ביכורים מארץ זבת חלב ודבש - חלק א'

ראשי פרקים 

א. חלב ודבש

ב. מן המובחר

ג. איחוד הניגודים

ד. אשר בה זבת חלב ודבש

ה. אשר נתת לי

ו. ארץ חמשת עממים

ז. ביכורים מעבר הירדן לשיטת הרמב"ם

* * *

א. חלב ודבש

במשנה בבכורים א, י:

ואלו מביאין וקורין, מן העצרת ועד החג, משבעת המינים, מפירות שבהרים, מתמרות שבעמקים, ומזיתי שמן מעבר הירדן. רבי יוסי הגלילי אומר, אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

ר' יוסי הגלילי סובר ש"זבת חלב ודבש" היא הגדרה מחייבת. לא זו בלבד שיש להביא ביכורים משבעת המינים ומן המובחר, אלא שיש להביאם ממקום שהוא "זבת חלב ודבש" בלבד, כאמור בוידוי ביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אלקיך וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אלקיך" (דברים כו, ט-י).

אם מקום מגדל פרי מובחר משבעת המינים, הרי שהוא כבר בכלל "זבת חלב ודבש"? 

ייתכן שהכוונה לשלול מקום שמגדל פרי אחד משבעת המינים והדרישה היא שיהיה מסוגל לגדל את כולם. ואולי לא די בהצלחה לגדל פירות כאלה באקראי אלא צריך שתהיה למקום היכולת להניב את המיטב הזה בקביעות. 

אולם אפשר לעמוד על טיבו של הכינוי הזה כאשר בודקים את הופעותיו במקרא ורואים בו סגולה דווקנית ולא מליצה בלבד. דבש וחלב הם עיקר שבחה של הארץ והם מופיעים באופן מורחב בפרשת האזינו: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ וַיּאכַל תְּנוּבת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" (דברים לב, יג-יד). תיאור זה כולל את דבש הפירות, שבעת המינים בהם נשתבחה הארץ: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבש" (דברים ח, ח), ואת החלב הבא מן החי. וכיוון שהחלב (בקמץ) קרוב מבחינה לשונית גם לחלב (בצירה) יש בו אולי גם רמז לחלב האילים ולחלב כליות החיטה. 

חלב ודבש הם המיטב, מזון יסודי מרוכז, בריא ומעולה, לקטן ולגדול: "חֶמְאָה וּדְבַשׁ יאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב" (ישעיהו ז, טו). "נפֶת תִּטּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנון" (שיר השירים ד, יא). הארץ כה טובה שהיא מספקת את התמצית הזאת, גם כאשר התשתית החקלאית המסודרת נהרסת: "וְהָיָה מֵרב עֲשׂוֹת חָלָב יאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ז, כב). מניעתם של המזונות הללו היא עונש: "אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה" (איוב כ, יז). והם גם ביטוי לטובה של הגאולה לעתיד לבוא: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח).

"חלב ודבש" הוא צרוף של תנובת החי עם מיטב הצומח ומשום חשיבותה הרבה של ההגדרה הזאת רואה בה ר' יוסי הגלילי קביעה מחייבת, שבאה לסנן את אזורי הארץ מהם צריך להביא ביכורים. אולי משום כך עטרו את תהלוכת הביכורים בנציג מן החי והציבו בראשה את השור, כאמור (משנה ביכורים ג, ג) "וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּראשׁוֹ".

ישנה שיטתיות באזכורי הכינוי "זבת חלב ודבש" ביחס לארץ ישראל. בספר שמות, כאשר העם נמצא בגלות מצרים, הארץ עוד רחוקה, אי אפשר להסתפק ביידוע "הארץ" ומתחברים אליה דרך האבות באמצעות רשימת העמים העתיקה. ארבע פעמים מופיע בספר שמות הכינוי "זבת חלב ודבש (ג, ח; ג, יז; יג, ה; לג, ב), תמיד בצמוד לרשימת העמים: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (ג, ח). 

בספר דברים, ערב הכיבוש, הארץ קרובה, במקום להשתמש ברשימת העמים שהשתנתה, אפשר להורות עליה באצבע ולקרוא לה "הארץ" ואפילו "הארץ הזאת" (כמו בבראשית, שם נמצאים בתוך הארץ). הכינוי "זבת חלב ודבש" מופיע בספר דברים שש פעמים ובשלוש מהן (יא, ט; כו, טו; לא, כ) הוא צמוד לאזכור השבועה לאבות. אמנם בשבועה לא הודגשו טיב הארץ ושבחה, אלא ממדיה ורוחבה, אף על פי כן נקשרה השבועה כאן קשר הדוק לברכת הארץ ומתיקותה. 

