ארבעה ימים בשנה נקבעו לימי תענית, כיוון שאירעו בהם צרות לעם ישראל - עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב וג' בתשרי (צום גדליה). בעשרה בטבת הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים בזמן בית המקדש הראשון, בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני1 ובתשעה באב נחרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני2. בצום גדליה נהרג גדליה בן אחיקם, שמוּנה לנציב יהודה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בעקבות הריגתו, עזבו את ארץ ישראל כל היהודים שנותרו בה וירדו למצרים. בכך כבתה גחלת יהודה והושלמה היציאה לגלות3.
בדרך כלל, אדם שאירעה לו צרה איננו נדרש לעשות זיכרון לצרתו. אדרבה, נראה כי טוב יותר לאדם לשכוח את צרותיו, ובכך לחסוך מעצמו כאב לב, צער ועוגמת נפש. אמנם כך הוא באובדן שלא ניתן להשלימו, אך אובדן שניתן להשלימו אין לשכוח, שכן זיכרון האובדן וכאבו מעוררים את האדם לעשות את הדרוש כדי להשלים את החיסרון. לכן אין לשכוח את הצרות הקשורות לחורבן ירושלים והמקדש, שכן חסרון המקדש הוא אובדן שאנו יכולים להשלים. הוא נגרם מחמת חטאינו, וכאשר נתקן את מעשינו נזכה לבּניינו; כפי שענה המשיח לרבי יהושע בן לוי על שאלתו מתי הוא עתיד להגיע: "היום! אם בקולו תשמעון"4. לכן אנו מתענים בימים שאירעו בהם צרות לעם ישראל, כדי שנזכור את החיסרון והאובדן, נתעורר לתקן את מעשינו ונביא לבניין המקדש; וכך כותב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ולמעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"5.
זיכרון חורבן ירושלים והמקדש והציפייה לבניינם נותנים לחיינו בהווה את משמעותם וערכם השלמים. אם לא נזכור את מצבנו השלם בהיות המקדש על מכונו, ולא נדע את שאיבדנו בחורבנו, נשכח את עיקר מהותנו וייעודנו. בכך יהיו חיינו בהווה חסרי ערך, כיוון שלא יהיו מכוונים לתיקון ולתשובה אל מצבנו השלם. ככל שנזכור את העבר ונתמלא כיסופים אל העתיד - גם ההווה החסר יהיה מכוון למטרתו - לבניין השראת השכינה בישראל ולגאולת האדם והעולם.
התקנה להתענות בימים שאירעו בהם צרות לעם ישראל היא תקנה קדומה מאוד, והיא נתקנה על ידי הנביאים1. אמנם לפי תקנתם, החובה להתענות בימים אלו היא רק בשעת השמד, כלומר בתקופות שהגויים גוזרים בהן גזרות רעות על עם ישראל, אך בתקופות שאין הגויים גוזרים בהן גזרות רעות על עם ישראל, חובת התענית תלויה בקבלת הציבור - אם קיבל הציבור על עצמו את חובת התענית, קבלתו מחייבת, ואם לא קיבל הציבור על עצמו את חובת התענית, אין חייבים להתענות2.
מזה דורות רבים, עם ישראל קיבל על עצמו את חובת התענית בתקופות שאין הגויים גוזרים בהן גזרות רעות על עם ישראל, ולכן גם בדורנו, שבו ברוך ה' אין הגויים גוזרים עלינו גזרות רעות, חובה להתענות3.
כיוון שיסוד החיוב להתענות בתקופות שאין בהן שמד הוא בקבלה שקיבל עם ישראל על עצמו, הקלו בתעניות אלו בכמה דינים. לדוגמה, מצד הדין התענית הייתה צריכה להתחיל כבר מהלילה, כפי שהשבתות והמועדים מתחילים בלילה, אך בשעה שעם ישראל קיבל על עצמו להתענות, הוא קיבל על עצמו תענית קלה, שאינה מתחילה מהלילה. כמו כן, בדרך כלל מלבד האיסור לאכול ולשתות, התענית כוללת גם את איסורי הרחצה, הסיכה, נעילת נעלי עור וקיום יחסי אישות; אך בשעה שעם ישראל קיבל על עצמו את התענית, הוא לא קיבל על עצמו איסורים אלו, ולכן בתעניות אלו (מלבד בתשעה באב), דברים אלו מותרים4.
