הצבי הוזכר במשנת כלאים א, ו כמין שהוא כלאיים עם העזים: "העזים והצבאים... אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה", ובמשנת מעשר שני ג, יא כבעל חיים כשר שניתן לרכשו בכסף מעשר שני, המשנה דנה במקרה שהצבי מת, או שלחלופין הוא נטמא ולא ניתן לאכלו, האם ניתן לפדותו.
הצבי נמנה בתורה כבעל חיים כשר כפי שנאמר במספר הקשרים, כגון דברים יד, ד-ה: "זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר" ויש לו כל סימני הטהרה. ממקורות רבים עולה שבשר הצבי שימש למאכל ושנעשה שימוש גם בעורו, כפי שמובא במשנת ל"ט מלאכות האסורות בשבת (שבת ז, ב) העוסקת הן בצידת הצבי ובהכנתו לאכילה, והן בהכנת עורו לשימוש: "הצד צבי השוחטו והמפשיטו...". על האופן בו ניתן ללכוד צבי אנו לומדים במשנה בשבת (יג, ו): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין". אגב, מן התיאור במשנה זו ניתן ללמוד על תפוצתו הרבה שהרי הוא נכנס לתוך הבית.
העזים, הבקר והצבאים הם בעלי חיים ממשפחת הפריים שאחד המאפיינים שלהם הוא שהם "נבובי קרניים", דהיינו, הקרניים שלהם עשויות מחומר קרני, והן יושבות על בליטות של עצמות המצח (ובשל כך ניתן להורידן, להפריד בינן לבין העצמות וליצור שופר). לעומת זאת, אצל איילים הקרן כולה היא עצם שצומחת מתחת לעור. הבדל נוסף הקיים בין הצבי והאייל הוא שקרני הצבי אינן יכולות להתחדש, ואילו קרני האייל מתחדשות מדי שנה.
הרמב"ם בפירוש המשנה כלאים א, ו מזהה את הצבאים, כאל-גזלאן, זיהוי זה תואם לזיהוי של הצבי בימינו גאזל.
יש המזהים בטעות את הצבי כאיל, זיהוי זה מוטעה מכיוון שקרני האייל מתפצלות ואילו קרני הצבי אינן מתפצלות כפי שמובא בחולין נט, ב. ישנם הסוברים שמכיוון שהצבי אינו נפוץ באירופה, הוא זוהה בטעות כבעל חיים ממשפחת האיילים.
לדעת פליקס, העיקרון המנחה את המשנה בכלאיים לכתוב אילו מינים הם כלאיים זה בזה ולא לציין את שאר המינים הוא הדמיון או השוני בין סוגי הקרניים.
הצבי והאייל נכללים בתת סדרת מעלי גירה השייכת לסדרת שסועי הפרסה. הצבי למיניו השונים מזוהה לכל הדעות עם תת–משפחת הצבאים (Gazella צבי ארץ–ישראלי וצבי הנגב) ואילו אייל הוא כינוי של המינים ממשפחת האיילים (Cervidae) שהיו שכיחים בארץ ישראל (יחמור פרסי, אייל אדמוני ואייל כרמל). אלה היו חיות הבר הטהורות השכיחות ביותר בארץ ישראל ובסביבותיה בתקופת המקרא.
חז"ל חילקו את בעלי החיים הטהורים לשתי קבוצות, חיות ובהמות. החלוקה בין שתי קבוצות אלו היא שבהמות הוא שם כולל לחיות מבויתות, וחיות הן בעלי חיים שאינם מבויתים אלא "גדלים שלא במקום יישוב". יש הטוענים כי הסיבה שהצבי לא בוית היא בשל תוקפנות הזכרים זה לזה, שאינה מאפשרת יצירת דירוג חברתי בשטח מוגבל ולכן לא ניתן להחזיק כמה זכרים באותו תא שטח, בשונה מבעלי חיים אחרים שאינם נלחמים על שטח המחיה ואפשר להחזיק מספר זכרים באותו שטח.
כאמור, הצבי הוא חיה טהורה, אך אי אפשר להקריבו כקרבן, כפי שדרשו חז"ל מהפסוק (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" – מן הבהמה ולא מן החיה.
בארץ ישנם שני מיני צבאים, צבי ארץ ישראלי (הצבי המצוי) וצבי המדבר (צבי הנגב). צבי המדבר קטן במעט מצבי ארץ ישראלי.
בשר הצבי נחשב לבשר טעים, וממחקרים ארכיאולוגיים רבים עלה כי בעבר היוו הצבאים באזורנו חלק ניכר ממזונו של האדם ובשל כך הוא כמעט נכחד בו. בשל איסור הציד בעשרות השנים האחרונות מספרם הולך ועולה.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
