אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

גפן- ב. המצוות התלויות בארץ

חלק ג מצוות התלויות בארץ

1. הגדרת הכרם וצורתו

2. דינים נוספים ביחס לשתילת הכרם

3. שמיטה- זמירה בשמיטה

4. ערלה

5. תרומות ומעשרות

הגפן היא העץ היחיד שנאסר מן התורה לזרוע סמוך לה צמחים חד שנתיים, כפי שנאמר:[1] "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם".

1. הגדרת הכרם

במקרא צוינו יחידות כרם גדולות, כגון: 'עשרת צמדי כרם', 'צמד כרם', היינו שטח הנחרש במשך יום על-ידי צמד בקר[2] כרם גדול מאוד הכיל 'אלף גפן באלף כסף'[3] וכן "כרם היה לשלמה... איש יביא בפריו אלף כסף".[4]

בחז"ל הובאו פרטי דין רבים ביחס לשתילת הגפן, במרחקים השונים בין גפן לגפן ובמשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך. ההבדל ההלכתי בין כרם לגפן בודדת הוא שבכרם יש להרחיק ארבע אמות מהכרם על מנת לזרוע שם צמחים חד שנתיים, ומגפן יחידית די בשישה טפחים, וכן אם אדם זרע בתוך שטח זה, אזי הגפנים והזרעים נאסרים[5]. על מנת להגדיר כמות גפנים מסוימת ככרם ישנם מספר תנאים שעל הגפנים לעמוד בהן:

מספר הגפנים- בכרם צריכות להיות לפחות שש גפנים כרם בעל כמות גפנים כזו נחשב לכרם קטן, כרם בעל תשעה גפנים נחשב לכרם גדול. במקרה ויש בכרם בסך הכל חמש גפנים; שתי גפנים בשתי שורות, וגפן אחת "יוצאת זנב" ניתן גם להגדירו ככרם.[6] נחלקו הראשונים מהי צורת "יוצאת זנב", האם הגפן נטועה בהמשכה של השורה[7], או שהיא נטועה מול השטח של אמצע השורות.[8] כל צורה אחרת של נטיעה אינה נחשבת לכרם.

צורת הנטיעה שלהם- נחלקו התנאים מהי צורת הנטיעה המגדירה את הגפנים ככרם, לדעת בית שמאי די שהן נטועות בשורה אחת, לדעת בית הלל עליהן להיות נטועות בשתי שורות, שבכל שורה יש שלוש גפנים.

מרחקי הנטיעה בין גפן לגפן- המרחק הקטן ביותר שבין הגפנים צריך לעמוד על ארבע אמות, ואילו המרחק הגדול ביותר בכרם קטן צריך לעמוד עד שמונה אמות ובכרם גדול עד ט"ז אמות.[9] כשהגפנים נטעו במרחק קטן מארבע אמות, נחלקו התנאים כיצד להתייחס לכך, יש הסוברים שכל הגפנים אינן חשובות ככרם כלל, ויש הסוברים שהגפנים שנמצאות בתוך ארבעת האמות נחשבות כ"עומדות להיעקר" ואין לחשב אותן במרחקי הכרם.

עבודת הכרם- שיעור ההרחקה הנדרש מכרם הוא ארבע אמות, ומגפן בודדת הוא שישה טפחים[10], שיעור זה נצרך לעבודת הכרם בשל הצורך של מעבר כלי העבודה בסמוך לכרם, וכל שנצרך לכרם נחשב כבטל לכרם. כיום, רוב מוחלט של כרמי היין בעת הזו נטועות במרחק של 1 עד 1.5 מ' בין השתילים שהם פחות מארבע אמות. האחרונים דנו בשאלה האם בזמנים בהם ישתנו כלי העבודה והמרחק הנחוץ לעבודת הכרם ישתנה, האם ישתנה גם כן הדין של ארבע האמות.[11]

2. דינים נוספים ביחס לשתילת הכרם:

כרם דל- כרם שנעקרו או התייבשו חלק מגפניו, אך נשארו בו לפחות עשר גפנים בשטח של בית סאה, שניתן ליצור מהן צורת כרם.[12]

כרם שנטוע ערבוביא- כרם שנטועות בו גפנים בלא סדר מיוחד, נחלקו התנאים באיזה מקרה ניתן להגדירו ככרם.[13]

מחול הכרם- שטח שנשאר פנוי ללא גפנים בין הכרם לגדר המקיפה אותו, ניתן לזרוע בשטח זה בתנאי שהמרחק בין הגפן והגדר עולה על יב אמות[14] או טז אמה.[15] נחלקו המפרשים מדוע "מחול הכרם" נקרא כך יש שפרשו שהוא נגזר מהמילה "מחילה וסליחה" היינו למחול על אותו מקום שלא לטעת בו[16]:, או מלשון ריקוד בשטח הסובב את הכרם.[17]

מחיצת הכרם- ניתן לזרוע בכרם גם ללא ההרחקה הראויה, בתנאי שיש בו אחד מהתנאים הבאים כגון מחיצה, וכדומה. על מנת שמחיצה שעשויה בתוך הכרם אכן תחצוץ בין הגפנים והזרעים, ויהיה ניתן לזורע סמוך למחיצה ללא הרחקה, על המחיצה לעמוד בכמה תנאים, ביניהם, גודל המחיצה, החומר ממנו היא עשויה[18], המרחקים שישנם בין עמודיה[19].

עריס- כרם שהגפנים שלו מודלות על גבי כלונסאות ועצים. במידה ויש בשורה זו לפחות חמש גפנים יש להן דין כרם, נחלקו התנאים מאיזה מרחק מודדים את ארבע האמות הנצרכות להרחקה מכרם זה.[20] המדד לגבי דיני שכחה בעריס הוא שבמקום שבו האדם נמצא אינו יכול לפשוט את ידו ולהגיע לענבים שנשכחו.[21] יתכן דין עריס גם כשהגפנים נטועות בקפל קרקע (חריץ).

קרחת הכרם- כרם שנעקרו או נחתכו חלק מגפניו[22], שטח זה מוקף בגפנים בכל עבריו[23], או לפחות משני צדדיו[24], מותר לזרוע בתוך שטח הכרם[25] לאחר ההרחקה הראויה מהגפנים. נחלקו התנאים מהו שיעור השטח הפנוי שיהיה ניתן לזרוע בתוכו, האם די בט"ז אמה[26], או שיש צורך בכ"ד אמה.[27] מדידת השטח של קרחת הכרם נעשית מעיקרי הגפנים.[28]

משתלה: הפוסקים דנו בדין משתלה, שמטבע הדברים מטרתה היא להכין את השתילים עבור החקלאי ולא להפיק מהם יבול מסחרי, ולשם כך הנטיעות מתבצעות בצפיפות רבה, האם ניתן להתייחס לגפנים המצויות שם כעומדות להיעקר. יש אומרים ששתילי גפן הנטועים בצפיפות במשתלה רק באופן זמני - מותר לזרוע בסמוך להם במרחק ו' טפחים, כיון שכלם מיועדים לעקירה[29]. ויש חולקים ואוסרים לזרוע בתוך ד' אמות של גפנים אלו היות שכשהם מיועדים לשתילה במקום אחר, ולא לשריפה או הסקה - לא בטל מהם דין כרם, אף שכל הגפנים נטועות באופן עראי[30]. יש מי שאומר שאם נטע במכוון כרם בצפיפות של פחות מד' אמות דינו ככרם גמור[31].

