אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
ב"ה
אגוז מלך
אנגלית: Walnut, (Common Walnut, Persian Walnut)
שם מדעי: Juglans regia
שם ערבי: خشب الجوز (גאוז)
משפחה: אגוזיים - Juglandaceae
רקע כללי: אגוז מלך מכונה גם אגוז אנגלי או אגוז קליפורניה הוא עץ חד ביתי[1] דו-פסיגי, האגוז הוא עץ נשיר היכול להתנשא לגובה של 30 מטר ואף יותר[2]. עצים בוגרים עשויים לעבור את גיל 100 שנים. מקורו של האגוז הוא במרכז אסיה וסין. בישראל גדלים גם פליטי תרבות מעטים, ונראה שהובאו ארצה מפרס במאות השנים האחרונות שלפני הספירה הנוצרית.[3]
הסוג אגוז (Juglans) מונה 20 מינים שרובם גדלים ביבשת אמריקה מקנדה ועד ארגנטינה, קיימים כ-60 זנים לאגוז המלך.[4] שמו של האגוז אינו שמי במקורו[5] אלא הלטיני. השם אגוז Juglans הוא רומי Jovis - glans שמשמעותו "בלוט או עטרת האל". שם המין regia פירושו "מלכותי". השם אגוז פרסי (Persian Walnut) המקובל באנגלית בא בעקבות הבאת העץ מפרס ליוון ולאירופה בעקבות מסע הכיבוש של אלכסנדר הגדול במאה הרביעית לפנה"ס.[6]
אגוז המלך הוא עץ פרי גדול אך משמש גם כעץ נוי. גזע העץ חלק בצבע חום זית בעצים הצעירים, הופך לאפור ומחוספס עם חריצים עמוקים בעץ הבוגר, גזעו עשוי להיות בקוטר של כ- 2 מטר.
עלי אגוז המלך מנוצים, בכל אחד 2-4 זוגות עלעלים ועלעל נוסף בקצה. העלעלים הרחוקים יותר, הגדלים בקצה קדקוד הצמיחה גדולים יותר, ומגיעים לאורך של 10-18ס"מ. העלים הקרובים לבסיס העלה קצרים יותר ומגיעים ל-5-8 ס"מ, העץ נכנס לשלכת בחודשים נובמבר- דצמבר.
הפריחה הזכרית היא בשרשרת עגילים של פרחים נטולי כותרת שאורכה 5-10 ס"מ. הפרחים הנקביים הם בקצה הענף וכוללים עד כמה עשרות פרחים. הפריחה חלה בעונת האביב, על פי רוב בחודש אפריל, עם הלבלוב, בכפוף לטמפרטורה ולמנות הקור שהעץ קיבל. הבשלת הפירות חלה בסוף עונת הקיץ בחודשים אוגוסט - ספטמבר.
השימושים באגוז הם רבים, למאכל, להסקה, למשחק ועוד, השימוש הוא בחלקיו השונים של העץ: בגזע, בעלים, בפרי ובקליפותיו השונות.
ביות: מוצאו של אגוז הבר הוא באזורים ממוזגים, ערבתיים וההרריים מעל 800 מטר, כמעט לכל רוחבה של אסיה. מדרום מערב סין דרך נפאל, פקיסטן, קירגיסטן, אפגניסטן, טורקמניסטן, אזרבייג'ן, אירן, ארמניה, גיאורגיה, תורכיה עד מזרח אירופה. העצים באזור התפוצה הטבעית בולטים, לעומת העצים המאוקלמים, במגוון גנטי רחב מאד, גובה העץ נמוך יותר והאגוזים הגדלים לאורך הענף ולא רק בקצהו. ראוי לציין את היער הטבעי הענק והחד מיני כמעט של אגוזי מלך בקירגיסטן שגודלו מגיע ל-600 קמ"ר. פירות אגוזי הבר קטנים יותר, עגולים ובעלי קליפה עבה בהשוואה לעצים המתורבתים. הקליפה כה עבה וחודרת עמוק לתוך הזרע עד שלא ניתן להפריד בין הזרע וקליפתו.[7]
העץ נזכר במקרא ובמקורות חז"ל ואין ספק בזיהויו.[8] ממצאים ראשונים של קליפות אגוז מתורבת נמצאו כבר בתקופת הברונזה וככל הנראה אז כבר בוית העץ.[9] הוא נחשב לאחד מגידולי התרבות של העולם העתיק. קליפות אגוזים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במספר אתרים בארץ.[10] מתוך השוואות לשוניות לשפות אחרות, ומתוך פרטי מבנה רבים המתוארים בספרות חז"ל ובמיוחד במדרשי האגדה על שיר השירים[11] העורכים השוואות בין האגוז לעם ישראל מובן שהאגוז שהוזכר בשיר השירים ובחז"ל הוא אגוז המלך. מיני אגוזים אחרים הגיעו לאזורנו מאוחר יותר.[12] מוצא אגוז הפקאן הוא בדרום ארצות הברית וגידולו בארץ התחיל רק בשנות החמישים.[13]
גידול אגוז המלך באירופה החל ככל הנראה לאחר המאה הרביעית לפני הספירה, עת הגיע אלכסנדר מוקדון בכיבושיו לאזור פרס, ומשם הובא העץ. השם 'אגוז פרסי' (Persian Walnut) המקביל באנגלית לאגוז המלך, הגיע ככל הנראה בעקבות אירוע זה.[14] לאמריקה הגיע האגוז במאה ה-18 והתפשט שם מאוד.
האגוז בארץ ישראל בימי הבית הראשון: במקרא מוזכר שמו של האגוז פעם אחת בלבד: "אל גנת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל, לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים".[15] משיר השירים עולה כי בתקופה זו עץ האגוז גדל כמקבץ עצים או עץ בודד בתוך בוסתן עצי פירות מעורבים, אין בידנו עדויות על גידולו כמטע רציף. עובדה זו יש בה ללמד על מידת תפוצת העץ, חשיבותו ומעמדו בין עצי המטע הארץ ישראלי בתקופה זו. ידוע כי עץ האגוז היה ידוע ומוכר במצרים בעת הקדומה,[16] וניתן להניח כי הוא עשה את דרכו לשם דרך ארץ ישראל המתאימה אקלימית הרבה יותר לגידול העץ מאשר מצרים, על כן ככל הנראה בעת הזו הוא היה מוכר גם בארץ ישראל.[17]
האגוז בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית): כפי שיפורט להלן, האגוז הוזכר רבות בדברי חז"ל, הן בהלכה והן באגדה ביחס לשלבי גידולו, שימושים שונים בו- בעץ ובפירותיו. את העץ גידלו בארץ בתקופה זו בעיקר בהרים מעל 600 מטר אולם יש בידינו עדות על גידול אגוז גם בעמקים, כגון עמק סוכות[18] ופנייס, כמו כן אגוזים רבים גם הובאו מחוץ לארץ[19]. יוסף בין מתתיהו שיבח את האגוזים הגדלים בעמק גינוסר, על אף שהם זקוקים לאקלים קר הם צומחים שם היטב.[20] ממצאים של קליפות אגוזים נמצאו במערות בר-כוכבא במדבר יהודה ובניצנה הביזאנטית.[21]
מכלל מקורות התקופה ובתוכם אלו שהובאו לעיל עולה, כי האגוז בתקופה זו היה עץ פרי מוכר ונפוץ למדי, אם כי לא ברור האם כענף חקלאי או כגידול משני[22].
