פרק י"א- חלות חיוב מעשר

א. החובה להפריש תרומות ומעשרות היא בעת 'עונת המעשר', כאשר הפירות מגיעים לשלב שהם ראויים למאכל לפחות 'על ידי הדחק', לאמור בתחילת הבשלת הפרי.¹

ב. מותר להפריש תרומות ומעשרות מפירות שזקוקים להבחלה כדי שיהיו ראויים לאכילה, שכן פירות אלו כבר בשלים ונחשבים ראויים למאכל.²

ג. חיוב תרומות ומעשרות חל בפועל כאשר קוטפים את הפירות; לכן אין להפריש מפירות שעדיין לא נקטפו, ואין להפריש גם מפירות תלושים (לאחר הקטיף) על פירות מחוברים.¹

ד. מי שיש לו גינה או שדה והוא חושש שבני משפחתו יאכלו את הפירות ללא הפרשה, אפשר להפריש מראש גם מפירות מחוברים באופן שחלות ההפרשה תהיה לאחר הקטיף; ראה להלן פרק יב/1.

ה. אם בעל השדה או המטע קוטפים את הפירות ומתכוונים למכור אותם בשוק - מעת 'גמר המלאכה' חלה חובת הפרשת תרומות ומעשרות, ולכן אין לאכול אפילו 'ארעי' ללא הפרשה.¹

ו. אם קטף את הפירות לצרכיו הפרטיים, אף ש'נגמרה המלאכה', מותר לאכול ארעי כל זמן שלא הייתה 'קביעות למעשר'^.2

ז. אכילת ארעי היא כדרך שרגילים לאכול בשדה ללא פעולות הכנה רבות. למשל מי שנמצא בשדה קוטף פרי אחד, מקלף את הקליפה ואוכל אותו אך כשמקלף פירות רבים נחשב אכילת קבע.³

ח. כאמור לעיל, חובת הפרשת תרומות ומעשרות חלה מעת 'גמר המלאכה' שנאמר 'ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן' (במדבר יח, כז), לאחר שהתבואה מסודרת בערימות בגורן.⁴

ט. הפוסקים נחלקו לגבי ההגדרה של 'גמר מלאכה': יש אומרים שהוא בעת שהסתיימו כל הפעולות שרגילים לעשות בשדה בכל מין של פרי; ויש אומרים שהוא כאשר הפרי ראוי לשיווק לאחר המיון והאריזה.⁵

י. לגבי יין, 'גמר המלאכה' הוא כאשר מסננים את הפסולת שצפה על פני היין שבחבית (וראה להלן סעיף יב).⁶

יא. לגבי שמן זית, 'גמר המלאכה' הוא כאשר מסתיים תהליך כתישת הזיתים, בעת שהשמן נשפך לחביות.⁷

יב. חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מיין הוא לאחר 'גמר המלאכה' של היין, לאמור סינון הקליפות והחרצנים, והסרתם מן היין לאחר שזה סיים את תסיסתו.¹ רק אז יש להפריש תרומות ומעשרות ואין להפריש לפני כן.

יג. אם קנה ענבי מאכל והפריש מהם תרומות ומעשרות בעודם ענבים, ואחר כך עשה מהם יין - פטור מהפרשה נוספת, כיוון ש'נגמרה מלאכתם' לאכילה. אך אם קנה ענבי יין והפריש מהם בעודם ענבים, חוזר ומפריש לאחר גמר מלאכת היין.²

יד. אם לוקח שמרים ומוסיף מים, ושוב יוצא מן התערובת יין, אם מתווסף שליש יין³ מכמות המים שמכניס לשמרים - חייב בתרומות ומעשרות. לכן בשעה שמפריש מן היין בפעם הראשונה - יתכוון לפטור גם את הנוזל שמעורב בתוך השמרים ויביא אותו בחשבון כשמניח בצד את היין המיועד לתרומה גדולה ולתרומת מעשר. אם עשה כן, פטור מתרומות ומעשרות גם לאחר הוספת המים.⁴

טו. אם קנה מן הגוי ענבי יין, חייב להפריש תרומות ומעשרות לאחר גמר עשיית היין.⁵ גם במקרה שקנה מן הגוי ענבי מאכל – מן הראוי להפריש לאחר גמר עשיית היין, כיוון שיש ספק אם 'גמר המלאכה' של הענבים היה אצל הגוי או שמא גמר מלאכת היין נעשה על ידו.⁶

טז. יש להפריש תרומות ומעשרות בסיום תהליך עשיית השמן.⁷ אם קנה מן הגוי זיתים כדי לעשות מהם שמן, חייב להפריש תרומות ומעשרות מן השמן, שכן 'גמר המלאכה' הוא ביד ישראל.⁸

