מה בין חורבן לחורבן – למשמעות הזיכרון

מה בין חורבן לחורבן – למשמעות הזיכרון

יש קשר מהותי בין מאיסת הארץ לחורבן בית המקדש, ויש קשר מהותי בין חיבת הארץ לבניין המקדש. בניין הארץ ובניין ירושלים אינם מנותקים זה מזה, ציון וירושלים מחוברות הן. חורבנה של ארץ ישראל מבטא גם את חורבן בית המקדש.

הרב גבריאל קדוש |

הקדמה

בימים הקרבים, ימי בין המצרים, קשה שלא להיזכר בימים הראשונים שאחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון, בחודש אב תשס"ה. לאחר מאבק ארוך וממושך של מתיישבי גוש קטיף ותומכיהם מכל הארץ, נפל הפור, וממשלתו של אריאל שרון החריבה 18 יישובים בגוש קטיף ומסרה אותם לרשות הפלסטינית, ולאחר זמן קצר התחלף השלטון בה לשלטון החמאס.

בימים שאחרי ימי בין המצרים, מיד לאחר ט' באב, באווירת החורבן הכפול, של בית המקדש ושל יישובי גוש קטיף ובתוכם ביתנו הפרטי, קיבלתי טלפונים רבים, מחברים, משפחה, מכרים רחוקים ועמך בית ישראל. התקשר אלי הרב שלי מהישיבה התיכונית, בקולו נשמעה מבוכה, מה לומר וכיצד, ואז באה השאלה הצפויה 'מה שלומכם ואיך אתם מרגישים?' ואני, מוצא את עצמי מעודד במקום לקבל עידוד, עונה: 'הקב"ה כבר אלפיים שנה בלי בית, אנחנו רק כמה ימים...'

ואכן ההשוואה הזו בין חורבן בית מקדש לבין חורבן בית פרטי, ואפילו ביתם של עשרת אלפים איש, נשמעת מוגזמת. באמת, במחשבה ראשונה, ההשוואה קשה ומעוררת התנגדות, ואכן יש הבדל בין חורבן לחורבן, אך בכל זאת גם יש קשר ביניהם. עלינו להבין שהריסת יישובי גוש קטיף אינה רק הריסת בתים פרטיים אלא זוהי אף מאיסה בארץ חמדה. עלינו ללמוד מהו הקשר בין מאיסת ארץ חמדה לבין חורבן בית מקדש, וכן באופן החיובי, ללמוד מהו הקשר בין חיבת ארץ חמדה לבנין בית מקדש.

כדי שנוכל להבין את גודל השבר שבהריסת היישובים, עלינו להתבונן בדברי חז"ל בעניין חטא מאיסת הארץ על ידי המרגלים במדבר, והקשרו לחורבן בתי המקדש; כך נאמר בגמרא (תענית, כט ע"א):

כתיב (במדבר י"ד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות... מגלגלין זכות ליום זכאי וחוב ליום חייב".

למדנו מהו הקשר בין חטא מאיסת הארץ של המרגלים לבין חורבן בתי מקדשנו, ופסוקים מפורשים הם בתהילים (קו, כה-כז):

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה': וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת.

על שייכות דברי חז"ל אלו לכל הדורות, ולא רק לדור המדבר, למדנו מדבריו של הרב הלל משקלוב, תלמידו של הגר"א בספרו 'קול התור' (עמ' תקלד):

חטא המרגלים במדבר בימי משה הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום, על פי מדרש רבותינו נגזרה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים, בכיה על חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ, במדה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סבלות ותלאות הגלות המרה בגלל חטא המרגלים...

למדנו שיש קשר מהותי בין מאיסת הארץ לחורבן בית המקדש, וגם באופן חיובי, יש קשר מהותי בין חיבת הארץ לבניין המקדש. בניין הארץ ובניין ירושלים אינם מנותקים זה מזה, ציון וירושלים מחוברות הן. בארצות צפון אפריקה, כאשר היו מדברים על עלייה לארץ, תמיד דיברו כך: 'אתה עולה לירושלים?'. אם כך, וודאי שחורבנה של ארץ ישראל מבטא גם את חורבן בית המקדש.

