אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
לתגובות והערות ניתן לפנות לכתובת המייל: h.david@toraland.org.il
 
חזור למפתח הערכים

דב

ב"ה

 

דב

כתיבה: אביעד פרנקל

דוב חום סורי – Ursus arctos syriacus

משפחת הדוביים    Ursidae

 

משפחת הדוביים, הנמנית על סדרת הטורפים בתוך מחלקת היונקים, מונה כיום בין שבעה לתשעה מינים נבדלים (כתלות בסיווג המדויק), השונים זה מזה בגודל ובמבנה הגוף. הדובים נחשבים כגדולים והמפותחים שבטורפים.[1] דוב חום סורי הוא תת המין הדרומי ביותר של הדוב החום.[2] היה מצוי באזורנו עד לתחילת המאה ה-20.[3]

מבנה גוף

אורך גופו של הדוב הסורי הוא כשני מטרים וגובה כתפיהם מגיע לכ-85 ס"מ כשהם עומדים על ארבע. המשקל של דוב בוגר נע בין 150 ק"ג ל250 ק"ג. זנבם קצר מאוד – כשמונה ס"מ בלבד. הנקבות קטנות מהזכרים אך לא באופן ניכר.

הרגליים של הדוב קצרות וחזקות. בכפות הרגלים העירומות חמש אצבעות ובקצותיהן טפרים אנקוליים, ארוכים וחזקים, שאורכם נע בין 5 ל3.5 ס"מ. בניגוד לרוב הטורפים, הוא הולך על כל כף רגלו ולא על קצה האצבעות. בשל מבנה הרגל וכבדות הגוף הוא מסוגל לרוץ רק למרחק קצר, אך בטווח של 100-50 מטר הוא יכול לרוץ במהירות של סוס.

פרוותו של הדוב בהירה והיא נעה בין הגוון החום צהבהב לצהבהב, כשהקצוות של השערות לבנים. כאשר הפרווה דהויה היא יכולה אפילו להראות כלבנה. הפרווה עצמה צפופה ורכה. השער ארוך יותר בכתפיים מאשר בשער הגוף. לדובים הצעירים יש מעין צווארון לבן הנשמר עד גיל שנה ואז נעלם.[4]

תזונה

הדוב הסורי נחשב כאומניבור, כלומר – אוכל כל. הוא לא מוכשר במיוחד לריצה משום שהוא הולך על כפות רגליו ולא על הבהונות (בשונה מהטורפים הגדולים), ולכן הוא לא מסוגל לרדוף אחרי טרף מהיר לאורך זמן. בנוסף לכך, הוא נעדר ניבים אופיינים לציד.[5] הניבים שלו מתאימים בעיקר להתגוננות, ויש לו שיניים טוחנות רחבות כמו של אוכלי עשב.[6] כטורף הוא מסוגל בכל אופן לצוד בעלי חיים עד גודל של כבש (אך גם חרקים, שבלולים וחסרי חוליות אחרים),וגם לצוד דגים מתוך המים. עם זאת, כדי להשביע את רעבונו הגדול הוא צריך בדרך כלל להתאמץ - לנבור באדמה או בצמחים רקובים כדי למצוא נמלים וזחלים, אותם הוא אוסף בעזרת הלשון המפותחת שלו, וללקט פירות וירקות, זרעים וכיוצ"ב. באביב, ובקרבה לכוורת דבורים פעילה, מצוי שהדוב ייזון גם מדבש הדבורים העתיר באנרגיה. את הדבש צורך הדוב יחד עם שאריות של הדבורים (כולל הזחלים והגלמים) כתוספת משמעותית של חלבון ושומן.[7]

תפוצת הדוב הסורי

דוב חום סורי מצוי היום בטורקיה, בקווקז, בצפון עירק ובמערב איראן. בתקופת המקרא היה הדוב נפוץ מאוד בארץ. הוא הסתובב בעיקר בחורשים באזור הים תיכוני של הארץ ובבקעת הירדן. גם בסיפורים של עולי רגלים מימי הביניים והלאה מוזכר הדוב באופן תכוף. עם כריתת החורש הטבעי, וכתוצאה מהגברת הציד של הדובים, נדחק הדוב לאזורים שאינם מיושבים. אמנם, קיימת עדות לנוכחות רצינית של דובים בעמק ליד טבריה, בסביבות בית שאן ובגולן גם באמצע המאה ה-19. הפרט האחרון בארץ ניצוד בחרמון, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה.[8] בשנת 2016 התקבל דיווח על דובה וגור שנצפו באזור בעלבק שבלבנון. עם זאת, לא ברור כי מדובר בתת המין הסורי, אלא בתת מין אחר.[9]

מאפיינים נוספים

תחום מחייתו של הדובים משתרע בדרך כלל על כמה עשרות של קמ"ר. הוא בעל חיים יחידאי הפעיל בעיקר בלילה. אמנם, בתנאי אקלים נוחים הוא מסוגל לנהל גם אורח חיים יומי.