הענף לאורך הדורות: מאז הוכר עץ האגוז באזורנו ישנה רציפות גידול של עץ זה לאורך הדורות עד ימינו. בתקופה הערבית הקדומה (סוף המאה השביעית) נמצאו שרידי קליפות אגוז בניצנה,[23] ובכפר שחק שליד חצבה שבערבה (מאות שביעית- שמינית).[24] במאה העשירית והשתיים עשרה נזכר האגוז בין גידולי אלשאם (סוריה רבתי).[25] מוקדסי מזכיר גידול זה בין גידולי פלסטין בכלל[26] ואזור ירושלים בפרט.[27] בראשית התקופה הצלבנית נזכר הגידול בין עצי הפרי באזור שכם.[28] האגוזים נזכרו בין הפירות שנמכרו בשווקי העיר עכו בסוף המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13.[29] בתקופה הממלוכית מופיע האגוז בתוך גידולי אלשאם,[30] כך גם במאה ה-16,[31] אגב כיבושה של לבנון על ידי הממלוכים בשנת 1289 נזכר האגוז בגדל באזור טריפולי.[32] באזור הבופור ונהר הלטני נזכרו שני זני אגוזים האחד קל לפיצוח והשני קשה כאבן.[33] בשנת 1307 נזכרו האגוזים הגדלים בכפר עין עריך באזור רמאללה,[34] ובכפר בתיר ביהודה,[35] ובין הפירות הנמכרים בשווקי ירושלים.[36] בתקופה העות'מאנית גדלו עצי אגוז בדרך לצפת ומירון,[37] ואף נזכרו שני עצי אגוז אשר גדלו במתחם הר בית בירושלים.[38] בסוף התקופה הממלוכית ובתחילת העות'מאנית היה משבר כלכלי קשה בארץ ואז ייבאו אגוזים מאזור סוריה.[39] באזור בעל-בק בלבנון היו מייצרים ממתקים מאגוזים,[40] מהאגוז מהזן אלשאמי (הארץ ישראלי) היו מפיקים צבע מעטיפת הפרי וצובעים קורות עץ,[41] וכן הפיקו מהאגוז תרופה כנגד תולעי המעיים.[42] במהלך המאה ה-20 נטעה קק"ל בוסתנים של זריעי אגוז המלך במספר מקומות ביערותיה, לרבות בדרום, אך אלו לא מניבים כמעט פירות בשל מחסור במים ו/או במנות קור.
היקף גידול האגוזים בהווה (2016): בעולם מגדלים כיום כ-3.5 מיליון דונם מטעי אגוז מלך, אלו מניבים כ-850 אלף טון.[43] המדינות המובילות ביצור האגוז הם: ארה"ב (277 אלף טון), סין (252 אלף טון), אירן (168 אלף טון) ותורכיה (116 אלף טון).[44] בארץ אין גידול מסחרי והיקף גידול מטעי אגוז מצומצם למדי, הוא מצוי בבוסתני פרי, בחצרות פרטיות ולעיתים בשדרות עצים לנוי, אולם גידולו כמטע רציף וכענף כלכלי לא קיים זאת מאחר ואין זה מקום גידלו הטבעי, הוצאות הגידול גבוהות, היבול אינו משביע רצון ויבוא פרי האגוז זול, כל אלו מובילים לאי כדאיות כלכלית של הגידול בארץ.
תנאי גידול: האגוז זקוק לקרקע עמוקה, מאווררת ומנוקזת, אדמת הטררוסה ההררית מתאימה לו למדי.[45] הוא רגיש לאדמות גיריות. הוא זקוק לאור שמש מלא או חלקי, וטמפרטורות נמוכות בחורף. טמפרטורות גבוהות מעל 38 מעלות בקיץ עלולות לגרום לו למכות שמש.
בישראל, בה נדרשת תוספת השקיה רבה בקיץ יש להשקות לא פחות מ-600 קוב לכל דונם. ההר הגבוה מתאים לגידול עץ האגוז[46] הוא גדל בגליל ובגולן, בשדרת ההר המרכזי ביהודה בנימין והשומרון, הוא גדל בעיקר בשדרות מושקות או כחלק מעצי הבוסתן.
בהר חברון מצוי זן אגוז-המלך המתאים גם לקרקעות גיריות, וכן בסמוך למעיינות בהרי יהודה כדוגמת עין לבן וסטף.[47] ניבת העץ מתחילה לאחר 4 – 5 שנים מנטיעתו וניבה מלאה מתקבלת לקראת השנה העשירית, בתנאים טובים מאריך עץ האגוז ימים 50 שנה ואף הרבה יותר.[48]
דרכי הגידול: לעץ בוררו בתרבות מעל ל-100 זנים בעלי עמידות לקור, לקרקע גירית, עמידים למזיקים ועוד. העצים במטעים אינטנסיביים, בעיקר בקליפורניה, הם מורכבים מרוכב מעצים מובחרים על כנות של אגוז שחור (J. nigra) או על זריעים של אגוז-המלך. נהוג לנטוע את העצים במרווח של 8 מ' האחד מהשני ובסה"כ כ- 15 – 20 עצים בדונם על פי הזן. רצוי לגדל כמה זנים של אגוז על מנת לקבל הפריה הדדית טובה. אין מרבים בגיזום האגוז. יש להשקות את האגוז כ-600 קוב לדונם על פי האזור האקלים והזן.[49] סופר העבר פלדיוס כתב דברים דומים על דרך גידול האגוז:[50] את האגוז זורעים בינואר או בפברואר, העץ אוהב לחות, קרירות וקרקע סלעית או אבנית, אף שהוא גדל גם במקומות חמים. נוהגים לזרוע את האגוז ולאחר התפתחות השתיל נהגו להעבירו למטע באומד סופי, לבור השתילה הוסיפו אפר לפני השתילה.[51]
אגוז המלך הינו עץ עמיד וניתן לשתול אותו בכל עונות השנה. מומלץ לשתול אותו כחשוף שורש בסוף החורף – תחילת האביב כאשר העץ עוד שרוי בתרדמה. אם השתילה מתרחשת בעונת הקיץ יש להקפיד על השקיה מרובה עד לקליטה של העץ במקומו החדש ולשמור על שלמות גוש השורשים בעת השתילה. מומלץ להעשיר את הקרקע באזור השתילה בקומפוסט ולוודא כי אזור השתילה מנוקז היטב. לעץ אגוז מלך אין בעיה של עמידות לקור שכן הוא עץ נשיר. אזורי הגידול האידיאלים עבורו בארץ, שם גם יניב פרי בכמות נאה, הם צפון רמת הגולן, ירושלים ושדרת ההר המרכזי, גליל מערבי ואזורים נוספים הגבוהים מ- 800 מטר. נושא הגובה הטופוגרפי הוא קריטי להצלחת העץ כי רק שם יקבל את מנת הקור הנדרשת על מנת להניב. העץ אינו מתאים לאזורים החמים כמו שפלת החוף או הבקעה ולא יניב שם פרי.[52]
בעבר נהגו בעת נטיעת האגוז וגם לאחר מכן להשאיר את חלקם העליון של שורשי האגוז חשופים לאור השמש,[53] יתכן כי הסיבה לכך היא כי השארת השורשים החשופים לשמש מונעת מזחלי סס הנמר להתפתח ולחדור לעצת האגוז.[54] האגוז רגיש לזחל סס הנמר החודר לעצת האגוז וכן הפרי רגיש לעש התפוח.
