הפיכת הצומות לששון ולשמחה

בספר זכריה נאמר כי בימות המשיח יתבטלו ארבעת הצומות, ולא עוד אלא שהם ייהפכו לימים טובים ולימי ששון ושמחה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים"¹. צום הרביעי הוא י"ז בתמוז, החל בחודש הרביעי למניין החודשים מניסן; צום החמישי הוא תשעה באב, צום השביעי הוא צום גדליה, וצום העשירי הוא עשרה בטבת. אפשר להבין את דברי זכריה בדבר ביטולם של הצומות הללו, כי כיוון שסיבת הצום תתבטל בעתיד והמקדש ייבנה, יתבטל גם הצום עצמו. אך קשה יותר להבין מדוע יהפכו דווקא ימים אלו לימי ששון ושמחה?

תשובה לכך אפשר למצוא בדברי החת"ם סופר, המבאר כי עצם ההתעוררות של ישראל לאבלות על חורבן המקדש בימים אלו, בבכי, בתפילה, בצום ובתענית - היא עצמה נחמה ושמחה גדולה מאוד². אילו היה המקדש כמת שאין לו תקומה חלילה - היה זכרונו נמחה מליבנו, ולא היינו מתעוררים לבקשו אף אחר מאות ואלפי שנים של חורבן. אך כיוון שהמקדש עתיד להיבנות, חי זיכרונו גם בליבנו, ואנו צמים ומבקשים את תיקונו. אם כן, האמונה כי עתיד המקדש להיבנות, ותחושת החיסרון העצום שבהיעדרו - הן שגורמות לנו לפעול לבניינו: אילו היינו מתייאשים חלילה מבניינו, לא היינו צמים ועושים תשובה ומתאמצים לתקן את הדרוש תיקון; ואם חסרונו של המקדש לא היה מעורר צער בליבנו חלילה, ולא היינו מתאבלים על חורבנו, לא היינו מוצאים בקרבנו את הכוחות לפעול לבניינו. נמצא כי הערובה לבניין המקדש היא דווקא ימי הצומות הללו - דווקא בזיכרון המקדש, בצום, בבכי ובאבל על חורבנו טמונה תקוות הגאולה והנחמה. דווקא ימים אלו הם שיביאו לגאולה ולישועה, ולכן עתידים הם להיהפך לימים טובים ולימי שמחה.