הדוב אוהב להימצא בסמיכות למקורות מים, והוא ידוע ביכולת השחיה הטובה שלו. הוא מסוגל לטפס, אך בדרך כלל הפרטים הבוגרים ימנעו מפעילות כזו. הוא תופס מחסה במערות, בתוך סבך צמחייה ובין הצוקים.

מינים רבים של דובים נכנסים בחורף לתרדמה עמוקה, במהלכה שוהה הדוב ביחידות במערה או במחילה שכרה לעצמו, ובמהלכה הוא ניזון משומן שאגר בתקופה החמה. תרדמה כזו נפוצה אצל דובים המתגוררים באזורים קרים וממוזגים. אין בידינו לדעת האם הדוב שחי בארץ נזקק לתרדמת חורף, אם כי יש מקום להניח שאלו שחיו בחרמון ובלבנון קיימו מחזוריות שכזו. 

הזכרים מסמנים את תחום מחיתם בגירוד עצים עם צפרני הרגליים ובשפשוף הגוף בעצים אחרי התגלגלות בשתן.

עונת ההזדווגות של הדובים נערכת בקיץ, וההריון נמשך בין שישה לשבעה חודשים. בכל המלטה נולדים בין 2 ל-4 גורים, שמשקלם בערך חצי ק"ג. ההנקה נמשכת עד שמגיעים הגורים לגיל 18 חודשים. הנקבה ממשיכה ללוות את גוריה במשך 8-6 שנים, ורק אחרי שנפרדה מהם היא מתפנה להריון חדש.

הדוב הסורי מסוגל להשמיע קולות של נהימה ושל נביחה. הנקבה קוראת לגוריה בקול רך יותר, הדומה לפעייה.[10]

הדוב והאדם

בדרך כלל הדוב הסורי אינו מסוכן לאדם – במקרה של התקלות מקרית יעדיף הדוב להסתלק מהמקום. עם זאת, במקרה שהדוב מרגיש בסכנה לעצמו, הוא עלול להגיב בתוקפנות ולהוות סכנה לאדם. הדברים אמורים ביתר שאת אצל הדובה, בשעה שהיא מנסה להגן על גוריה.[11] נטייתו של הדוב לצוד חיות בית כמו כבשים, עזים ועגלים, גורמת לכך שבמקומות מסויימים נחשב הדוב כחיה מזיקה.

עם זאת, הדוב מוכר בתרבות האנושית כחיה הקרובה לאדם, ומיוחסים לו תכונות אנושיות. ייתכן כי הדבר קשור לכך שעקבותיו של הדוב דומות לעקבות אדם, ומכך שהוא מסוגל לעמוד על רגליו האחוריות ואף ללכת עליהן, מה שמשווה לו דמיון לאדם. גם כיום הדוב משמש כדמות נפוצה בסיפורי ילדים, ואף משמש כמודל לבובות משחק וכיוצ"ב.

כבר מתקופות קדומות יחסית אילפו בני האדם דובים לצורך שעשוע. בין השאר אולפו הדובים לרקוד, כשתהליך האימון כלל העמדה על לוח ברזל שחומם באופן הדרגתי, וגם לדוב 'לקפץ' על רגליו האחוריות בכדי להתחמק מהחום. לחימום הברזל התלוותה השמעת מוזיקה. בשלב מסויים מקשר הדוב בין המוזיקה לכאב, וכך ניתן לגרום לו לרקד בהשמעת המוזיקה בלבד. האדם מציג את הדוב בקרקס, כשהוא מלמדו לבצע גם פעולות מורכבות מאוד כמו רכיבה על אופניים.[12]

הדוב במקורות ובהלכה

הדוב נזכר במקרא 13 פעמים, בכולם מופיע כחיה טורפת רעה, המסוכנת לחיות המשק ואף לאדם.[13] כך למשל, כשדוד מבקש לשכנע את שאול לשולחו להלחם בגליית הפלשתי הוא מזכיר מקרה של התקלות בדוב בשעה ששמר על צאן אביו, ומשווה את ההצלה מידיו להצלה מידי גליית הפלישתי.[14] בספר איכה מדמה ירמיהו בקינתו את יחסו של הקב"ה אליו, לדב האורב מן המסתור לטרפו.[15]בחזון ארבע החיות בחלומו של דניאל, המסמלות ארבעה מלכויות שונות, מופיע הדוב כחיה השניה.[16] לפי חז"ל, הדוב מרמז על מלכות פרס (וראו להלן).[17]