ריבוי: ריבו את האגוז בעיקר על ידי זריעת פירות האגוז,[55] אולם חסרונה הגדול של שיטה זו היה אי הוודאות בדבר זן האגוז ואיכותו, למרות חסרונה הגדול באזורים נרחבים עדיין נוקטים בשיטת ריבוי זו.[56] קולומלה יעץ כי בטרם יזרעו את האגוז יש להשרותו במי דבש על מנת שייתן פרי מתוק יותר.[57] בהווה יש שנטעו זרעים של האגוז השחור (הקליפורני) או האגוז החברוני ועליהם הרכיבו זני איכות. במטעים מודרניים נהגו להרבות את האגוז על ידי ייחורים ועליהם הרכיבו זנים מובחרים.[58]
זנים בחז"ל: אגוזים נקראו גם אמגוזי[59] בחז"ל הוזכרו שלושה זני אגוזים,
זנים חשובים בארץ בהווה: בעבר הוכנסו לארץ זנים דורשי צינון רב ואלו לא צלחו. זנים חדשים שדרישות הצינון שלהם מתונות יותר צלחו יותר בארץ. אין כמעט בארץ מטעי אגוז רציפים, אלו הגדלים הם השדרות קצרות או כחלק מעצי הבוסתן. בארץ גדלים מספר זני אגוז ובתוכם: סלונים, כפר חנניה, נחלת יהודה וחברוני. בעולם מגדלים: סם פרנקט,[66] הרטלי[67] וסורנטו.[68]
מאפייני גזע העץ- חליקי אגוזים
בעבר על מנת להגיע לפרי או לטפל בחלקיו הגבוהים של העץ, טיפסו על הגזע או נעזרו בסולם. בחקלאות מודרנית ישנם כלי עבודה ייעודיים שחוסכים את הטיפוס על העצים השונים: 'מנערת' היא כלי עבודה שמיועד לרוב לשימוש בעצי אגוז, כלי זה חובק את העץ, ובניעור קל הפרי הבשל נופל לקרקע וניתן לאוספו; במות הרמה הידראוליות מרימות את הפועל בבטחה, והוא אינו נדרש כלל לטפס על העץ.
במשנה הוזכרו פעם אחת "חליקי אגוזים"[69]. חליקי אגוזים הם זן של עצי אגוז. גזעו של זן זה חלק ו"אין בו קשרים וענפים"[70] – אין בו התפצלויות רבות או בולטות של ענפים, או "שעצו גבוה".[71] בדומה לעצי פרי רבים אחרים, הפרי מופיע בקצות הענפים החדשים,[72] שדקים יותר משאר ענפי העץ, ולעיתים קשה להבחין בפירות שעל העץ.[73] מאחר שגזעו של העץ חלק וגבוה, ומכיוון שעל מנת לקטוף את הפרי יש להגיע לקצה הענף, קוטף שאינו מיומן עלול לטפס עליו וליפול. ריש לקיש מציין בירושלמי ש"חמישה אחים מתו בחמישה חלוקי אגוזים". לכן לדעת רבי שמעון בעל העץ קוטף את הפאה ומחלקה לעניים.[74] בשונה מעצים אחרים בהם הפאה נקטפת על ידי העניים, ואסור לבעלים להתערב בקטיף.[75]
יש המבארים שחליקי אגוזים הם אופנים שונים של הדליית גפנים או הגנה עליהן מפני מזיקים.[76]
עצת אגוז המלך יפה, קשה ועמידה, ומשמשת לבניית רהיטים[77] מאזניים עדינים[78] ואף את תיבת הקלפי בבית המקדש של יום הכיפורים.[79]
הפרי- הזרע וקליפותיו
פריחת האגוז היא בדרך כלל בחודש ניסן (אפריל). הבשלתו בתשרי- חשוון (אוקטובר ובנובמבר). יבול ממוצע לאגוז עומד על כ-120 ק"ג לדונם. אולם בתנאים טובים יכול האגוז להכפיל ואף לשלש יבול זה. בארץ עצים טובים הניבו כ-17 ק"ג לעץ ובסה"כ למעלה מ-300 ק"ג לדונם. מכל ק"ג אגוזים יתקבלו רק 450 גרם לאחר קילוף. אין לאחסן את הפרי ביותר מ 7 – 8% לחות, באחוזים גבוהים יותר, הפרי ירקיב.
האגוז הוא פרי בעל זרע אחד[80], והוא נקרא בית גלעין (stone fruit) כדורי, בדומה לאגוזים רבים בעלי זרעים קשים מאוד או בשרניים, יש לקליפות מבנה מסובך[81]. הזרע עטוף בקליפה קרומית הדבוקה לו שניתן לקולפה בעוד שהוא טרי, לאחר שהזרע מתייבש קליפה זו נצמדת אליו, בנוסף לכך הזרע עטוף בשתי קליפות קשיחות:[82]. 1. קליפה עצית- קליפה פנימית קשיחה[83] (אנדוקארפ- endocarp, נקראת גם shell), קליפה זו עבה, בהירה ומחוספסת, היא נשארת לעטות את הזרע גם לאחר ההבשלה ויש לפצחה כדי להגיע לזרע, קליפה זו נפתחת לשתי קשוות, והיא מחולקת לארבע מגורות על ידי מחיצה דקה שכונתה 'סירה'.[84], יש לאחסן את הפרי ביחד עם קליפה זו. 2. קליפה חיצונית (שומר, מזוקארפ- mesocarp, נקראת גם husk)[85], בתחילת התפתחות הפרי קליפה זו ירוקה, ובהמשך הגידול היא משתנה לחום, מתייבשת ומתקשה. עם ההבשלה קליפה זו נפתחת לארבע קשוות, והאגוז בעל הקליפה הקשה נושר מהעץ, ניעור העץ יכול לקדם תהליך זה. במידה וקליפה זו אינה נושרת מעצמה ניתן להפרידה במים חמים 32 – 38 מעלות צלזיוס.[86], אחסון הפרי נעשה ללא קליפה זו. בשלב שהקליפה ירוקה היא מכילה אחוז גבוה של טאנינים (tannins)’, חומר בעל חשיבות רבה בתעשיית הצבעים ועיבוד העורות, בחשיפה לחמצן חומר זה משחיר, וכן חומרים שונים נוגדי חמצון. מראהו של הזרע הוא כדור חרוש קמטים[87], דומה למח האדם. הזרע עשיר בשומן וחלבונים.[88].