שלושת התכנים, רשימת העמים, השבועה והכינוי "זבת חלב ודבש" מופיעים יחד בשניים מן האזכורים בספר שמות: "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבדָה הַזּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה" (יג, ה). "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לֵאמר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (לג, א-ג). 

נראה שכאשר מגיעה עת הגאולה וקיום השבועה, מצביע הכתוב על הארץ לא כארץ סתמית אלא כארץ הטובה והמבורכת, להגדיל את שבחו של הקב"ה. הדבר מתחדד עוד יותר ערב הכניסה לארץ, כאשר השבועה הולכת ומתממשת.

גם בספר במדבר מופיע הכינוי "זבת חלב ודבש" ארבע פעמים (יג, כז; יד, ח; טז, יג - יד) אולם שם הוא בא דווקא בפי המורדים בארץ או בעימות אתם ואלה מעניקים לו נימה צינית.

את מרכזיות השבח "זבת חלב ודבש", עם שני הקשריו, רשימת העמים והשבועה, אפשר להעמיק במשמעות הרעיונית שהוא מבטא. 

ברכת הארץ משפיעה על טיבו של העם ומכוונת לתכליתו, כדברי רבינו בחיי (שמות ג, ח): 

כל השבחים הללו על שם התורה נאמרו, ארץ טובה ורחבה ארץ של טובה ושל רחבה. טובה, שנאמר: 'כי לקח טוב' (משלי ד, ב). רחבה, שנאמר: 'רחבה מצותך מאד' (תהלים קיט, צו), וכתיב: 'ורחבה מני ים' (איוב יא, ט), ארץ זבת חלב ודבש, שנאמר: 'דבש וחלב תחת לשונך' (שיר השירים ד, יא).

יחס ארץ זבת חלב ודבש להבטחות האבות הוא מכוון מאד. לעם שפל אין צורך בהרחבת החיים ועוד תזיק לו. ברכת ה' היתרה והגדושה תתנהו לנום בחיק העצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או תוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש ראוי שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כי עם על ברכת השם. חיי התענוג הנלקח לתועלת רוממות הנפש הוא מרומם גוי. על כן לאות על מצב ישראל הרם, שסוף כל סוף יגיע אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה, ארץ זבת חלב ודבש. ובאות זה נתבשרו האבות שבניהם יהיו אנשים רמי המעלה, שברכת ה' הרוחנית תתגדר בהם על ידי חיי השלוה והעידון. 

לכן אמרו חז"ל שדבש וכל מיני מתיקה מרגילין את הלשון לתלמוד תורה. על כן יסוד זבת חלב ודבש שנשבעת לאבותינו אינו מציין את הריבוי הכמותי של העושר החומרי בלבד, שעדיין אין בו מפורש היתרון על העם הצריך לברכה זו כי אם היתרון האיכותי שתתן טעם בפירות כלומר, טעם נאה וערב המעדן את הנפש ומשמחה. "זהו דבר גדול ועיקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא שלמותו הרוחנית, השכל וידוע את ה', שזאת הייתה המגמה של שבועת ה' לאבות" (ע"פ דברי הראי"ה קוק, עין איה, ברכות, חלק ב, עמ' 410 411-).

ב. מן המובחר

משנתנו מבארת בדרך החיוב מה שנאמר במשנה בביכורים א, ג בדרך השלילה: 

אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים, לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. 

המשנה קבעה שיש להביא ביכורים רק משבעת המינים ופירות מובחרים בלבד ומשנתנו מוסיפה שרק המביא את המובחר, בזמן המובחר, מביא וקורא.

האמוראים למדו זאת בשתי דרכים. כך נאמר בגמ' במנחות פד ע"ב: 

רבי יוחנן חזאי בחלום, מילתא מעלייתא אמינא, אמר קרא: מראשית - ולא כל ראשית, מארצך - ולא כל ארצך. וריש לקיש האי ארצך מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא, רבן גמליאל בר רבי אומר: נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ, מה להלן שבח ארץ, אף כאן שבח ארץ.

