החטים והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח ופול הלבן והשעועים אינם כלאים זה בזה. (כלאים א, א)
חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא. (חלה א, א)
במשפחת הדגניים נכללים גידולי המזון החשובים ביותר לאדם ולבעלי החיים, כגון: חיטה, תירס, אורז, דורה, ועוד. במשפחה זו יש עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, אך אין עצים.
משפחת הדגניים כוללת כ- 700 סוגים, ו – 10,000 מינים, בארץ ישנם כ - 200 מינים.
בהלכה מוזכרים חמישה מינים מתוך משפחה זו שהם: חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת, ושיבולת שועל, שמוגדרים כ'חמשת מיני דגן' ששונים בהגדרתם ההלכתית משאר המינים של משפחה זו. התייחסות זו היא אינה בהכרח בוטנית אלא קשורה ככל הנראה להרכב הכימי ואולי הפיזיקלי של הקמח המופק מהם והתאמתו להכנת עיסה ואפיית לחם.
מבין חמשת מיני הדגן רק החיטה והשעורה מוזכרים פעמים רבות במקרא ונראה שגידולם שלט בכיפה. השעורה מוזכרת 32 פעמים והחיטה 34 פעמים. ב – 10 מקרים שני מינים אלו מוזכרים יחד, שני מינים אלו אף הוגדרו כחלק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הכוסמת הוזכרה פעמים בודדות, ואילו השיפון ושיבולת השועל לא הוזכרו כלל במקרא.
ישנם מיני תבואה שגרעיניהם מכוסים בקליפות כגון חמשת מיני דגן, אורז ועוד, שכל גרגיר מכוסה בקליפה בפני עצמו ועל מנת להתקין אותם לאכילה יש לבצע בהם מספר פעולות כגון דישה וזרייה שמפרידות בין הקליפה לזרע. וישנם מינים בהם הגרגירים מכוסים בעטיפה אחת שעוטפת את כולם כגון תירס, ובמקרים אלו אין צורך בהכנות מקדימות לשימוש בו.
הפעולה אותה עושים לתבואה לאחר דישתה וזרייתה היא 'דיגון', פעולה זו היא שם הפועל של 'דגן', והיא יצירת ערימה (כרי) מהתבואה.
ברוב מיני הדגן, הבשלת הגרעין מתחלקת לשלושה חלקים: הבשלת חלב, הבשלת דונג והבשלה מלאה, בכל מין משך הזמן של הבשלה זו משתנה, לשלבים השונים של הבשלה זו ישנן משמעויות הלכתיות שונות, כגון הבאת שליש, דינם בתרומות ומעשרות, חמץ, זמן קצירת הצמח, ועוד.
ניתן לצאת ידי חובת מצה בפסח רק באכילת אחד מחמשת מיני דגן, ואף עוברים על איסור חמץ רק על חמשת מינים אלו. הקריטריון על פיו קבעו חז"ל דווקא את מינים אלו הוא יכולתם להחמיץ "בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד, ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון". ונחלקו כיצד ניתן להגדיר באופן מעשי מינים נוספים השייכים מבחינה בוטנית למשפחת הדגניים, האם הם נחשבים גם כן למין 'דגן הלכתי', כגון 'קרמית' אורז ודוחן, על ידי השאלה האם הם מחמיצים, או שמא זו פעולה שמוגדרת 'סרחון'. קריטריון נוסף שהובא בראשונים הוא צורת הגרעין, שהוא מאורך ומחויץ (מלשון מחיצה).
בירושלמי הובא שישנם שני פסוקים סמוכים העוסקים בחיוב הפרשת חלה, האחד הוא 'והיה באכלכם מלחם הארץ', ומתוך כך שהתורה כתבה 'מלחם' משמע שהתורה מיעטה חלק מהמינים, השני הוא: "ראשית עריסותיכם" שניתן ללמוד ממנו שיש מינים נוספים החייבים בחלה, מתוך מיעוט וריבוי זה למדו חז"ל שחיטה ושעורה מחויבים מכיוון שהם מוגדרים כלחם הארץ, שהם מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם ממעטים את שאר המינים, אך מתוך כך שהתורה ריבתה בפסוק הבא, למדו חז"ל שהמינים הדומים לחיטה ושעורה, דהיינו כוסמת, שיפון ושיבולת שועל, גם כן חייבים. לימוד נוסף שלמדו חז"ל הוא מאיסור חמץ, שבדקו שרק מינים אלו מחמיצים ולא מינים אחרים. ולכן פסקו שחיוב חלה הוא דווקא מעיסה הנעשית מחמשת מינים אלו.
אסור מהתורה לזרוע או לקיים מינים חד שנתיים בכרם, הפוסקים דנו בשאלה אלו מינים נכללו תחת איסור זה, אך לכל הדעות איסורם של חמשת מיני דגן בכרם הוא מהתורה.
יש חובה מהתורה לפני שמשתמשים ביבול להפריש ממנו עבור הכהנים, כפי שנאמר: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים." מפסוק זה נלמד שחובת הפרשת תרומות ומעשרות ממיני דגן, תירוש ויצהר היא מן התורה, הראשונים נחלקו לגבי שאר המינים, האם חיוב הפרשתם הוא מהתורה או מדרבנן.
להרחבה ומקורות ראה אנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'דגן'.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