שלבי התפתחות הפרי
לאחר החנטה הקליפה החיצונית- השומר מתחילה להתפתח, נוצר חלל בפרי, ומתרחשת חלוקת תאים נמרצת, העלייה הגדולה ביותר במשקל ובנפח הפרי מתרחשת בין השבועות ה6 ל 10 מהפריחה, כשעיקר הגידול הוא בנפח התאים, ולא בחלוקתם. לקראת השבוע ה6 הזרע מתחיל להתפתח והוא ממלא את החלל שנוצר בפרי. במהלך התפתחות זו נוצרות הגבשושיות שעל גבי הזרע והחלוקה לאונות. הקליפה הפנימית הקשיחה מתחילה להתפתח בשבוע ה10 לפריחה, לרוב בחלק הסמוך לתפר שבין שני הקשוות, ולאחר מכן מתפתחת בכל הפרי. הפרי מגיע לגדלו המירבי כ12 שבועות לאחר הפריחה[89].
בדיני תרומות ומעשרות ניתן להפריש מהפרי החל מתחיל הבשלתו, התנאים חלקו מתי שלב זה מתרחש באגוז, האם "משיעשו מגורה" כדעת חכמים או "משיעשו קליפה" כדעת רבי יהודה[90], בירושלמי מובא שלדעתו מדובר דווקא בקליפה הסמוכה לזרע[91], עשיית המגורה היא משייוצר החלל בין הזרע לקליפה העצית הפנימית, עשיית הקליפה היא יצירת הקליפה הקרומית העוטפת את הזרע[92].
קטיף, אחסון וקילוף האגוזים:
הפרי מבשיל כחצי שנה לאחר החנטה[93]. במשנה ובפרשנים מובאים השלבים השונים של הטיפול בפרי לאחר הקטיף. ניתן לקטוף את האגוזים בעודם לחים ועטויים בקליפה החיצונית (הירוקה- מזוקארפ), לעיתים אף עם חלק מהענף אליהם הם מחוברים[94], לתלותם ולייבשם[95], על ידי קשירת הענפים או האגוזים לחבל[96],על ידי ניקובם[97] או חימומם באש[98]. לאחר הקטיף או הייבוש, ניתן לערום את האגוזים לערימה לייבשם ולשמרם למשך זמן רב עד השימוש בהם, בלשון המשנה פעולה זו נקראת "אגוזים שאמנם" או "אגוזים שחמרם"[99], לעיתים בעת האחסון מקלפים את הקליפה החיצונית ומותירים את האגוז עם הקליפה הפנימית (הקרומית הקשה- האנדוקארפ)[100] פעולה זו נקראת "פירוק"[101] ביאור נוסף לפירוק הוא הפרדת האגוזים זה מזה כהכנה לשימורם בערימה[102]. לאחר ייבושם ניתן ליטול חלק מהאגוזים, ולעיתים נטילת אגוז מהערימה גורמת לכך ש"כולן מתקשקשין ובאין זה על זה"[103]. קילוף הקליפה הפנימית והכנת האגוז לאכילה נקראת 'פציעה'[104] או 'ריסוס' ומדובר בשבירת הקליפה לרסיסים[105]. על מנת לפצח את האגוזים ניתן להשתמש בקורנס, שהוא סוג של פטיש, ומותר לטלו בשבת כדי לשבור את קליפת האגוז, לעיתים השתמשו במטפחת או מטלית כדי להגן על השיניים במהלך פיצוח האגוז, ניתן לפצח כן בשבת ולא חוששים שמא המטפחת תיקרע.[106] חז"ל התירו ביום כיפור שחל ביום חול לפצוע את האגוזים לאחר זמן מנחה, וכתב בשולחן ערוך שכעת הדבר נאסר[107]. הכוהנים פיצחו את האגוזים בידיים מסואבות ולא חששו משום טומאה.[108]
לשלבי הקילוף והשימוש השונים ישנה השלכה לדיני טומאה וטהרה, הכלל הוא שכל הפירות שמחוברים יחדיו, וכן קליפות הפרי מקבלים טומאה כל עוד הם מחוברים האחד לשני, לכן אגוזים שקשורים אחד לשני מטמאים אחד את השני, בין אם מדובר באותו ענף, ובין אם מדובר בקשירה באמצעות חבל, אולם אם התחיל להפריד חלק מהאגוזים, אגוז זה אינו נחשב כמחובר[109], או אף שכל הערימה אינה נחשבת כמחוברת[110]. קליפת האגוז גם כן מקבלת טומאה כחלק מהפרי עד שמרסקים אותה לחלוטין, יצירת סדקים בלבד בקליפה זו עדיין מחשיבה אותה כמחוברת[111], לאחר שהאגוז קולף, גם אם מניחם אותו בקליפתו, הנחה זו אינה נחשבת לחיבור[112].
הקליפות של האגוז נחשבות "שומר לפרי" דהיינו, שבלעדיהן הפרי ינזק, ולכן נוהג בהם דין ערלה, אך מכיוון שהם לא עומדות לאכילה אין לברך עליהן.[113]
הקליפה ככלי קיבול: קליפת האגוז קלה ולכן היא צפה על פני המים, בשל המבנה שלה יש בה בית קיבול, חז"ל הסתפקו במקרה ובו הקליפה צפה על פני המים, ואדם זרק חפץ לתוכה האם הדבר נחשב להנחה, מחד זה מקום מים, מאידך האגוז אינו קבוע במקומו והוא נע בין מקום למקום.[114]
סגולות רפואיות: פרי האגוז מכיל כ65% שמן, במיוחד חומצות שומן מקבוצת אומגה 3[115], עשיר בחלבונים,[116] יש בו סיבים תזונתיים, ויטמין B6, חומצה פולית, מנגן, נחושת, מגנזיום, זרחן ואבץ. האגוז עשיר בנוגדי חמצון, קיימת סברה[117] כי אכילת אגוזי מלך מסייעת בהורדת רמת הכולסטרול בגוף ובמניעת מחלות לב. במחקרים שנערכו לאורך השנים נמצא קשר בין צריכה קבועה של אגוזי מלך ובין הפחתת הסיכון ללקות במחלות שונות ביניהן סוגי סרטן מסוימים, סוכרת סוג 2, מחלות לב ואבנים בכליות[118].
בתקופה הקלאסית השתמשו בפרי לטיפול נגד רעלים, ארס בעלי חיים ונשיכות כלבים, לסילוק תולעי מעיים, לטיפול בדלקות פנימיות, בנמק ובהפרשות מוגלתיות.[119] בימי הביניים נמכר האגוז בחנויות מוכרי התרופות וחלקיו שימשו לסילוק תולעי מעיים, לטיפול במחלות פנימיות ובמגוון תחלואים אחרים. בימינו משמש שמן האגוז לחיזוק הגוף, לשיפור מראה הפנים, לחיזוק השיער, וכמרכיבים בתרופות רבות[120].