וברש"י: מראשית ולא כל ראשית - למעוטי שאר פירות שאינן משבעת המינין. מארצך ולא כל ארצך - למעוטי שלא מן המובחר. וריש לקיש נאמר כאן ארץ - אשר תביא מארצך ונאמר להלן (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה. 

המשנה שאומרת "זיתי שמן מעבר לירדן" מתכוונת לכאורה לדבר אחד, מביאים זיתי שמן הבאים מעבר הירדן, שהם המובחרים, בניגוד לסתם "זיתי שמן שאינם מן המובחר", שהוזכרו במשנה ג. הדבר מוכח מסגנון המשנה המגדירה את ייחודו של הפרי המשובח על פי מקומו, "פרות שבהרים, תמרות שבעמקים", ומסתבר שגם לעניין הזית מדובר בעניין אחד "זיתי שמן שמעבר הירדן". 

כך פרש הר"ש: "מעבר הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פרקין משנה ג' שאינו מן המובחר אבל מעבר לירדן מעלו". 

על טובו של עבר הירדן יכולים אנחנו ללמוד גם מכך ש"ארץ טוב" אליה ברח יפתח (שופטים יא, ג) נמצאת בעבר הירדן (נחלקו הדעות היכן: בצפון מזרחו, בסוסיתא, או בארץ טוביה). כינוי זה לארץ הוצמד פעמיים לכינוי "זבת חלב ודבש". בפעם הראשונה שהוזכר בתורה נאמר: "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש" (שמות ג, ח) וגם כלב קרא לה בהקשר דומה "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד, ז-ח). 

ברור שהערכת זיתי עבר הירדן כמובחרים ביותר אינה מדויקת, שהרי "תקוע אלפא לשמן" (משנה מנחות ח, ג; גמ' מנחות פה ע"ב) ועבר הירדן רק במקום השני, "שניה לה רגב בעבר הירדן". צריך לומר שדילגו על תקוע והזכירו את עבר הירדן כדי לחדד את העניין ולהשמיע את דעתו של ר' יוסי הגלילי שאין מביאים מעבר הירדן כלל ("משנה ראשונה"). אלא שהפער בין ת"ק הסובר שזיתי עבר הירדן מובחרים ביותר לבין ר' יוסי הגלילי שסובר שאינו "ארץ זבת חלב ודבש" כלל, הוא בלתי אפשרי, הן לא ייתכן שיחלקו במציאות ובאופן כה קוטבי. 

ואכן הרע"ב פרש (בעקבות פירוש המשניות לרמב"ם) שמדובר בשני ענינים, מביאים זיתי שמן מובחרים (כמו שכינתה אותם התורה "זית שמן"), וגם מביאים ביכורים מפירות עבר הירדן אף על פי שאינם מובחרים ואינה זבת חלב ודבש: "מפירות של עבר הירדן נמי מביאים בכורים אף על פי שאינה ארץ זבת חלב ודבש, שכיון שנתנה הקב"ה לישראל קרינא בה 'פרי האדמה אשר נתת לי'. ופליג ר' יוסי הגלילי ואמר אין מביאין בכורים מעבר הירדן ואין הלכה כר' יוסי הגלילי". אולם אם זיתי עבר הירדן אינם מובחרים לא מובן הקשר של עבר הירדן למשנתנו העוסקת במובחרים, המקום לדון בו הוא משנה ג' העוסקת בפירות שאינם מובחרים.

לשיטת ר' יוסי הגלילי אין קשר בין ברכתו של עבר הירדן בשמן ובזיתים מובחרים ביותר, לבין "זבת חלב ודבש", הצטיינותו בגידול הזית לא מעניקה לו את מתיקות הפרי ועושר חלב הצאן. השבח הזה הוא כה יסודי, שהוא מחייב ומגדיר את הארץ ממנה מביאים ביכורים. ואילו תנא קמא סובר שדברי הוידוי "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, ט), באו לתאר את הארץ וטובה ואינם עיקר. רק הפסוקים הביצועיים של המצווה קובעים את הלכותיה: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אלקיך נתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלקיך לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אלקיך וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אלקיך" (דברים כו, ב י). פעמיים הוזכר בהוראות המצווה "נותן לך" ו"אשר נתת לי" (ראה ערוך השולחן החדש, זרעים, קלח, ד) ועל כן הוא מעכב ושולל בעלות זמנית וחלקית מהבאת ביכורים, ולעומת זאת נחלת מנשה חייבת בביכורים משום שקבלו אותה מן השמים ולא נטלו מעצמם.

למעבר לחלק ב'