ט"ו באב - יום שמחה ואחדות

ט"ו באב הוא יום שמחה לישראל, כמו שאמרו חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"¹. במשך הדורות אירעו ביום זה כמה אירועים שעניינם הגברת האהבה והאחדות בישראל², ומאירה ביום זה הארה של תיקון פגם שנאת החינם, שהביא לחורבן בית המקדש³. בט"ו באב "תשש (-נחלש) כוחה של חמה"⁴, והוא יום של נקודת מפנה מימי שיא הקיץ אל סופו וקמילתו, לקראת מחזור עונות חדש בסתיו. וכשם שט"ו באב מציין מפנה בעונות השנה בעולם הטבע, כך הוא גם מציין מפנה מגלות לגאולה ומחורבן לבניין⁵. לאחר סיום ימי האבלות על החורבן, ששיאם ביום ט' באב, והם מציינים את הריחוק והפירוד מה', בא יום ט"ו באב, ומציין את הפיוס והנחמה והחזרה אל קרבת ה'⁶, ואת תיקון החורבן, שעיקר סיבתו בפירוד הלבבות ובשנאת חינם⁷.

האירוע המרכזי שאירע בט"ו באב ומחמתו נקבע יום זה ליום שמחה הוא ש"הותרו השבטים לבוא (להתחתן) זה בזה"⁸. בשעה שנכנסו ישראל לארץ, בת היורשת נחלה (- אישה שאין לה אח והיא יורשת את נחלת אביה), יכלה להינשא רק לבן השבט שלה, כדי למנוע מעבר של נחלה משבט לשבט⁹. נישואי בת שיורשת נחלה לבן שבט אחר גורמים למעבר נחלה משבט לשבט, כיוון שההלכה היא שאם אישה מתה, בעלה או בניה יורשים אותה; ולכן אילו בת יורשת נחלה הייתה נישאת לבן שבט אחר, במותה היו בעלה או בניה יורשים את הנחלה שהיא ירשה מאביה, והנחלה הייתה עוברת משבט אביה לשבט בעלה¹⁰. דין זה נהג רק בדור באי הארץ, אך לאחר שמת הדור ההוא, פסקו חכמי ישראל שאיסור זה אינו נוהג יותר, ורשאים השבטים להינשא זה עם זה. פסק זה ניתן בט"ו באב¹¹, ורבתה השמחה בעם ישראל על כך שנתרבתה בו האחדות¹².

ביום ט"ו באב גם הותר שבט בנימין לבוא בקהל בימי השופטים. בעקבות מעשה 'פילגש בגבעה', שהייתה בו השחתה מוסרית ורוחנית קשה, התחוללה מלחמת אחים בין שבט בנימין לשאר השבטים, ובזמן המלחמה נשבעו ישראל שלא ישיאו את בנותיהם לבני בנימין¹³. ביום ט"ו באב בדור שלאחר מכן, קבעו חכמי ישראל כי השבועה חלה רק על בני אותו הדור שנשבעו, אך מכאן ואילך רשאים ישראל להשיא את בנותיהם לבני בנימין¹⁴. וכך שבה האחדות לישראל¹⁵.

גם בתקופת פילוג הממלכה למלכות ישראל ולמלכות יהודה, היה מאורע של הגברת האחדות ביום ט"ו באב. לאחר שירבעם בן נבט מרד ברחבעם בן שלמה והקים את מלכות ישראל, הוא הציב שומרים שמנעו מהיושבים במלכותו לעלות לרגל לירושלים, כדי למנוע את איחוד הממלכה מחדש. בט"ו באב לאחר כמאתיים שנה, הושע בן אלה, המלך האחרון למלכי ישראל, הסיר את המחסומים ואִפשר לעולי הרגל לעלות לירושלים¹⁶, ובכך הגביר את האחדות בישראל¹⁷.

נוסף על אירועים אלו, אירעו בט"ו באב שני אירועים משמחים, שהיה בהם סיום לתקופות של ייסורים ומשבר, וגם הם סיבה לשמחה ביום זה. 

בט"ו באב בזמן דור המדבר "כלו מתי מדבר"¹⁸. לאחר חטא המרגלים, נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ ישראל וימותו במדבר. ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, עד שמתו בני כל אותו הדור, וכל הזמן הזה היו ישראל כנזופים, ולא דיבר ה' עם משה כבתחילה¹⁹; ובכל שנה משנים אלו, בליל ט' באב, מתו כחמישה עשר אלף איש מישראל. בשנה האחרונה ללכתם במדבר, ריחם ה' על חמישה עשר אלף האנשים הנותרים, ובליל ט"ו באב נודע לישראל שה' ביטל את הגזרה, ואותם חמישה עשר אלף אנשים הנותרים אינם עתידים למות²⁰, ועשו ישראל משתה, שמחה ויום טוב²¹. בעקבות זאת חזרו ישראל לחוש רצויים ואהובים לפני ה' לאחר כל השנים שבהן היו מרוחקים ממנו, ושמחו שמחה רבה²², וחזר הקב"ה לדבר עם משה רבנו כבתחילה²³.

ביום ט"ו באב גם ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני²⁴. כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, פרץ מרד בר כוכבא²⁵, והרומאים דיכאו אותו באכזריות, ולאחר כשלוש שנים ביום ט' באב, נפלה העיר ביתר בידי הרומאים, ונהרגו בה אלפים ורבבות מישראל²⁶. כדי להניא את לב העם מהתקוממות נוספת, לא הרשו הרומאים לישראל לקבור את ההרוגים במשך זמן רב, ולאחר שבע שנים, ביום ט"ו באב, ניתנה רשות לקוברם²⁷. על כך שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה ואף לא הסריחו כל זמן שלא נקברו, גם תיקנו חכמים את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון²⁸.

לכאורה מאורע זה אינו נראה מאורע מרכזי בדברי ימי עמנו, ונשאלת השאלה מדוע משמעותו כה גדולה עד שמציינים אותו לדורות ואף תיקנו עליו ברכה מיוחדת בברכת המזון? מדברי מרן הרב קוק ניתן ללמוד כי מאורע זה הוא אות על חייו ועל קיומו של עם ישראל בגלותו בין האומות, בשעה שכוח החיים הלאומי ניטל ממנו. אחרי חורבן בית המקדש, אבדה התקווה האחרונה למניעת היציאה לגלות בכישלון מרד בר כוכבא, והאומה חשה כי קיומה בגלות הוא בלתי אפשרי והיא חלילה עתידה להיאבד, כפי שכל עם שגולה אובד מן העולם. מאורע זה, שבו הייתה שמירה מיוחדת על גופותיהם של הרוגי ביתר, היה לאות לאומה כי גם בשעה שהיא יוצאת לגלות והיא כנטולת חיים מחרב אויביה, טמון בתוכה כוח חיים פנימי, השומר על צורתה הלאומית העצמית ומקיימה. כוח חיים זה אינו ניתן לביטול מחמת צרות הגלות, והוא השומר על האומה עד עת הגאולה, שבו תשוב אל ארצה ואל חייה המלאים, כפי שהקבורה שומרת את המתים עד עת תחייתם. וכפי שהקבורה מורה על ודאות האמונה בתחיית המתים, כך אנו בטוחים בשיבתם של ישראל לגדולתם, ובהתקיימות כל נבואות הגאולה וכל התקוות העליונות של עמנו²⁹.