מעלי האגוז אפשר להכין חליטה שיש לה ערך רפואי ברפואה העממית לטיפול בחוליים שונים כגון תולעים, דלקות, מחלות עור ועוד. מהפרחים הזכריים מכינים משקה לטיפול בשיעול וסחרחורת. נמצא שלתמציות מחלקים שונים של העץ יש פעילות כנגד מחלת הסרטן.[121]
האגוז כמאכל
האגוזים משמשים בעיקר למאכל, לבישול ואפיה, כתוספת לתבשילים ועוגות, שלמים או טחונים. האגוז עשיר בחומצת שומן אומגה 3 שבעלת חשיבות רבה לתזונת האדם. האגוז הוזכר רבות בדברי חז"ל ובפוסקים כפרי מאכל: תיבול מאכלים.[122] אליעזר הוציא אגוזים במפגש עם בני משפחתה של רבקה.[123] חז"ל תקנו שיש לתת לעני העובר ממקום למקום מזון שתי סעודות, כדי שישבע מהם, בין המזונות שניתנו לו הם עשרה אגוזים[124]. האגוזים הם מאכל שרגילים לתת לאורחים[125] משמשים כקינוח סעודה[126], חלק מהפירות שמערבים בחרוסת,[127] מאכל לתינוקות וילדים, ומאכל זה משמחם,[128] ולכן מחלקים להם אגוזים בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו,[129] ולכן אסור לחנווני לחלק אגוזים לתינוקות כדי להרגילם לבוא לחנותו[130], עם זאת, נהגו שלא לאכול אגוזים בראש השנה, מכיוון שהגימטרייה של אגוז הוא "חטא", ואין בכך סימן טוב, וכן מכיוון שהוא מרבה את הליחה והרוק ומקשה על הריכוז בתפילה.[131] אכילה מרובה של אגוזים מחזירה את החולה לחוליו[132] מזיקה לגוף[133] ולליבו של האדם[134].
אגוז מטוגן בדבש הוא אחד המאכלים שהיו מקובלים בעבר[135] כשמדובר באגוז בשל, מטרת הדבש היא רק למתקו ואילו האגוז הוא העיקר, ובשל כך ברכתו היא בורא פרי העץ[136], אך אם לוקחים אגוזי בוסר ומבשלים או מטגנים אותם בדבש או ברכיב אחר שממתיק אותם, ברכתם היא שהכל מכיוון שהאגוזים אינם ראויים לאכילה בעודם מרים, ומדובר בשינוי ממטרת הגידול של הפרי[137]. יש הנוהגים לאכול אגוז מלך בטו בשבט, שזורקים את הקליפה ואוכלים את התוך[138].
שימוש לשמן ולהדלקה
מן האגוזים הפיקו שמן שימש למאכל ומאור.[139] שמן אגוזים נחשב לשמן יקר[140]. שמן האגוזים היה השמן הנפוץ ביותר במדי.[141] היות וקליפת האגוז קשיחה, והיא צפה על פני המים השתמשו בה כמעין כלי כדי להחזיק את הפתילה של השמן[142], או שהעבו עם האגוז את ראש הפתילה כדי להגדיל את האור.[143] שמן מהפרי יכול לשמש להברקת רהיטים. כיום, שמן האגוזים נחשב לשמן יקר, ועיקר השימוש בעולם הוא של שמן דקלים ושמן סויה.
קליפת האגוז שימשה לדלק.[144] ענפי האגוז דלקו היטב ושימשו לעצי המערכה.[145] הפרי וקליפותיו שימשו גם כן להסקה.[146] אין להשתמש באגוזי השביעית לצורך הדלקה[147] אם האגוזים נאכלו ביום טוב הקליפות נחשבות "כנולד" ואין להסיק בהן בחג.[148]
הפקת צבעים מהאגוז
קליפת הגזע, העלים, הפרחים והקליפה הירוקה- השומר מכילים חומר שנקרא - ג'ונגלון (Juglone) חומר זה מכיל חומרים דוחי חרקים ומונעי נביטה ויש להם גם השפעה מעכבת על גידול צמחים אחרים בקרבת העץ.[149] חומר זה מתחמצן במגע עם חמצן, וניתן להכין ממנו צבעים צהבהבים-חומים ואף להכין ממנו דיו. ז. עמר מציין כי במקורות מימי הביניים מובא שבארץ ישראל היה נפוץ השימוש בקליפות אגוז 'אלשאמי' (הארץ ישראלי) אשר בו היו צובעים קורות עץ ודברים אחרים[150]. צבע זה הופק כנראה מהשומר של הפרי.[151] פליניוס כתב כי צבע האגוז שימש לצביעת השיער.[152]
שיעור ההוצאה העוברים עליו בשבת בהוצאת קליפות אגוזים הוא כדי לצבוע בהם בגד קטן[153]. צבע זה הוא צבע שמתקיים, ולכן הכותב בו בשבת עובר על איסור כותב.[154]
האגוז במצוות התלויות בארץ
האגוז הוא אחד מהמינים שיש חובה להותיר מהם פאה.[155]
יש לנהוג קדושת שביעית בקליפות האגוז[156], ואין צורך לנהוג קדושה בקליפות של אגוזי מעשר שני[157]
עונת המעשרות: נחלקו התנאים מתי היא עונת המעשרות של האגוז, השלב שממנו ואילך קיימת החובה להפריש מהפרי תרומות ומעשרות: האם 'משיעשו מגורה' או 'משיעשו קליפה'[158] ומדובר ב'קליפה תחתונה שעל גבי אוכל'[159] הכוונה היא האם משיעשה רווח בין הזרע לקליפה העצית הפנימית – מגורה, או משיעשה קליפה קרומית על הזרע- הקליפה הדבוקה על הזרע.[160]
ערלה: קליפות האגוזים אסורים בערלה[161] פרי האגוז המכיל את הזרע, הוא החלק האכיל בצמח, ולכן, על אף שניתן להשתמש בזרע של עץ ערלה, אין להשתמש בזרע של אגוז ערלה לנטיעה מכיוון שמדובר בפרי עצמו[162] אגוזי פרך נמנו כחלק מהדברים החשובים שמקדשים ואינם בטלים, ואם הם התערבו הם עולים באחד ומאתיים.[163]
כלאים: היו שניסו בעבר הרחוק להרכיב את האגוז על גבי אפרסק על מנת לקבל מין שלישי, הדבר היה מבוסס על אמונתם כי כל פרי ניתן להרכיב על כל פרי[164] ובחלק מהמקרים גם ניתן לקבל מין חדש,[165] בזמננו מרכיבים את האגוז רק על כנות אגוז.
שיעורי תורה: לגודל הפרי ישנה השלכה בכמה דינים העוסקים בשיעורי תורה.
