עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
פעולת החרישה היא בין המלאכות הנעשות בקרקע, לכל אורך חיי הצמח: מההכנה לשתילתו או זריעתו, בהיפוך הקרקע סמוך לעצים במהלך הגידול, וכן באופן שגרתי למניעת עשבייה בשטחים פתוחים.
פליחת הקרקע נעשית במגוון כלי עבודה: במחרשה שעומק פליחתה בקרקע הוא עד כחצי מטר, ב'גרובר', בדיסקוס ובקלטרת שעומק פליחתם נע בין סנטימטרים אחדים לכעשרים עד שלושים ס"מ, ובכלי עבודה נוספים.
מהתורה נאסרו במפורש ארבע מלאכות: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.[1] החרישה לא נזכרה במפורש, אך רווחת הדעה שבמצבים מסוימים גם החרישה אסורה מן התורה בשביעית.[2] הפוסקים חילקו את רמתו של איסור החרישה לפי המטרות השונות שלה:
א. חריש עמוק אסור לכל הדעות מהתורה.[3]
ב. כל חריש שמטרתו היא טיוב הקרקע אסור מהתורה, ואין משמעות לעומק פליחתה של הקרקע.[4]
ג. חריש שמטרתו לחפות את הזרעים, או להצמיח את הזרעים והאילנות, אסור מן התורה.[5]
ד. חרישה שמטרתה לתקן את הקרקע, ולא נועדה להצמיח בקרקע צמחים חדשים באופן ישיר, אסורה מדרבנן. לכן הפעולות הבאות אסורות מדרבנן: עירוג, תילול, יישור הקרקע בארגז מיישר, השקייה לצורך ריכוך הקרקע, פיזור זבל אורגני או כימי והצנעתו בקרקע וחיטוי הקרקע (סולרי/מכני/כימי).[6]
ה. חריש לצורך מניעת עשבייה אסור מדרבנן.[7] משום כך בשעת הצורך, כשהדבר נועד למנוע נזק, כגון במטעים צעירים שהעשבייה "חונקת" את העצים, או לצורך שמירה על אדמות מוברות וכדומה, ניתן להקל ולהתיר להפוך בצורה שטחית את הקרקע בדיסקוס או במתחחת, בתנאי שלפני כן נעשות פעולות מניעה שמטרתן טיפול בעשבייה, כגון ריסוסה, שריפתה או כיסוחה.
ו. בגן הנוי, שבו השמדת העשבייה נצרכת לנוי הגינה בלבד, ואין בה משום מניעת נזק לצמחים, אין להפוך את הקרקע כדי להשמיד את העשבייה. לסדרי העדיפויות בטיפול בעשבייה ראה פרק לד סעיף ה.
ז. חרישה לשם מניעת נזק מהצמח, כגון חרישה קלה שנועדה לכסות שורשים שהתגלו, מותרת.[8]
ח. ניתן להקל ולחרוש סמוך לאילנות במקרה שללא חרישה זו יהיה הפסד גמור לאילנות.[9]
ט. פעולות שאומנם פולחות את הקרקע, אך אינן לצורך הקרקע או הצמחים, כגון יישור הקרקע לצורכי סלילת כביש, הנחת צינורות, קווי חשמל וכדומה, אינן נכללות כלל תחת איסור החרישה, והן מותרות בשמיטה, ואין בכך גם חשש של מראית העין, מכיוון שניכר בעליל שהן פעולות שאינן לצורך חקלאי.[10] סמוך למקום העבודות מומלץ להציב שלט או להניח חומרי בניין, כדי להוכיח כי מדובר במלאכה שאינה חקלאית.
י. אין לסקל את האדמה, מכיוון שבכך הוא חורש את האדמה, ואם עושה כן שלא לצורך חקלאי, צריך שהדבר יהיה ניכר.[11]
יא. שדה שנחרש בשביעית באיסור, אין לזורעו לאחר השביעית.[12]
יב. איסור החרישה חל בין בידיים ובין באמצעות כלי עבודה.[13]
יג. לאחר היתר המכירה: מכיוון שיש הסוברים שחרישה אסורה מהתורה, אין לחרוש את הקרקע על ידי יהודי, אלא במקום שהדבר נצרך,[14] ויש להכשיר את העובדים הזרים במשק שיבצעו פעולות אלו.
יד. מותר לחפור בריכות דגים חדשות, ויש להניח את העפר במקום שאינו מיועד לזריעה, או באופן שניכר ממנו שאינו מעוניין לזרוע.[15]
[1] ויקרא (כה, ד-ה), מועד קטן (ב ע"ב - ג ע"א): "רבא אמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא"; רמב"ם (שמיטה ויובל פ"א ה"ב-ה"ג).
[2] כדרשת רבי עקיבא בגמ' (ראש השנה ט ע"א) את הפסוק: את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", וכביאור רש"י (ר"ה ט ע"א ד"ה אין צריך); דעת רבי אליעזר בגמ' (מועד קטן ג ע"ב); וכפי שביאר רש"י (מועד קטן ג ע"ב ד"ה חרישה בשביעית); דעה זו נידונה גם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), גם בשם רבי ירמיה. וכן משמע מדברי הגמ' (הוריות ד ע"ב), וכפי פירוש רש"י (הוריות ד ע"ב ד"ה זמן דליכא חרישה), רש"י (ר"ה ב ע"א ד"ה לשמיטין); ר"ש (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין).
ויש שכתבו שמכיוון שמטרת החרישה היא הכנת הקרקע לזריעה הרי היא כמלאכת זורע, האסורה מן התורה, ראה: רש"י (פסחים מז ע"ב ד"ה ושביעית, מכות כא ע"ב ד"ה שביעית), וכן משמע מתוספות (מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני, ע"ז נ ע"ב סוף ד"ה ומשקין), מאירי (מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו); ועי' שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש (מו"ק ג ע"א ד"ה וחד אמר, ושם ע"ב ד"ה חרישה בשביעית).
