ביכורי יחיד וביכורי ציבור - חלק ב'

ביכורי יחיד וביכורי ציבור - חלק ב'

"בכורים" במקרא- בתורה ובנביאים, מתפרש הן לגבי מצות ביכורים של היחידים, והן לגבי ביכורים של ציבור: העומר ושתי הלחם. האם מצוות הביכורים היא מצווה המוטלת על היחיד או על הציבור?

הרב יעקב אפשטיין | ביכורי הארץ

 

ד. הרמב"ם: ביכורים מכל ארץ ישראל

 

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ז, יב כתב שלא כגר"א, וחיבר, עפ"י גירסת המשנה, בין כל סוגי הביכורים. הרמב"ם הזכיר פעמיים את המקומות מהם מביאים ביכורים.

 

לגבי ביכורים כתב הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, א: 

 

מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים [אבל עמון ומואב ובבל] אע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם, אין מביאין מהן בכורים, ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים.

 

למה התכוון במונח "ארץ ישראל", האם לגבולות האמורים בפר' מסעי או לכיבוש יהושע ואחריו השטח שקידש עזרא הסופר. 

 

נלענ"ד להוכיח שכוונתו לכל א"י בגבולותיה 123 שבפר' מסעי 124. 

 

כך צריך להבין את הדגשתו של הרמב"ם בפעם השניה לגבי ביכורים, בהל' בית הבחירה ז, יב: 

 

כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות.

 

נראה שכוונת הרמב"ם בהדגשה "כל" להוציא מההשוואה לאמור בהגדרת א"י בפרק הקודם שהיא לגבי תרומה ושביעית (יובא להלן).

 

הרמב"ם בהלכות תרומות א, ב כתב: 

 

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

 

הקושי בדבריו שכותב "האמורה בכל מקום", וקשה, וכי לפני שכבשו, וכן אחרי שיצא מידינו בחורבן בית ראשון, לא היה למקום חשיבות כא"י, ונראה שכוונתו כאן לא"י האמורה בהל' תרומות ומעשרות 125, אבל כל מקום בו הוא משתמש בשם "ארץ ישראל" בשאר הלכות טעון בירור בפני עצמו. ראיה לכך מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ה, ו שכתב: "כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה". היינו, ישנו גדר מדוייק של "א"י האמורה בתורה" ועל גביו מתקיימים כיבוש ראשון ושני. 

 

וכן נראה מלשון הרמב"ם בהלכות תרומות א, ג: 

 

הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא.

 

מפורש בדבריו כי ישנו שטח מוגדר אותו היה מצוה לכבוש קודם לכיבושים חוצה לו, והוא "ארץ כנען לגבולותיה". 

 

מצוות התלויות בארץ הן מצוות המושתתות על קדושת המצוות, וע"כ הן בטלות או מצטמצם שטחן לפי הכיבושים השונים. אבל מצוות שאין תלויות בארץ ותנאי קיומן קשור בא"י, הן מתייחסות לכל ארץ ישראל בגבולותיה שבתורה. 

 

כך כתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה ו, טז: 

 

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

 

ונראה שקדושת הארץ לענין שאר מצוות שאינן שביעית ומעשרות לא פקעה, והיא עפ"י גבולותיה אשר נקבעו בתורה. או שמצוות התלויות במקדש וגדר הבאתן מא"י, זיקתן למקדש גורמת שלמצוות אלו לא תיבטל קדושת הארץ. 

 

וכך צריך לדקדק מדברי הרמב"ם בהלכות אישות יג, כ, ביחס לכפית בני זוג זה את זה לעלות לא"י: "והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם". בעוד שביחס לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם בגט, הרמב"ם בהלכות גירושין ז, י מדגיש שתחומי א"י בדין זה שוים לדיני תחומי א"י שבהל' תרומות – תחום עולי בבל. וכך מדגיש הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות יא, כה: "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו". וכן מדברי הרמב"ם בהל' מעשר יג, ד מודגש שהביטוי "בכל ארץ ישראל" כולל הן את תחום עולי מצרים והן את תחום עולי בבל (וכן ניתן ללמוד מדבריו שם הלכה ח): 

 

פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אע"פ שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני, לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו.

 

אף לגבי הפרשת ערי מקלט (רמב"ם הלכות רוצח ח, א וד) בולטת הדגשתו לגבי כל ארץ ישראל, וכן נראה לגבי עגלה ערופה (רמב"ם הלכות רוצח י, א) וכן באשר לסמיכה כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין ד, ו: "כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה". כך גם באשר לרשות לדון בכפיה ולהיפטר מתשלום בטעות (רמב"ם בהלכות סנהדרין ד, יד).