האגוזים קטנים מהרימונים אך גדולים מהפונדקרים (סוג של שקדים) והפלפלים.[166] לדעת רבי מאיר, השיעור הקטן ביותר של האתרוג שניתן לצאת בו ידי חובה בסוכות, הוא כאגוז.[167] כשיש נקב בכלי, והוא אינו ראוי עוד לשימושו, בטל ממנו שם כלי, לדעת רבי יהודה כשיש בחבית נקב בקוטר של אגוז, היא נפסלת ולא נטמאת[168] שיעור הוצאת מוכין בשבת הוא כדי לתת מוכין בתוך כדור קטן כאגוז.[169] האגוז שימש כמדד גם כן לגודל האבנים שניתן להשתמש בהם בבית הכסא.[170] כשמודדים את גודל המאכל לדיני טומאה וטהרה יש למעכו בשל האוויר המצוי בו, בשל העובדה שהאגוז הוא קשיח אין צורך לעשות כן.[171]
לדברי ז. עמר[172]: "קיימים זני אגוזי מלך שונים בעולם, מהם קטנים ביותר (אורכם 2.5–3 ס"מ) שנפחם הממוצע 13 סמ"ק, ועד לאגוזי ענק (שאורכם 5.3–5.4 ס"מ) שנפחם מגיע לכ-50 סמ"ק. נפח ממוצע של האגוזים הנמכרים כיום בישראל (המיובאים לרוב מארה"ב) הוא 18–20 סמ"ק. דומה שפירות האגוזים מהזנים המקומיים הקדומים היה קטן יותר, כ-15.5 סמ"ק על פי הממצא הארכיאולוגי וכ-16 סמ"ק בממוצע על פי הזנים המסורתיים. במדרג שיעורי תורה; האגוז הבינוני גדול מהזית וקטן מהביצה, קרוב לשיעור הגרוגרת".
צורת הפרי עגולה, מובא בחז"ל שאין לעשות את התפילין עגולות כאגוז מחשש סכנה[173].
שימושים נוספים: ניתן לייצר מהאגוז ומקליפתו כלים שונים: כלי מדידה או מאזניים, כלים אלו מקבלים טומאה[174] קליפות האגוזים שימשו ככלי משחק[175], לילדים[176] ושעשוע למלכים,[177] והמשחק בהם באופן עקבי פסול לעדות כדין "משחק בקוביא"[178]. אין לשחק באגוזים בשבת, מחשש שמא יבוא להשוות גומות.[179] דהיינו יכין דרך לגלגל את האגוז[180]. מותר לילדים לשחק באגוזים ביום הכיפורים[181] המדד להבחנה האם קטן נחשב לגדול היא יכולת הבחנתו בין צרור אבנים, שאותו הוא זורק, ואילו שמניחים לפניו אגוז הוא נוטלו.[182]
קליפת האגוז שימשה בית קיבול קטן למדידה,[183] ואף כלי קיבול למאור במקום נר.[184] היו מעטרים את הסוכה באגוזים[185] וכן היו תולים אגוזים בחופה[186] , וזורקים אותם לפני החתן והכלה. ניתן לזרוק את האגוזים בזמני שמחה ואין בכך משום ביזוי אוכלים, מכיוון שהאגוזים לא נמאסים בכך. [187] האגוז שימש גם כעין משקולת, קשרו אותו בקצה הבגד ועל ידי כך הבגד לא נפל.[188]
ניתן להשתמש באגוזים גם כדי להשמיע קול, ובכך להרגיע ילדים.[189] אין להשמיע קול עם האגוזים בשבת, מחשש שמא יתקן כלי שיר[190].
בדיני המסחר, המידה- המשקל שאותו האדם רוכש צריך להיות מדויק, לא לטובת המוכר ולא לטובת הלוקח, לשם קביעת מידה אחידה השתמשו ב"מחק" שתפקידו להחליק את המידה ולוודא שהמידה אחידה ומדויקת בכל קניה ומכירה, אך מחק קל- שמשקלו הוא נמוך, כגון מחק העשוי מדלעת גורם לכך שהכמות תהיה גבוהה מדי, ומחק כבד כגון מחק העשוי מתכת גורם לכך שהכמות תהיה קטנה מדי, אי לכך השתמשו במחק העשוי אגוז שמשקלו הוא "בינוני" כדי לוודא שהכמות תהיה זהה הן בקניה והן במכירה[191].
עליו הגדולים של האגוז בהיותם מקופלים כעין שפורפרת שימשו גם להולכת מים.[192] העלים אינם מקבלים טומאה, ולכן המים שעברו שם כשרים כדי להשתמש בהם למהול את אפר פרה אדומה[193]. יש המבארים שמדובר בקליפות האגוז, ולא בעליו[194]. ניתן להשתמש בעלי האגוזים גם לכתיבה[195].
אזכורים נוספים
שבחם של תלמידי חכמים: האגוז הוזכר כשבח לתלמידי חכמים: "רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... לרבי טרפון קרא לו גל אבנים. ויש אומרים גל של אגוזים כיון שנוטל אדם אחד מהן כלן מתקשקשין ובאין זה על זה. כך היה רבי טרפון דומה בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואמר לו שנה לי. מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות והגדות. כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב".[196] אדם שהוא בעל תורה, שחכמתו מרובין ומעשים טובים מרובין דומה לאילן אגוז שענפיו מרובין ושרשיו מרובין ועומד במקומו ואין הרוח יכול לזוז ממקומו וישבו בצלו בני אדם להתנצל נפשם מן החמה[197].
תלמידי חכמים נמשלו לאגוז, שבדומה לאגוז, גם אם קליפתו מתלכלכת התוך ראוי לאכילה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת[198] חז"ל המשילו את האגוז ומאפייניו לעם ישראל, לתלמידי החכמים,[199] ולדברי התורה.[200]
יש המדמים את הולד במעי אימו לאגוז שנע בקליפתו, שלמרות שהפרי אינו דבק לקליפה ונע בפני עצמו, , הם עדיין נחשבים ליחידה אחת.[201] ולד במעי אמו הומשל לאגוז מונח בספל של מים, כשאדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן[202].
ביבליוגרפיה:
כתיבת החלק המדעי: ד"ר עקיבא לונדון
כתיבת החלק ההלכתי: הרב דוד אייגנר
נספחים:
חלקי פרי האגוז:
מקור: חלקי האגוז
Jahanban-Esfahlan, Ali, et al. "A comprehensive review on the chemical constituents and functional uses of walnut (Juglans spp.) husk." International journal of molecular sciences 20.16 (2019): 3920.
Walnut tree: עץ האגוז
Nut: אגוז
Kernel: זרע
Husk: הקליפה החיצונית- השומר
Shell: קליפה קשיחה פנימית
Skin: קרום שעל גבי הגרעין
סרטון המתאר את שלבי גידול, קטיף, וקילוף האגוז:
[1] דהיינו כל עץ מכיל תפרחות זכריות ותפרחות נקביות נפרדות זו מזו.
[2] Daniele de Rigo, Juglans regia in Europe: distribution, habitat, usage and threats, 2016, עמ' 103.
[3] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 279.
