ברכת הנהנין ו'שהחיינו' על ריבת אתרוגים

שאלה

יש שנהגו להכין מרקחת מאתרוגים (להלן: 'ריבה') של ארבעת המינים. איזו ברכה מברכים עליה? האם ניתן לברך 'שהחיינו' כשאוכלים אותה בפעם הראשונה? כמו כן, האם נכונה הטענה שאתרוגים המיועדים לארבעת המינים – מרססים אותם באופן חריג, ולא כדאי להכין מהם ריבת אתרוגים כי 'חמירא סכנתא מאיסורא'?

 

תשובה

א. לגבי 'ברכת הנהנין', פירות העץ שדרך לאכלם מבושלים וחתיכות הפרי ניכרות – ברכתם 'בורא פרי העץ'. אך אם הם מרים ביותר שאינם נאכלים אפילו בדוחק וזקוקים לבישול כדי למתק אותם, ברכתם 'שהכול'. למרות זאת אתרוג מבושל – ברכתו 'בורא פרי העץ', אף כשהבישול ממתק אותו, כיוון שהתורה מכנה אותו 'פרי עץ הדר'. אולם ריבת אתרוגים שכבר לא ניכרות בה חתיכות פרי, נחלקו הפוסקים מה ברכתה, ולמעשה הדעה הרווחת היא לברך עליה 'שהכול'.

לעניין ברכת 'שהחיינו', צריך להתייחס משני היבטים. ביחס לאתרוגים שלמים לפני סוכות, יש שסברו שאין לברך 'שהחיינו' על אתרוגים חדשים, שכן האתרוג יכול להישאר על העץ כמה שנים, ולא ניכר שהאתרוג הוא מגידולי השנה החדשה. אולם דעת הרבה פוסקים שניתן לברך 'שהחיינו' על אתרוגים חדשים שנאכלו לפני סוכות, כי האנשים יודעים שמדובר באתרוגים של השנה החדשה, אך זאת בתנאי שאוכלים אותם לפני סוכות. ברם, לאחר סוכות לא ניתן לדעתם לברך עליהם 'שהחיינו', משום שברכת 'שהחיינו' על מצוות נטילת הלולב פטרה גם את ההודאה על הפרי החדש. אכן יש פוסקים הסוברים שניתן לברך 'שהחיינו' גם אחרי סוכות, כיוון שיש שמחה חדשה באכילת האתרוגים, ולדעתם ברכת 'שהחיינו' על מצוות המתחדשות בזמנים מסוימים בשנה (סוכה, ארבעת המינים, שופר וכדו') אינה פוטרת ברכת 'שהחיינו' על הנאת האדם בעת אכילת הפרי החדש. אולם לגבי ריבת אתרוגים קיימת סברה נוספת שלא לברך עליה 'שהחיינו' אחרי סוכות: לאחר שחתכו את האתרוגים ובישלו אותם, שוב לא ניכר בריבה שהאתרוגים הם מהשנה החדשה. לכן למעשה, אין לברך 'שהחיינו' על ריבת אתרוגים אחרי סוכות.

ב. אין מניעה מלהכין ריבת אתרוגים בגלל הריסוסים, כיוון שמבירור שעשינו אצל אחד ממגדלי האתרוגים הוותיקים נאמר לנו שכמות הריסוס של האתרוגים אינה גדולה בדרך כלל מאשר אצל פירות אחרים. כמו כן, הריסוס מסתיים בדרך כלל חודש לפני הקטיף, ועוצמתו כבר פגה במשך הזמן. נוסף על כך, ישנו חיטוי טבעי בתהליך הכנת הריבה, משום שצריך לבשל את האתרוגים שלוש פעמים במים להפגת המרירות.

הרב אהוד אחיטוב |