גמרא
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול ובין קטן תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מכל מקום: גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודה אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום אשתו שוטה היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואי דאכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא א"ר ירמיה אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אמר רבי זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא וממאי מדתנן האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון אבוהון כדי לזרזן במצות תניא נמי הכי מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים: ותורם את תרומותיו כו': איבעיא
רשי
אם היה כהן. המדיר: יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו. קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול: מזידין חייבין. לשלם קרבן לבעלים: לתקוני שויתיך. שליח ולא לעוותי: אמרי. לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול: לא יחשב לו. פיגול יהיה מכל מקום: אלא מעתה. יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהיא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי. שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו': פסול. הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת: וקפריך תו יביא אדם כו'. אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו': אמר רבי זירא שה לבית אבות. דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים: לאו דאורייתא הוא. להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום: וממאי. דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו': ואי אמרת שה לבית אבות. דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא: על בישרא קאי ומזכי להו. כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי: אלא. הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות: תניא נמי הכי. כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפלים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר: כיון
רן
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו. איכא מאן דאמר דמדאותיב רב שימי בר אבא מברייתא ולא אותיב ממתני' ש"מ דלא גרס במתניתין חטאות ואשמות ואי מהא לא איריא דהאי דלא אותיב ליה ממתני' משום דכיון דתנא להו בהדי קיני זבין ממילא מוכח דחטאות ואשמות דמצורע קאמר אבל מתניתא דתני סתמא זורק דם חטאתו ואשמו משמע ליה דבכל חטאות קאמר ואפי' הכי שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע קאמר: תנן הכהנים שפגלו במקדש וכו' אא"ב שלוחי דשמיא נינהו היינו שפגולן פגול. דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי: אלא א"א שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. שוגג הוא [דקשה] ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד וקי"ל בפ"ב דחולין (דף מ.) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי ודחי' שאני גבי פגול דאמר קרא וכו' הלכך בעיין הכא לא איפשיטא ומיהו נהי דהכא לא איפשיטא לה מההיא דפ"ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו וכמו שכתבתי למעלה: גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת וכו'. הקשו בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין נה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות כלומר ויקרבו אלמא אין צריכין דעת ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב: אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום. משום דאין דנין אפשר משאי אפשר: אשתו שוטה היכי דמי. כלומר לעולם בכי הא דנין אלא למאי דאמר לר' יהודה דאדם מביא על אשתו שוטה לא חטאת חלב קאמר אלא קרבן יולדת דחטאת חלב אי אפשר דהיכי דמי וכו' וכיון שהיא פטורה אי אפשר שיביא בעלה עליה: אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו. לדידך דדנית אפשר משאי אפשר: לא עשה כלום. שצריך שימנה עמהם מדעתו: א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא. לעולם בכי האי דנין ומיהו מפסח לא מצי למידק דשה לבית אבות לאו דאורייתא דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו דאף על גב דאין פסח נאכל אלא למנוייו ה"מ בראויין להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. אמר לבניו הריני עולה לירושלים ולאחר שאהיה שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון: על בשרא קאי. כשעלה זה כבר נשחט ואם כן היאך נמנה עליו והכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותא דשה (פסחים פט.) : ומזכי להון. בתמיה היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה א"נ האי ומזכה להם אההוא בן שעולה ראשון קאי היאך מזכה לאחיו דבשלמא איהו זכי דאיכא למימר כיון שעלה ראשון הוברר שכשנשחט הפסח עליו נשחט אבל היאך מזכה לאחיו והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט (גיטין דף כה.) : כדי לזרזן. שיהיו רגילין להזדרז במצות: ונמצאו בנות זריזות. ולא קתני בנות זכו אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד: איבעיא
גמרא
איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה ת"ש תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו במאי עסקינן אילימא מן בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דיליה מאן שוויה שליח אלא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה אלא משלו על של הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא לאו לדעתיה דנפשיה ומשלו תורם על של חבירו וא"א צריך דעת הא קמהני ליה אלא לאו אין צריך דעת לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכא נמי באומר וכו' בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהאיך מי מתקנא כריא דההוא או דלמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה א"ל אמר קרא את כל תבואת זרעך ונתת איתיביה תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי הא קא מהני ליה אלא ש"מ טובת הנאה דיליה אמרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ת"ש דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו: מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא: מקרא מ"ט לא ילמדנו משום דקמהני ליה מדרש נמי קמהני ליה אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש מאי פסקא הא