[4] אנציקלופדיה לחקלאות ח"ג, עמ' 279
[5] לעף, פלורה ח"ב, עמ' 29.
[6] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/ilanot/plant.asp?ID=2656
[7] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'אגוזי פרך'.
[8] שם; עמר, 2000, 216.
[9] זוהרי והופף עמ' 177 – 178.
[10] זוהרי והופף עמ' 177 – 178. ראו לדוגמא: קרמר, עמ' 258; כסלו, שחק, עמ' 15.
[11] הדנים בפסוק "אל גנת האגוז ירדתי"
[12] זוהרי מציין רק את אגוז המלך מן הצמחים ממשפחת האגוזיים שתורבתו בעולם העתיק, ראה Zohary, 2013 עמ' .141 גם לעף מזכיר רק צמח זה ממשפחת האגוזיים, ראה Lőw כרך 2 עמ' 29.
[13] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'אגוזי פרך'.
[14] שם.
[15] שיר השירים ו, יא , בסדר עולם רב פרק טו מובא ששלמה כתב את המגילה, ואילו בגמ' ב"ב טו, א מובא שישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת, אנשי כנסת הגדולה כתבום, ראה מהרש"א. יש לציין כי על פי ניתוח לשוני מייחסים החוקרים את המגילה לתקופת בית שני, ראו הרחבה אצל משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'אגוזי פרך'.
[16] על פי ציורי קיר בארמונות המלכים.
[17] פליקס, 1994, 168.
[18] בראשית רבה (וילנא) (פרשת לך לך) פרשה מב סימן ה.
[19] יש לכך השלכה לחובת הפרשת דמאי מפירות אלו, תוספתא דמאי (ליברמן) א, ט.
[20] מלחמות ג, י, ח.
[21] ראו: קרמר, עמ' 258; כסלו, שחק, עמ' 15.
[22] בחז"ל הוזכרו כרמים ומטעי זיתים, ומובן שמדובר בגידול חקלאי משמעותי, האגוז לא הוזכר כמטע ויתכן כי לא היה מדובר במטע חקלאי אלא כגידול בבוסתנים וכדומה.
[23] קרמר, עמ' 258.
[24] כסלו, שחק, עמ' 15.
[25] מסעודי, תנביה, עמ' 20; ער'אנטי עמ' 207.
[26] מוקדסי, עמ' 181
[27] שם, עמ' 166.
[28] רבא, עמ' 59 הערה 348.
[29] אבן גביר, עמ' 314. אסיזות ירושלים, ב, עמ' 179 מספר 13.
[30] עמרי (מהדורת סיד) עמ' 25; קלקשנדי עמ' 87.
[31] לואיס, עלי, עמ' 86.
[32] עמרי (מהדורת סיד) עמ' 132;
[33] יתכן והוא עץ הבר אגוז המלך, שפרותיו קשים במיוחד.עת'מאני, עמ' 481.
[34] עסלי, א, עמ' 259.
[35] פברי, pptt, 10-9, עמ' 198.
[36] שם, ב\1, עמ' 166.
[37] רבי משה מבסולה, יערי, מסעות, עמ' 137.
[38] עמרי (מהדורת באשא), עמ' 153.
[39] סוריאנו, עמ' 139.
[40] אבן ג'יעאן, עמ' 54.
[41] אסיריאלי, עמ' 231; ראו גם: פליניוס, XV, 24; משנה, שבת פ"ט מ"ה; תוספתא, שבת פי"א ה"ח.
[42] דאוד אלאנטיכי, עמ' 105 – 106.
[43] נתוני 2006.
[44] הנתונים מתוך אתר ארגון המזון הבינלאומי.
[45] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[46] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[47] זן 'חברוני'.
[48] שם.
[49] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[50] פלדיוס, די רי רוסטיקה, 2, 15.
[51] אפר משאריות שריפת עץ מכילה מספר יסודות הזנה חשובים לעצי הפרי.
[52] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[53] שיר השירים רבא פ"ו ד"ה "אל גינת אגוז ירדתי"; פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יא - יהודה וישראל; ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב.
[54] פליקס, 1994, 170.
[55] משנה, ערלה א, ט.
[56] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[57] זה הוא חלק מפולקלור חקלאי שהיה מקובל בעבר, ראו: קולומלה, די רי רוסיטקה, 22, 2.
[58] פליקס, 1994, 168; אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[59] בבלי יומא פד, ב
[60] שיר השירים רבא,ו, יא.
[61] שם.
[62] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יא - יהודה וישראל; ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב
[63] שם.
[64] פליניוס, 15, 24.
[65] תוספתא תרומות (ליברמן) ב, ד, ראו: פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יא - יהודה וישראל
[66] בעל פריחה מאוחרת, אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[67] מקובל לנטוע אותו בקליפורניה.
[68] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[69] פאה ד, א.
[70] ערוך ערך חלק, באפשרות הראשונה, ריבמ"ץ ור"ש כאן.
[71] רמב"ם פיה"מ פאה ד, א.
[72] הפריחה הנקבית היא בקצות הענפים, ראה אנציקלופדיה החי והצומח של ארץ ישראל כרך 12 עמוד: 139.
[73] ר"ש עוקצין ב, ה.
[74] ספרא קדושים פרשה א תחילת פרק ג אות ו.
[75] משנה, פאה ד, א.
[76] ערוך ערך 'חלק' באפשרויות השנייה והשלישית.
[77] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 279.
[78] בבלי, בבא בתרא פט, ב.
[79] בבלי, יומא לז, א.
[80] אנטומיה עמ' 562, האגוז מתפתח משחלה הבנויה ביסודה משחלילים אחדים , אלא שרק באחד מהם מתפתחת ביצית אחת ויתר השחלילים מתנוונים.
[81] אנטומיה, עמ' 590
[82] אנטומיה, עמ' 563
[83] אנטומיה עמ' 114, 126 קליפה זו עשויה מתאים קשיחים בלבד תאים אלו נקראים "סקלראידים", שהם חלק מרקמה שהיא "מורכבת מתאים בעלי דפנות משניים, מלוגננים (קשיחים) או בלתי מלוגננים, שתפקידם העיקרי הוא תמיכה ולעיתים גם הגנה לצמח".
[84] שיר השירים רבא ו, יז.
[85] בפירות בשרניים רבים המזוקארפ הוא החלק הרך והעסיסי הנאכל על ידי האדם כגון האפרסק והזית.
[86] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[87]החי והצומח של ארץ-ישראל כרך 12 עמוד: 139.
[88] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 279.
[89] Sebastian
[90] משנה מעשרות א, ב
[91] ירושלמי מעשרות א, ב..
[92] פיקס, ביאור לירושלמי מעשרות א, ב.
[93] Sebastian
[94] ר"ש עוקצין ב, ה: "שדרך האגוזים ליגדל ג' או ד' בעוקץ אחד ואינו מפרידן בשעת לקיטה".
[95] ערוך ערך פקל א: "מפקיעין עלין שלהם ביחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן ליבש".
[96] רמב"ם פיה"מ עוקצין ב, ה.