3. שמיטה- זמירה בשמיטה: מלאכת הזמירה היא אחת מארבע המלאכות שנאסרה עשייתן במפורש בתורה בשנת השמיטה, כפי שנאמר: "וכרמך לא תזמור".[32] זמירה מוגדרת כעבודת האילן,[33] מתוך הבנה זו למדה הגמרא שכל פעולה שמטרתה היא עבודת האילן, אסורה בשמיטה.[34]

זמירה היא תולדה של מלאכת זריעה, מכיוון שמטרת שתיהן היא יצירת צמח חדש.[35]

משמעות הדבר היא שהזמירה האסורה מן התורה היא דווקא זו שדומה לזריעה, הגורמת להצמחת העץ,[36] זו הגורמת לפריצת ענפי פרי חדשים באותה שנה,[37] או המסייעת להבשלת הפרי על ידי הורדת ענפים יבשים מהפרי.[38]

אולם אם הזמירה נעשית באופן שמזיק לאילן[39], או שיש ספק אם היא מזיקה לו,[40] או שמטרתה היא אינה לצורך העץ אלא לצרכים אחרים,[41] וכן אם מטרת הזמירה היא כדי שהגפן תחיה שנים רבות יותר ולא תתמוטט.[42] מותר לבצעה בשמיטה, שהרי מטרתה היא אינה להצמחה.

לאחר הגיזום מותר למרוח משחות שונות כדי לרפא את מקום החתך, מכיוון שמטרת משחה זו היא למנוע מחלות מהעץ.[43]

הביטוי[44] 'הלב יודע אם לעקל[45] אם לעקלקלות[46]', עקלקלות הוא ביטוי בעל משמעות כפולה, או משמעות עקלקלה ולא ראויה או לשם הכנת עקלים שהיו או כלי איחסון פשוטים או שבתוכם הכניסו את הזיתים לאחר פריכתם ואז לחצו עליהם לשם הוצאת השמן מהם) נאמר ביחס לזמירת הגפן, מכיוון שבאופן מעשי הזמירה המותרת והזמירה האסורה נעשות באותו אופן, והאדם יכול להערים ולומר שעושה פעולה מותרת למרות שכוונתו היא לפעולה אסורה, הדבר תלוי בליבו של האדם, מה כוונתו האמיתית.

אופני זמירה מותרים בשמיטה

יש מי שבאר שהזמירה האסורה מן התורה היא קיצור חלקי של ענפי הגפן, ואילו קיצור מלא של ענפי הגפן מוגדר כ'פיסול' ולא כזמירה, ולכן ניתן להקל במקרים שללא פעולות אלו ייגרם נזק משמעותי לצמח, וכדי שהצמח לא יתייבש.[47] ויש לעשות עבודה זו בשינוי מאופן עשייתה הרגיל בכל שנה.[48]

4. ערלה: גפן שגובהה הוא עד טפח, חל עליה דין ערלה גם לאחר סיום שלושת השנים הראשונות לגידולה, כיוון שהגפן נראית צעירה כל הזמן. אך אם כל הגפנים בכרם הן בגובה זה לא חוששים לכך, כיוון שהדבר ניכר שלא מדובר בגפנים צעירות אלא בשיטת גידול מסוימת.[49]

5. תרומות ומעשרות: בהלכות תרומות ומעשרות קיים כלל, והוא שיש להפריש תרומות ומעשרות מן היבול רק כשמתקיימים שני תנאים, גמר מלאכה וקביעות למעשר, נחלקו התנאים מאיזה שלב של שימוש בגפן ניתן להגדירו כ"גמר מלאכה" לדעת רבי טרפון מותר לאכול אף אשכול אחד, ולדעת רבי עקיבא ניתן לאכול רק ענב אחד.[50] עיין ערך "גמר מלאכה".

עונת המעשרות בענבים היא "משיבאישו" לדעת פליקס שלב זה הוא שלב הבוסר, שלב שבו מתחילים להיכנס מים באופן משמעותי לפרי,[51] הסימן לדבר הוא שניתן לסחוט את הפרי ולהוציא את הנוזלים ממנו.[52] או שבשלב זה ניתן לכתוש את הענבים, להוסיף להם מים ולטבול את המאכל[53]. וה"באושים" שהוזכרו במשנה[54] מתארים את שלב התפתחות זה. עיין ערך בוסר.