 

א. הזכירה

פעמים רבות, בשנים הבודדות שעברו מגירושנו מגוש קטיף,  נשמעים קולות השואלים: מדוע יש צורך לעסוק בזיכרון של גירוש יהודים, שהיה חוויה קשה לאנשים רבים? הרי יש בכך קטרוג על ממשלה של יהודים שמגרשת יהודים מנחלת אבות? האם אין בכך משום השפלת הרוח? האם אין בכך משום ביטוי למסכנות? פעמים רבות מצפים מאנשי גוש קטיף: 'די לבכות, המשיכו הלאה!'

ראשית, ודאי שאנו בעד להמשיך הלאה, וב"ה, אנשי גוש קטיף מכל הקהילות ממשיכים הלאה ובונים קהילות ויישובים לתפארת. שנית, במאמר זה נשתדל בעז"ה לעסוק במהות הזיכרון החיובי, עניינו ומשמעותו, וכן באופיו של הזיכרון המתאים לעניין גוש קטיף וצפון השומרון.

 

ב. חובת הזכירה

עניין 'חובת הזכירה' מצוי רבות בסדר היום של כל יהודי. על 'חובות זכירה' שונות כבר נצטווינו בתורה במצוות עשה, כגון זכירת השבת, זכירת יציאת מצריים ועוד.

בקהילות ישראל נהגו להזכיר בכל יום 'זכירות' הכתובות בתורה: זכירת מעמד הר סיני, זכירת מעשה עמלק ומחייתו, 'זְכוֹר וגו' אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת ד' אֱלֹקיךָ בַּמִדְבָּר', זכירת מעשה מרים, זכירת השבת, ויש המוסיפים: זכירת נס הַמָּן, זכירת עצת בלעם, 'וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל' וזכירת ירושלים.

'זכירות' נוספות נוספו לנו במשך הדורות, וגם בהן חייבונו חז"ל, כזכירת חורבן בתי המקדש בימי בין המצרים. בדורנו, דור של שואה ותקומה, נוספו לנו ימי זיכרון כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל. אלו נקבעו, ונוהגים בקהילות ישראל.

 

ג. מדוע יש צורך לזכור

ישנה משמעות לאירוע שחלף ולציונו בסדר היום שלנו, כפי שניווכח מהמקורות הבאים. כך כותב הרמח"ל ('דרך ה'', ח"ד פ"ז):

ושרש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו...

וזו לשון ר' צדוק הכהן מלובלין ('מחשבות חרוץ' פ"ח):

ובודאי גם הקדושה והאור העתיד להגלות במהרה בימינו בעת קץ גם הוא מאיר ג"כ לפניו באותו יום מועד המוכן לכך.

למדנו שהאירועים אשר אירעו בזמן מן הזמנים, עושים רושם ופועלים על מערכת הזמן. בהתחדש תקופת הזמן שבו אירע אותו אירוע, חוזר עניינו אלינו. מן הסתם, כך הוא לא רק לגבי אירועי ניסים והצלה אלא גם לגבי אירועים קשים, כדוגמת חורבן. גם אלו עושים רושם, ובתקופת הזמן המיוחד להם, ישנה תכונה רוחנית אשר דורשת מאיתנו התייחסות ותיקון, כדוגמת חורבן בית המקדש וציונו בכל שנה, בימי בין המצרים.

 

ד. מה עניינו של הזיכרון

מספרים על נפוליון, שהגיע ערב אחד לרובע היהודי, וראה להפתעתו, שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה מתכנסים בבית הכנסת וקוראים שם קינות בקול בכי, לאור נרות מעטים. נכנס נפוליון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים, וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שקיבל על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שחורבן זה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה... נפוליון התרשם עמוקות, ואמר שרק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש.