אומנם יש המבארים שחרישה אסורה משום תולדה של מלאכת זורע, ראה שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש (מו"ק ב ע"ב ד"ה שכתב), ראה ירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב), "בראשונה כשהיו המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה"; וביאור הפני משה (שביעית פ"ד ה"ב ד"ה בראשונה).
יש הסוברים שהחרישה אסורה מדרבנן כדעת רבי ישמעאל (ר"ה ט ע"א), הסובר שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אינו מלמד כלל על שביעית, ועפ"י דעת רבי יוחנן (מועד קטן ג ע"א) שאין אזכור בתורה לאיסור חרישה בשביעית; וכן בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב); ראה שו"ת רדב"ז (חלק ה סימן קצו), שכתב שהדבר תלוי במטרת החרישה – כשמטרתה היא לצורך הקרקע היא אסורה מדרבנן, וכשמטרתה היא חיפוי הזרעים או צימוח של אילנות היא אסורה מן התורה, קרית ספר (שמיטה ויובל פרק א בדעת הרמב"ם אות צה); ראה תוספות (פסחים מז ע"ב ד"ה אחרישה), שו"ת רדב"ז (חלק ה סימן קצו), שכתבו שלדעה זו יש הסוברים שאם מטרת החרישה היא הטמנת הזרעים בקרקע, היא אסורה משום זורע.
ויש הסוברים שמלאכת החרישה אסורה בשביעית מדין עשה של "ושבתה הארץ" יש המבארים כן בדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל א, ב), ראה מאירי (מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו). וכן מפורש בקרית ספר (הלכות שמיטה ויובל פ"א אות צה), יש לציין כי בירושלמי (גיטין פ"ה ה"י) מובאת דעה שמותר לומר לגוי לחרוש את שדהו בשביעית כשהוא מבטיח לו שיקנה אותה ממנו לאחר השביעית, אך הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ח ה"ח) פסק שכל שהתירו הוא לומר לו שיקנו ממנו שדה שכבר חרש, וכן לומר לגוי יישר כוח כשרואה אותו חורש בשביעית ועי' שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות י).
[3] חזו"א (תשובות וכתבים זרעים סי' לג), מטרת חריש זה היא להכין את הקרקע לזריעה על ידי אוורורה, הטמנת שאריות הגידול הקודם, השמדת פתוגנים ומזיקים שונים המפריעים לגידול.
[4] כך הורה הגר"מ אליהו בהערות למדריכי השמיטה תשמ"ז . לדעת הגר"ש ישראלי שם, כל פליחה של הקרקע היא חרישה גמורה, ללא קשר למטרתה. לדעתו, הגדרת אב המלאכה בשמיטה היא כהגדרתו לעניין שבת.
[5] ראה מהר"י קורקוס (שמיטה ויובל א, ד) שכתב בדעת הרמב"ם שיש לחלק בין מקרה שהחרישה נעשית לצורך הקרקע, שאז מדובר באיסור דרבנן, אך אם מדובר בחרישה לצורך הצמחים היא אסורה מן התורה.
יש מהאחרונים הסוברים שחרישה אסורה מהתורה היא חרישה שמטרתה הכנת מצע זרעים: חזו"א (דפי הלכה לחקלאים עמ' 30 סעי' יב); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' יא סד"ה אכן).
הגר"נ קרליץ הורה שחרישה היא פירור הקרקע להכנת מצע זרעים (למעט יישור ועירוג) או פליחה המטייבת את הקרקע. לדעתו, קלטור שבא רק להשמדת עשבייה אינו אסור מהתורה.
[6] רמב"ם (פ"א ה"ד, ו, יג, יד, טז, יח, פ"ב ה"ו-יא). אף שבשבת פעולות אלו אסורות מן התורה מכיוון שהן תולדות החרישה האסורות בשבת עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב).
[7] לדעת החזון איש הקלטור במטעים, שחדירתו לקרקע שטחית, אינו חרישה (דפי הלכה לחקלאים עמ' 49 סעי' ח והע' 11; שביעית להלכה ולמעשה עמ' 23 הע' 23). ובמקרים מסוימים נטה להקל אף בדיסוק (דפי הלכה לחקלאים שם, ועי' תשובות וכתבים סי' לב).
[8] בבלי (מו"ק ג ע"א), תרי קשקושי הוו.
[9] שבת הארץ (קו"א ב, ב), זאת על פי הדעות הסוברות שחרישה אסורה מדרבנן.
[10] ראה רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ב ה"ו-הי"ד) ובשבת הארץ שם; התורה והארץ (ח"ו עמ' 13 ועמ' 143).
[11] בבלי (מו"ק ג ע"א) "ונטשת מלסקל", תוס' הרא"ש שם. רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ב ה"ו), ומותר לעשות כן לצורך אבנים, רמב"ם (שם ה"י) וראה שבת הארץ (שם אות א-ג).
[12] תוספתא (שביעית פ"ג ה"י), ר"ת (גיטין מד ע"ב ד"ה נטייבה).
[13] לדעת החזו"א (שביעית כה, לח), החרישה באמצעות מכונה נחשבת כפעולה בידיים, אך לדעת הרב פרנק בכרם ציון (הר צבי יא-יב) אין בחרישה על ידי מכונה איסור לאו.
[14] משפט כהן, (סימן עא).
[15] מדובר בבריכות גדולות, ואין בכך חשש מראית העין שמכין את הקרקע לזריעה. בהוצאת העפר יש להקפיד לערום את העפר בערמות גדולות.