יז. עדיף להפריש תרומות ומעשרות מזיתים כבושים לאחר שמסתיים תהליך הכבישה, אך אם הפריש תרומות ומעשרות לפני הכבישה, אינו חוזר ומפריש. כמו כן אם קנו זיתים מן הגוי לצורך כבישתם, פטורים הזיתים מהפרשת תרומות ומעשרות, כי מעיקר הדין 'גמר המלאכה' של הזיתים הוא כ'גמר המלאכה' של שאר פירות האילן.⁹ יש מחמירים, ומי שמחמיר ומפריש - יפריש בלא ברכה.¹⁰

יח. 'קביעות למעשר' היא מושג הלכתי, הקובע מהם השלבים בתהליך הכנת הפרי לאכילה חשובה וקבועה, שמחילים חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בפועל. 'קביעות למעשר' יכולה להיות באחד מן האופנים הבאים: הכנסת הפירות לבית;¹ מכירת הפירות; בישול הפירות; כבישתם במלח; כניסת שבת לאחר הקטיף.²

יט. נתינת פירות במתנה אינה כמכירתם, ולכן אינה 'קובעת למעשר'.³

כ. אם הכניסו את הפירות לחצר דרך שער החצר, 'נקבעו הפירות' למעשר, ואסור לאכול מהם אפילו באופן ארעי ללא הפרשה.⁴

כא. כל זה בחצר שהיא 'משתמרת', לאמור חצר שחפציו של אדם נשמרים בה או רשות פרטית שאנשים זרים אינם נכנסים לשם ללא רשות הבעלים.⁵ לדוגמה, כל חצר מגודרת שמצויה ליד בית שגרים בו נחשבת חצר המשתמרת.⁶

כב. בשדה ובמטע מותר לקטוף כל כמות פירות שרוצים, ולאכול אותה ללא הפרשת תרומות ומעשרות, ובלבד שיאכל אותם באופן ארעי, לאמור ללא הכנות רבות לפני האכילה. למשל, אין לקלף פירות רבים לפני האכילה, אין לבשל לפני האכילה וכדו'.¹

כג. אם העצים מצויים בחצר 'המשתמרת',² מלבד ההגבלה בדרך האכילה יש גם הגבלה בכמות הפירות שקוטפים ושאוכלים בבת אחת. מותר לקטוף רק פרי אחד או גרגיר אחד של ענבים ולאכול אותו אכילת ארעי כדלעיל, ושוב לקטוף ולאכול. אך אם קוטף אפילו שני פירות יחד - מתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות גם אם אוכל באופן ארעי.³

כד. ההגבלה בכמות הפרי שקוטפים ואוכלים נמדדת על פי הרגל האכילה. מענבים רגילים לאכול גרגיר, ולכן מותר לקטוף ולאכול רק גרגיר אחד בבת אחת. אך אבטיח למשל, אין רגילים לאכול אבטיח שלם בפעם אחת, ולכן אם קוטף אבטיח, מתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות. הוא הדין גם בפירות הדר, שההרגל לאכול כל פלח בפני עצמו, ולכן קטיף של פרי הדר שלם מחייב הפרשת תרומות ומעשרות.⁴

כה. קטיף תיירותי הוא בילוי למשפחות, שבו בעלי מטעים מאפשרים ביקור במטע¹ וקטיף עצמי מן העצים שבמטע. משלמים בכניסה למטע הן עבור הביקור והן עבור הפירות שייקטפו וייאכלו במטע. להלן נציע שתי חלופות לפתרון הבעיה ² שבהפרשת תרומות ומעשרות ממטע כזה. בכל אופן אין לברך על הפרשות אלו:³

1. בעלי המטע יפרישו בכל בוקר תרומות ומעשרות על הפירות שהמבקרים יקטפו במשך היום. דרך ההפרשה תיעשה כדלהלן: א. בעלי המטע יקטפו פירות טבל מכל אחד מהמינים שבמטע, בכמות של קצת יותר מאחוז מן הפירות שייקטפו במשך היום (על פי הערכה),⁴ ב. יש לקרוא את כל נוסח הפרשת תרומות ומעשרות שמיועד להפרשה מראש (יובא להלן, פרק יב/2). ג. יש לזרוק לפח את ה'קצת יותר מאחוז' שהניח בצד רק בסוף היום, לפני סגירת האתר.

2. אם אין לבעלי המטע תעודת כשרות המאשרת את ביצוע ההפרשה, כל מבקר יפריש בתחילת הביקור עבורו ועבור בני משפחתו. במקרה זה יש לבקש רשות מבעל המטע להפריש תרומות ומעשרות עבור הפירות שייקטפו. המבקר יפריש קצת יותר מאחוז מכמות הפירות שהוא מעריך כי יקטוף, יאמר את נוסח ההפרשה מראש (יובא להלן), וישמור את ה'קצת יותר מאחוז' של הפירות עד סוף הביקור, ואז יניח אותו באשפה.