כאשר אדם זוכר את העבר הוא יכול ללמוד ממנו לקח, כיצד להתנהג בעתיד. אדם שחווה על בשרו כאב מסוים, לומד מכך להבא. אדם ש'נכווה' מתופעה מסוימת, ילמד לקח, יתבונן על דרכו וידע להעריך את כל מערכת חייו לפי עברו. לדוגמא, מסופר במדרש רבא (לך לך) על המטבע שטבע דוד המלך, אשר מצדו האחד הייתה צורת מקל ותרמיל, זכר לעברו כרועה צאן, ומצדו השני צורת מגדל (ירושלים), ביטוי למלכותו.

הדוגמא הבולטת לעקרון זה הוא הזיכרון של חורבן ירושלים. מהי מטרת הזיכרון, התעניות ומנהגי האבלות בימי בין המצרים? הרמב"ם (הל' תעניות, פ"ה ה"א) כותב:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

זאת אומרת, שאין מטרת הזיכרון זיקה לעבר בלבד, אלא אף לימוד לקח וקריאה לתיקון לעתיד.

וכן הרב קוק זצ"ל, בהספד שנשא ביום השנה למאורעות תרפ"ט, אמר בתחילת דבריו: ('מאמרי הראי"ה', מאמר 'עיר האבות'):

לכאורה מיותרת האזכרה לעיר האבות חברון, זכר חברון, חורבנה והשאיפה לבניינה חקוקים על לוח לבנו ואין כל צורך בפעולה מיוחדת כדי להעלות לפנינו את זכרונה, אולם אם אנו עושים את האזכרה הזאת, הרי מטרתה להביא את הזכרון הזה והרגשות התוססים בלבנו גם לידי פעולה מעשית לשם בנין חברון והקמת הריסותיה.

אנו מתאבלים וזוכרים את חורבן הבית כדי שיתאפשר בניינו החדש. אנו זוכרים כדי ללמוד לקח מן העבר למען ההווה והעתיד. אנו חווים על בשרנו את המחיר הכבד של חורבן הבית, אנו חווים על בשרנו את המחיר הכבד של שנאת חינם וג' עבירות. מתוך האבלות על ירושלים נזכה לראותה בבניינה, כי: 'מי שלא נבנה בימיו כאלו חרב בימיו'.

 

ה. מהות הזיכרון

בעצם הזיכרון אנו מראים שאנו 'חיים את הזמן', אנו מתבוננים באירועי הזמן ומתקדמים. אולי יש בזיכרון נדבך נוסף: ריבונו של עולם, קורא הדורות מראש, המסדר ומנהיג את העולם ואת כל אירועיו, יוצר אירועים בעלי משמעות כדי לקדם את העולם, כדי לבנות בו קומה משמעותית יותר לקראת תיקון העולם. התעלמות שלנו מאירועי הזמן, כמוה כעצימת עין והתעלמות ממה שריבונו של עולם פועל בעולמו.

עם ישראל מטבעו, הוא עם שקושר את כל פרקי ההיסטוריה שלו לספר אחד וליחידה אחת. עם שאינו מנתק וקורע מתוכו פרקי חיים, גם אם הם אינם נעימים, וקשים לזיכרון. התבוננות אמיתית ואמיצה על העבר היא זו שמביאה עתיד טוב יותר. כל זאת מתוך אמונה תמימה, שקורא הדורות מראש פועל במהלך ההיסטוריה פעולות, אשר מקדמות אותנו לקראת היעד של גאולת עם ישראל בארצו.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (שיחות הרצי"ה, ויקהל 381) מתייחס למהות הזיכרון:

זכירה היא בריאות, הגויים "שכחי א-לוהים" (תהילים ט'). איך אפשר לשכוח? אנו איננו שוכחים את ריבונו של עולם, את יציאת מצרים, את השבת, את ירושלים; וגם את ההיפך איננו שוכחים את עמלק. זכירה היא מצב של בריאות, של נורמליות של קשר לעניינים, זכירה אורגנית, חיוניות. ולהיפך: שכחה היא חולשה, תלישות, התנתקות ממה שהיה, ולעומתה זכירה היא דביקות.