דינו של תשעה באב חמור יותר משלוש התעניות האחרות - התענית מתחילה בו בלילה, והוא אסור ברחצה, בנעילת הסנדל, בסיכה ובתשמיש המיטה5. זאת משום שבתשעה באב נחרבו בתי המקדש, ופורענות זו קשה מכל הפורענויות האחרות6. דיניו המיוחדים של צום תשעה באב מבוארים באהלי הלכה - הלכות תשעה באב.
ימי התענית נקראים כן כיוון שאלו ימים שמענים בהם את הגוף ונמנעים מאכילה ושתייה. אך יש לדעת שעינוי זה אינו עיקר עניינו של היום, אלא עיקר עניינו הוא בחינת המעשים וחזרה בתשובה, ומטרת העינוי היא לעורר את האדם לכך1. וכן אמרו חכמים: "לא שק ותענית גורמים (להסרת הצרה) אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם - וירא האלקים את שקם ואת תעניתם, אלא 'וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹקִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה'"2. לכן "אותם אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר"3.
ביום התענית יש לשמור על אווירת רצינות, ולהימנע מדברים הגורמים שמחה וקלות ראש4. לכן ביום התענית אין לקיים שמחות5, ריקודים ומחולות6, ואין לשמוע בו מוזיקה7, מלבד מוזיקה עצובה ששמיעתהּ מותרת8.
כאשר התענית חלה בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון משום כבוד השבת1.
בשבת הסמוכה לתענית לאחר קריאת ההפטרה, יוצאי ספרד נוהגים להכריז באיזה יום תחול התענית1, כדי שהציבור יזכור להתענות באותו יום2.
חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, פטור מהתענית1, כיוון שחובת התענית שקיבלו ישראל על עצמם לא כללה תענית לאנשים חולים2 שהתענית קשה להם או שהם זקוקים למזון ושתייה כדי להתגבר על מחלתם. וכן זקן שתש כוחו והתענית עלולה להזיק לו, פטור מהתענית3.
מעוברות ומניקות פטורות מהתענית, כיוון שחובת התענית שקיבלו ישראל על עצמם לא כללה תענית לנשים מעוברות ומניקות1.
אף שמעוברות ומניקות פטורות מהתענית, בארצות אשכנז מעוברות ומניקות נהגו להחמיר על עצמן ולהתענות, מלבד מעוברות ומניקות חלשות, או כאלו שהתענית גורמת להן צער רב2, או מניקות שהתענית גורמת להן להתמעטות החלב, ויחסר לתינוקן חלב3.
יש סוברים שבזמננו, שירדה חולשה לעולם, נשים מעוברות ומניקות הן חלשות, והן פטורות מהצום גם למנהג יוצאי אשכנז4. ויש חולקים וסוברים שהדבר תלוי בהרגשתה האישית של המעוברת או המניקה - אם היא מרגישה טוב עליה לצום, ואם היא אינה מרגישה בטוב, אינה צריכה לצום5, וכן הלכה6.
אמור, המנהג שמעוברות ומניקות שאינן חלשות מתענות התקבל בארצות אשכנז, אך בארצות ספרד, מעוברות ומניקות נהגו שלא להתענות כפי עיקר הדין, ולכן מעוברות ומניקות יוצאות ספרד אינן צריכות לצום, גם אם הן אינן חלשות7.
יולדת בשלושים הימים הראשונים לאחר לידתה, פטורה מהתענית אף אם אינה מניקה, כיוון שרושם הלידה עדיין ניכר בגופה והיא חלושה מחמת הלידה1.