[97] הון עשיר עוקצין ב, ה.
[98] ראב"ד טומאת אוכלין ו, יב.
[99] משנה עוקצין ב, ה, ערוך ערכים אמן ד, חמר ב.
[100] ערוך ערך פרק א.
[101] רב האי גאון, ר"ש באפשרות שניה עוקצין ב, ה.
[102] ר"ש עוקצין ב, ה.
[103] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח, רש"י גיטין סז, א.
[104] משנה, ערלה ג, ח, בבלי שבת קטו, א; קכב, ב.
[105] משנה עוקצין ב, ה.
[106] בבלי, ביצה לד, א, תוספתא ביצה (יום טוב) (ליברמן) ג, טז.
[107] שו"ע או"ח תריא, ב.
[108]תוספתא פרה (צוקרמאנדל) יב, ו
[109] לדעת הרא"ש כאן הפרדת אגוז אחד משפיעה רק עליו ולא על כל הערימה.
[110] לדעת הרמב"ם טומאת אוכלין ו, יב, כשמתחילים להפריד אגוז אחד, כל הערימה אינה נחשבת כמחוברת.
[111] ר"ש, רא"ש עוקצין ב, ה, הר"ש מזכיר שבתוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) ב, טו, פעולת הריסוס מוזכרת לפני פעולת הפירוק.
[112] רמב"ם פיה"מ עוקצין ב, ה.
[113] בבלי ברכות לו, ב שו"ע יו"ד רצד, א.
[114] בבלי שבת ה, ב.
[115] ראה יחזקאל מזרחי, המדריך השלם לפרמקולוגיה, 2013, עמוד: 309
[116] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 279.
[117] ללא הוכחה מדעית נכון להיום.
[118] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/ilanot/plant.asp?ID=2656.
[119] אפרים לב וזהר עמר, תשס"ב, עמ' 58.
[120] שם.
[121] שם.
[122] ירושלמי פסחים ב, ד.
[123] בראשית רבה (וילנא) (פרשת חיי שרה) פרשה ס סימן יא
[124] ירושלמי פאה ח, ד, בבלי עירובין כט, א..
[125] תוספתא שבת (ליברמן) יז, ז, תוספתא ביצה (יום טוב) (ליברמן) ד, י.
[126] תוספתא פסחים (ליברמן) י, יא.
[127] שו"ע או"ח תעג, ה.
[128] שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ג סימן ד, ירושלמי פסחים י, א.
[129] בבלי פסחים קט, א.
[130] ירושלמי ב"מ ד, ז.
[131] שו"ע או"ח תקפג, ב.
[132] בבלי ברכות נז, ב.
[133] בבלי חולין נט, א.
[134] מסכתות קטנות מסכת כלה א, יג.
[135] תוספתא שבת (ליברמן) יב, יד.
[136] שו"ע או"ח רב, יג, ראה ט"ז שם.
[137] שו"ע או"ח רב, יד, ראה ט"ז ומ"ב שם.
[138] כך מובא בספר פרי עץ הדר, מנהגי טו בשבט, מכון חמדת ימים בני ברק תשע"ב.
[139] משנה, שבת ב, ב. במדי היה זה השמן היחיד למאור.
[140] ספרא אמור פרשה יג סוף פרק יז אות א
[141] תוספתא שבת (ליברמן) ב, ג.
[142] תוספתא שבת (ליברמן) ב, ד. רש"י שבת כא, א.
[143] נימוקי יוסף שבת דף כא עמוד א בדעת הרי"ף.
[144] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[145] משנה, תמיד ב, ג, תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, יד.
[146] תוספתא, ביצה (יום טוב) ג, יא.
[147] תוספתא שביעית (ליברמן) ו, טז
[148] בבלי שבת כט, א, שו"ע או"ח תקא, ז.
[149] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 280.
[150] אסיריאלי, עמ' 231; ראו גם: פליניוס, XV, 24; משנה שבת ט, ה; תוספתא שבת יא, ח.
[151] מוצרי מזון ותעשייה בארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 51.
[152] פליניוס, 15, 24.
[153] משנה שבת ט, ה.
[154] תוספתא שבת (ליברמן) יא, ח.
[155] משנה פאה ד, ה.
[156] משנה שביעית ז, ג, תוספתא שביעית (ליברמן) ז, ב.
[157] משנה מעשר שני א, ג, תוספתא שביעית (ליברמן) ז, ב.
[158] משנה מעשרות א, ב.
[159] תוספתא פאה (ליברמן) א, א.
[160] פליקס, 1994, 171.
[161] משנה ערלה א, ח.
[162] משנה ערלה א, ט, תוספתא ערלה (ליברמן) א, ה.
[163] משנה ערלה ג, ז- ח.
[164] בהווה ידוע כי הרכבה זו לא תצלח, ראו: פליקס, כלאי זרעים והרכבה, 112 - 115
[165] ירושלמי, כלאים א, ד
[166] ירושלמי נזיר א, ד, ובפנ"מ שם.
[167] משנה סוכה ג, ז, להלכה התקבלה דעתו של רבי יהודה שהשיעור הקטן ביותר הוא כביצה שו"ע או"ח תרמח, כב.
[168] משנה כלים ג, ב.
[169] תוספתא שבת (ליברמן) ט, ו.
[170] בבלי שבת פא, א.
[171] תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה ח האגוז... המתקשקשין משתערין לכמות שהן:
[172] ז. עמר שיעור "כאגוז" המעין תמוז תש"פ.
[173] בבלי מגילה כד, א.
[174] משנה כלים יז, טו, תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) ז, ז, בבלי, חולין יב, ב.
[175] בבלי, סנהדרין כה, ב; בבלי, תענית כג, א.
[176] בבלי בכורות ל, א
[177] שיר השירים רבא ו, יז.
[178] תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה, ב.
[179] בבלי עירובין כד, ב שו"ע או"ח שלח, ה.
[180] רש"י עירובין קד, ב.
[181] שו"ע או"ח תריא, ב.
[182] בבלי סוכה מב, ב, גיטין סד, ב.
[183] משנה, כלים יז, טו.
[184] תוספתא, שבת ב, ד.
[185] בבלי שבת כב, א, ביצה ל, ב.
[186] מסכת שמחות ח, ב.
[187] בבלי ברכות נ, ב.
[188] משנה שבת ו, ז, רש"י שבת סה, א.
[189] בבלי יומא פד, ב.
[190] שו"ע או"ח שלט, ג.
[191] בבלי ב"ב פט, ב, בשולחן ערוך חו"מ רלא ה הובאו הנחיות נוספות כגון צורת המחק וקצב המחיקה.
[192] משנה עדיות ז, ד, פרה ו, ד.
[193] משנה פרה ו, ד.
[194] רמב"ם פיה"מ עדויות ז, ד.
[195] ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רסט.
[196] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח, רש"י גיטין סז, א
[197] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ז.
[198] בבלי חגיגה טו, ב.
[199] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו
[200] ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב
[201] בבלי חולין עד, ב.
[202] בבלי נדה לא, א.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