אין האדם הפרטי בלבד מצווה לזכור את עברו, אלא גם האומה בכללה. לדוגמא, כאשר עם ישראל מציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אין הוא מבטא בכך רק את ההזדהות עם היגון והשכול של משפחות הקדושים ועם המחיר הכבד שהן משלמות, אלא אף את ההערכה הגדולה של העם לקדושיו ולמגיניו. העם מתוודע לכוח העצום של הרוגי מלכות, אשר בניינו ותקומתו של עם ישראל נזקף לזכותם, העם לומד להמשיך במהלך של עצמאות ישראל וגאולתו, להמשיך את המפעל האלוקי הזה, על אף שהוא גובה ממנו קורבנות. יש כאן ראיית העבר אך בד בבד גם הסתכלות והפניית מבטנו אל העתיד הגדול של עמנו.

 

ו. כי נפלתי קמתי

העיקרון האמוני שכל הסתר פנים של ריבונו של עולם במהלך ההיסטוריה, מגלה לאחריו פנים לטובה לעם ישראל, הוא עיקרון שעסקו בו חכמי ישראל לדורותיהם. ההסתכלות על הנפילות כפתח לעליות הובא בדברי חז"ל לגבי חורבן הבית, כגון: ביום שחרב הבית נולד משיח וכדו'. כך כותב הרמח"ל ('דעת תבונות', עמ' קלו):

ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם... וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער...

וכך כתב הרב קוק אחרי מאורעות תרפ"ט (מאמרי ראי"ה, ח"ב ב' עמ' 360, 'שובו לבצרון'): 

בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת הישוב בארץ ישראל הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל. וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בבחינת התגללותו. וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב. מראשית צעדיו עד עכשיו. יכול הוא להראות בחוש. איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר...

למדנו שהתבוננות על העבר אינה לשווא, כי התבוננות זו מכינה את הקרקע לבניית הקומה החדשה ליחיד ולכלל. לכן אדם ועם המתעלמים מהקורות אותם אינם יכולים לראות עין בעין את פעלו של הקב"ה בעולם, 'בינו שנות דור ודור'. אין זכירת העבר וראיית חיבורו של ההווה לעבר ולעתיד זכירה סתמית, אלא יסוד לגאולה העתידית, כדברי הבעש"ט: 'בזכירה סוד הגאולה'. זכירת העבר נותנת משמעות גם להווה בתור חלק ממהלך אלוקי, ודוחפת את העם לשותפות במהלך זה/ .

 

ז. הזיכרון פועל ובונה

נראה שמטרת הזיכרון היא לבנות קומה על גבי העבר, לקראת העתיד, ופעמים שעצם הזיכרון בונה קומה זו, עצם האבלות יוצרת מציאות חדשה של בניין והשלמה. כאשר מדובר בזיכרון ואבלות על חורבן ירושלים ודאי שהזיכרון הוא זיכרון פועל ובונה. אין מדובר בזיכרון בעלמא אלא על זיכרון שביכולתו לפעול במציאות.

המהר"ל מפראג ('נצח ישראל', פ"ג)  מבאר את משמעות האבלות על ירושלים והמקדש:

וכאשר יש אבלות על ירושלים, ובזה נראה כי יש הפסד וחיסרון בעולם, לכך הוא חוזר אל הסדר זה שכתוב 'שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה', ר"ל כי המתאבלים עליה, בשביל החיסרון שהגיע לעולם הזה, ועל זה הוא מתאבל... אבל אם אינם מתאבלים, כאילו לא היה כאן חיסרון, וכאשר אין חיסרון, אין כאן חזרה...

וכך כותב האדמו"ר מסלונים זצ"ל, ('נתיבות שלום', במדבר, בין המצרים עמ' קצ):

המשמעות של האבלות על ביהמ"ק היא אי השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו, שישראל אינם משלימים לרגע אחד עם זה שבית המקדש חרב ותמיד הם מעלים את זכרונו על לבם ומשתוקקים ומצפים מתי יבנה ביהמ"ק...