הפטורים מהתענית מותרים לאכול כבר מהבוקר2, אך יאכלו מאכלים פשוטים כדי להשתתף בצער הציבור3.
אדם בריא, הזקוק לאכילה או לשתייה כדי שלא יחלה, רשאי לאכול או לשתות כפי הנדרש כדי שלא יחלה, אך יאכל וישתה 'לשיעורין'1. אכילה או שתייה לשיעורין הן אכילה או שתייה של שיעור מועט של אוכל או שתייה (כ-40 סמ"ק שתייה או 30 סמ"ק מזון), ולאחריהן המתנה של תשע דקות, ושוב שתייה או אכילה של שיעור מועט, וחוזר חלילה; כפי הנצרך כדי שלא להגיע למצב של חולי2. בשונה מחוֹלֶה, שחובת התענית אינה חלה עליו ומותר לו לאכול כהרגלו, על אדם בריא חלה חובת התענית, והיתר אכילתו הוא רק כדי למנוע מעצמו מחלה. לכן עליו לאכול או לשתות כפי ההכרח, ולעשות זאת לשיעורין, כדי למעט באיסור עד כמה שניתן.
כאמור לעיל, מצד הדין התענית הייתה צריכה להתחיל כבר מהלילה, כפי שהשבתות והמועדים מתחילים בלילה, אך בשלוש התעניות מתחילה התענית בעלות השחר, כיוון שחובת התענית מבוססת על החובה שקיבלו ישראל על עצמם להתענות בימים אלו, ובשעה שקיבלו זאת על עצמם, הם קיבלו שהתענית תתחיל ביום1.
חובת התענית אינה חלה בלילה, רק אם היה בדעת האדם לאכול או לשתות במשך הלילה, אך אם אדם הלך לישון שינת קבע והתעורר במשך הלילה, אין הוא רשאי לאכול ולשתות2. זאת כיוון שבהליכתו לישון הוא הסיח את דעתו מאכילה ומשתייה, ובמצב זה התענית חלה כבר בלילה, כפי שהיה צריך להיות מעיקר הדין3.
יוצאי אשכנז מקלים מעט בדין זה. למנהגם אדם שהלך לישון שינת קבע והתעורר לפני עלות השחר אינו רשאי לאכול, אך הוא רשאי לשתות, כיוון שאדם המתעורר תוך כדי הלילה ושותה זהו מצב מצוי, ולכן הליכתו לישון אינה נחשבת הסחת דעתו משתייה4.
אדם שהולך לישון שינת קבע ורוצה לאכול או לשתות במשך הלילה, יכול להתנות לפני הליכתו לישון שבדעתו לאכול או לשתות במשך הלילה, ואז יהיה מותר לו לאכול ולשתות עד עלות השחר לדעת כולם5.
כאשר קמים בבוקר, אין לשטוף את הפה במים ולפלוט את המים החוצה1 כיוון שיש לחשוש שאדם יבלע מעט מן המים תוך כדי שטיפת הפה2. כאשר יש לאדם צער מכך שאינו יכול לשטוף את פיו, מותר לו לשטוף את הפה, אך יש להקפיד להטות את הראש למטה, כדי שהמים לא ייבלעו בטעות, ולפלוט מהפה את כל המים3.
מותר לנקות את הפה עם משחת שיניים ללא שימוש במים כדי למנוע ריח לא נעים, וזאת אף כאשר מניעת הניקוי אינה כרוכה בצער, כיוון שמשחת השיניים אינה ראויה לאכילה4. וכן מותר לשטוף את הפה במֵי פֶּה שאינם
יוצאי אשכנז נוהגים שלא לרחוץ את כל הגוף במים חמים1. רחיצה במים קרים או במים פושרים איננה כלולה במנהג, והיא מותרת לצורך2, אך לא לשם תענוג3.
ארבע התעניות
דיני התעניות