רשי
כיון דזכות הוא לו. שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום: לא צריך דעת. שזכין לאדם שלא בפניו: או דלמא. כיון דמצוה דיליה היא. דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכך צריך שיודיעו: אילימא. משל בעל הכרי על בעל הכרי: אילימא לדעתיה דיליה. לדעתו של תורם שלא הודיעו לבעל הכרי שהוא תורם עליו: מאן שוייה שליח. הא קיימא לן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה. ואיהו הדירו: הא קא מהני ליה. האי שתורם עליו: אלא לאו לדעתיה דנפשיה. שלא הודיע לבעל הכרי שהוא רוצה לתרום עליו: וא"א צריך דעת הא קמהני ליה. כיון שתורם עליו בידיעתו הא קמהני ליה: אלא לאו אין צריך דעת. ולהכי תורם עליו דכיון שתורם עליו שלא מדעתו לא מהני ליה כלל: לעולם משל בעל הכרי. מיירי ולדעתו דבעל הכרי ודקאמרת הא קמהני ליה דעביד שליחותיה ותרים: באומר כל הרוצ' לתרום יבא ויתרום. דכיון דלא שויה שליח ממש טפי מאחריני ואחריני נמי יכולין לתרום כמותו לא מהני ליה כלל דאי לא תרים ליה האי תרים ליה איניש אחרינא ומהכא ליכא למשמע מינה כלל: טובת הנאה משל מי. אותה פרוטה שיכול לקבל מישראל אחר כדי ליתנה לבן בתו כהן משל מי היא: אי לאו פירי דהאי. דתורם לא מתקן כריא דההוא ותיהוי אותה פרוטה דתורם: או דלמא לא וכו'. ודבעל הכרי הוי טובת הנאה: את כל תבואת זרעך ונתת וגו'. שמע מינה דבעל הכרי היא טובת הנאה מדכתיב זרעך ונתת: תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו. של תורם וקס"ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה: אלא. מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא: אמרי. לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה: באומר כל הרוצה כו'. כדאוקימנא לעיל: המקדיש. שפודה את הקדשו מוסיף חומש ולא אדם אחר כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו (ויקרא כז) : ומתכפר עושה תמורה. המפריש קרבן לפטור חובתו של חבירו המתכפר עושה תמורה באותו קרבן דהשתא הוי דידיה ולא המפרישו דמאחר שהפריש לצורכו קנאו המתכפר: והתורם וכו' טובת הנאה שלו. של תורם: שנוטלין שכר על לימוד המקרא וכו'. ולהכי לא ילמדנו מקרא בחנם לזה דקמהני ליה השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו הלכות בחנם דלא קא מהני ליה כלל: מאי פסקא. דבמנהגא תליא מילתא ולאו איסורא איכא אפי' למשקל שכר של המקרא תריץ לא ודאי לאו שפיר עבד דשקל כלל: והא
רן
איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת. דזכין לאדם שלא בפניו ומסתמא הוי ליה כשלוחיה: אילימא לדעתיה דיליה. דהאי תורם מאן שוייה שליח דהא דרשי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: אלא לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה דעביד שליחותיה. וכל שעושה שליחותו הרי מהנהו: אלא אדעתא דנפשיה. דתורם ולא חשבינן ליה מהנה כיון דמדעתיה עביד ולא יהיב ליה מידי למודר ואתיא מתני' כחנן דלרבנן אי אפשר דלא גרע מפורע חובו דאסור לרבנן הרשב"א ז"ל ולי נראה אפי' לרבנן שרי דכיון דאסיק לקמן דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של תורם איכא למימר דתורם לתת לאותו כהן שהוא רוצה מתכוין ואדעתא דנפשיה קא עביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני: אלא לאו אין צריך דעת. ומאי דכתוב במקצת נסחי ואי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה לישנא יתירא הוא דכבר אמרינן אילימא לדעתו של בעל הכרי הא קמהני ליה: כדאמר רבא באומר כל הרוצה וכו'. בבעיא דר' ירמיה בסמוך אמר הכי: הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר (כתובות דף ע:) כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל (גיטין דף סו.) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא ומיהו כי אמרינן דלתרומה מיהא מהני דוקא דאמריה בהאי לישנא דהא לישנא מציעתא הוה ומש"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהת מהני אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום והכי נמי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שוייה שליח כלל: התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי. כלומר מי זכאי בנתינת תרומה זו תורם או בעל הכרי שתהא טובת הנאה שלו טובת הנאה שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן דאילו כהן אסור ליה למיתב מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו דאפילו כהן המסייע בבית הגרנות (בכורות כו:) קרינן ביה שחתם ברית הלוי: אי לאו פירי דהדין. של תורם: תבואת זרעך ונתת. תלה הנתינה בבעל הזרע דהיינו בעל הכרי: ואי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא קא מהני ליה. שמזכהו תורם לבעל הכרי ליתן אותה תרומה למי שירצה ושקיל מיניה טובת הנאה ונמצא מהנהו ממש: המקדיש מוסיף חומש. המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה ורוצה לפדותה מקדיש קרוי בעלים לענין שצריך להוסיף חומש שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם: המתכפר עושה תמורה. כלומר אבל לענין תמורה הזוכה בה לצורך קרבנו קרוי בעלים ומתפיס תמורה בה אבל מקדיש לא ובתמורה יליף לה מקראי [ע"ש בתמורה יוד. וצ"ע] : טובת הנאה שלו. של תורם ולפי זה קרא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת אעשר תעשר קאי וה"ק עשר תעשר ונתת דמעשר זכאי בנתינה והכי מפרש לה במס' תמורה: מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה. כשאינו נוטל ממנו שכר: מדרש נמי קא מהני ליה. מהאי טעמא גופיה: אמר