מוסיף שם האדמו"ר מסלונים, ומספר סיפור על הפילוסוף אפלטון, שראה את ירמיהו הנביא מקונן על חורבן בית המקדש:

אמר לו איך מתאים לחכם כמותך לבכות על העבר, הרי בית המקדש כבר נשרף ואיננו והעבר איין ומה תועלת בבכייתך? וענה לו ירמיהו שאינו יכול לענות לאפלטון מכיוון שלא יבין את תשובתו.

ומסביר הנתיבות שלום, שבכי של יהודי הוא בכי של תקווה ולא בכי של ייאוש (בת פרעה ראתה שמשה מילדי העברים לפי צורת בכייתו) מה שאין כן גוי, שבכייתו נובעת מייאוש. זו הכוונה במה שאמר לו ירמיהו, שאינו יכול לבאר לו פשר בכייתו, כיוון שהוא גוי, וגוי אינו מסוגל להבין בכייה של תקווה,  והבכי של ירמיהו הוא בכי של געגועים ותקווה לעתיד.

 

ח. מהי חובתנו כיום

השאלה העומדת לפתחנו כיום היא כיצד לבנות את הזיכרון? באמת עיקר תפקידנו הוא לבנות בעם ישראל ובארץ ישראל קומות חדשות המתאימות לדורנו, דור של גאולה, וייתכן שהעיסוק בעבר יפריע לכך. אך מה שלמדנו במאמר זה הוא שדווקא הזיכרון באופן הראוי יקדם בניין זה, וייתן לנו כוחות להמשך המפעל האלוקי. אם כך מהו הזיכרון בצורתו הראויה? כיצד זוכרים ומתאבלים, ויחד עם זאת בונים ומתקדמים? כבר מצאנו שעסקו בדילמה זו בשנים שלאחר חורבן בית המקדש, אז אנשים שחוו מציאות חיים של בית מקדש, מאסו בערך החיים ובעניינם, עד כדי כך שנפגעה מערכת החיים הנורמאלית של האדם. (יש לציין שגם לרבים וטובים מאנשי גוש קטיף חסרה מאוד האווירה המיוחדת ששרתה בגוש קטיף. ב"ה שרבים בונים כעת את ביתם, אך נשמעים קולות שהדבר נעשה בלי הרבה חשק, בגלל הגעגועים ל'בית ההוא').

וכך נאמר בגמרא (בבא בתרא, ס ע"ב):

כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקרבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה… אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט...עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט… עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.

האם יעלה על הדעת שלאחר החורבן אכן נפסיק לחיות, לאכול, לשאת נשים ולהוליד ילדים?!

אלא נראה שחז"ל רצו במאמר זה, להביע את גודל אחריותנו לבניין העתיד.  החורבן הגדול, מציאות חיים ללא בית מקדש, אינם יכולים להיחשב חיים נורמלים, ולכן עלינו לבנות עתיד  שהוא נורמלי עבורנו, עתיד של בניין בית מקדש.

אנחנו צריכים להפנות את פנינו בעיקר לעתיד, אך זאת מתוך הסתכלותנו על העבר, ומן העבר נשאב כוח לעתיד. להתאבל יותר מידי אי אפשר, כי האבלות אינה מאפשרת את המשך החיים ואף אינה מאפשרת את התקומה. מאידך, שגם לא להתאבל כל עיקר אי אפשר. לכן הורו חכמים לזכור את חורבן הבית בעת שאדם בונה את ביתו. ואנו נלמד מכך תרתי משמע: הן בשעת הקמת הבית והן בשעת הקמת הישובים החלופיים.

 כללו של דבר: יש לעסוק בהמשך חיינו הלאומיים והרוחניים, להמשיך להתיישב, לבנות את הרוח והחומר בתוכנו ובעם ישראל, לבנות בתים, לשאת נשים, לחיות את ההווה בשמחה גדולה, אך עם התחושה של חיסרון לעומת העבר המפואר. תחושה זו יכולה להיות 'מקפצה' לעתיד טוב יותר. כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי (מיכה ז, ח).ׂ