 

על כן נראה, כי הרמב"ם מבחין בגדרן של מצוות, אותן הקשורות לתחום עולי מצרים ועולי בבל, ואותן שאינן קשורות לתחום זה אלא לכל א"י בגבולותיה. לגבי ביכורים נראה שחובת הבאתם אף מתחום עולי מצרים ולא רק מעולי בבל, ובכך חלוק הרמב"ם על הנחת הגר"א כי ביכורים היא מצוה התלויה בארץ, אלא היא מצוה התלויה במקדש יחד עם עומר ושתי הלחם 126. (ובכך מסכים הרמב"ם עם שיטת הר"ש משאנץ אם כי לא מטעמו). 

 

סיכום

 

שלוש הבנות ביחס למצות ביכורים:

 

א. שיטת הר"ש משאנץ כי זו מצות יחיד של חובת הגוף, כשמכשיר המצוה מפרי האדמה. 

 

ב. שיטת כמה ראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א) והגר"א שביכורים הן מצוה התלויה בארץ. וחלוקה מעומר ושתי הלחם במקום הכשר להבאתם ממנו.

 

ג. שיטת הרמב"ם שביכורים היא מצוה התלויה במקדש, והיא כעומר ושתי הלחם, שמובאת מכל א"י. 

 

115 גם על כך ניתן להחיל את שאמרו בעבודה זרה נח ע"ב: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". וכן בחולין קלז ע"ב.

116 צ"ע היכן מצינו ביכורי ציבור משבעת המינים, הרי באים רק מחטה ושעורה. ואולי רומז לאמור בר"ה (טז ע"א): "ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן, אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". וברש"י עץ שאכל אדה"ר חטה היה. ראה בספרי: חבל נחלתו, "היתר חדש מיין ושמן במקדש", ח"א סי' סה. 

117 החיבור בין ביכורים לעומר ושתי הלחם בתוך עשרת הקדושות שבא"י מופיע אף בספרי זוטא (פיס' ה), במד"ר (פר' ז, ח), ובכפתור ופרח (פ"י).

118 כך הוא גם בגמ' במנחות פג ע"ב. וברמב"ם: עומר- הלכות תמידין ומוספין ז, ה. שתי הלחם - שם ח, ב. 

119 עי' בברכ"י (או"ח תפט, ג) שתמה על מהר"י קורקוס (בכורים פ"ב ה"א) שכ' שביכורים הם מצוה התלויה בארץ. 

120 עי' ברכ"י (או"ח תפט, ג) שלימוד זה אינו אך לר"מ ולענות על שאלת התוס' ושאר הראשונים, אלא הברכ"י מוכיח שהוא המקור לאי- הבאת ביכורים מחו"ל, וכן מביאו הר"י קורקוס. 

121 באנצקלופדיה תלמודית ערך א"י וערך ביכורים.

122 וכן הביאו באנ"ת ראיה מן הרשב"ם (ב"ב קכ ע"א ד"ה נצטוו בנים) שכתב: "מצות התלויות בארץ תרומה ומעשר חלה ערלה ורבעי לקט שכחה ופיאה וכן הרבה". וסיום דבריו מורה שלא פירט את כל המצוות התלויות בארץ, וע"כ אין מדבריו ראיה. 

123 ולא ככתוב באנצקלופדיה תלמודית שעפ"י הרמב"ם ביכורים עומר ושני הלחם מביאים רק ממקום הקדוש בקדושת מצוות – קדושה ראשונה או שניה.

124 בדברי הרמב"ם ניתן להבחין בהגדרות שונות ביחס לארץ ישראל: "עולי בבל", "עולי מצרים", "ארץ ישראל האמורה בתורה", "ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו", "כל ארץ ישראל". כפי שיובא בדוגמאות השונות. ונלענ"ד ש"עולי מצרים", ו"ארץ ישראל האמורה בתורה", שווים בהגדרת השטח.

125 הרמב"ם בהל' תרומות א, ז כותב תחום עו"מ בגבולות עו"ב וכבר תמהו עליו מעצם הדברים ומסתירתן לתשובתו (סי' קכז), שם כתב את גבולות עו"מ המקובלים. וכ"נ מכמה הלכות שיובאו להלן. 

126 לגבי חיוב הוידוי על הביכורים, אשר אינו מצד היותה מצוה התלויה בארץ, אולי הוא מצד תלותם במקדש, וכשם שלהבאת הביכורים מצורף מקרא ביכורים, כן עם סיומם כללה אותם התורה בוידוי מעשרות. 

 

 למעבר לחלק א'