רוב האזכורים במקרא מתייחסים כנראה לנקבת הדוב, שנקראת גם היא דב (ולא דובה). כך למשל עולה מנבואת אחרית הימים של ישעיהו שמתאר את השלום שישרור בין מיני בעלי החיים - "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן".[18] על הילדים שאלישע הנביא קילל בעקבות לעגם נאמר – "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים",[19] כשגם כאן הלשון מעידה על כך שמדובר בנקבות.[20] כאמור לעיל, נקבת הדוב מסוכנת לאדם במיוחד בשעה שהיא חוששת לגוריה. הדב השכול (גם כאן, כנראה הדובה) נזכר שלוש פעמים כמשל לאדם מסוכן במיוחד.[21] אמנם, היה מי שפירש ש'דב שכול' הוא דוב שמרבה לשכל אחרים בשעה שהוא טורף.[22]

הקולות שמשמיעים הדובים נקראים בלשונו של ישעיהו נהמה,[23] ובלשון ספר משלי שקיקה.[24]

במשנה נזכר הדוב ארבע פעמים, שלוש מתוכם לצד הארי, הנמר, הברדלס והנחש, כחיה מזיקה.[25] בנוסף, נזכר בתוספתא בהקשר של משך ההריון בבעלי חיים שונים.[26] בתלמוד הבבלי נזכרו הדובים בהקשרים שונים, מהם הלכתיים ומהם אגדיים. בין השאר מסופר מעשה על עיזיו של רבי חנינא בן דוסא, שהביאו באורח פלאי דובים בקרניהם כדי להוכיח שאינן מזיקות את שדות שכניו.[27] כאמור, חז"ל זיהו את הדוב שבחזון ארבע החיות של דניאל עם מלכות פרס: "תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב".[28] הביטוי – אין להם מנוחה כדוב, מתפרש ככל הנראה לאור הצורך של הדוב ללקט מזון זמן רב במשך היום, כדי לספק את צרכיו.[29]

בהלכות עבודת כוכבים הוכללו הדובים, לצד האריות, בין הדברים שיש בהם נזק לרבים, ולפיכך אין למכרם לנכרים.[30] נראה שהייחודיות של הדובים והאריות, שגרמה להכללתם באיסור זה, נובעת מכך שבתקופת המשנה (וגם לאחריה) הרבו לאלף אותם, יותר מבעלי חיים אחרים.[31]

מותר לחלל שבת כדי להציל אדם מסכנת נפשות.[32] אחת הדוגמאות שמביא לכך הרמב"ם היא הצלחה של אדם שדוב רודף אחריו.[33]

הדוב נחשב כבעל חיים המועד להזיק מטבע ברייתו. לכן, אם הזיק או המית חייב בעליו לשלם נזק שלם (ולא רק חצי נזק כדין שור תם), כבר מהנזק הראשון שיצר. לדעת תנא קמא במשנה, הדוב מועד בכל מצב, ואילו לדעת רבי אליעזר, אם היה הדוב מתורבת ("בן תרבות") הוא איננו נחשב כמועד להזיק.[34] הפוסקים פסקו כתנא קמא.[35]

בהלכות שומרים נאמר כי תקיפה של דוב נחשבת כמצב של אונס לגבי השומר. לפיכך, שומר שהצאן עליו שמר נפגע מפגיעתו של הדוב, פטור. אמנם, אם הוליך השומר את הצאן למקום בו מצוי הדוב ("מקום גדודי חיה ולסטים"), תקיפתו איננה נחשבת כמצב של אונס.[36]

בהלכות סנהדרין נאמר כי דיני נפשות נערכים בבית דין המונה עשרים ושלושה דיינים לפחות. לעניין זה הושוו דיני נפשות של בהמה לדיני נפשות של אדם.[37] בין השאר, נזכרו בדין זה החיות המועדות, וביניהם הדוב. לדעת תנא קמא ורבי עקיבא, אם המיתו אדם, הם נהרגים על פי בית דין של עשרים ושלושה. לעומתם טוען רבי אליעזר טוען כי במצב כזה כל הקודם להרוג את הדוב זכה.[38] הפוסקים פסקו כרבי עקיבא.[39]

אדם המציל אבידה מן הדוב, אינו חייב להחזירה.[40] אך כתב הרמ"א שטוב וישר להחזיר גם במקרה כזה, אף על פי שאינו מחוייב בכך.[41]

 

 

 

 

 

 

 



[1] מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל אביב, תשנ"ז), עמ' 60.

[2] דב חום סורי, אתר גן החיות התנ"כי ירושלים, https://www.jerusalemzoo.org/animals/brown-bear.

[3] עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך ז: יונקים (תל אביב: משרד הבטחון, 1987), עמ' 165-164.

[4] שם, עמ' 165.

[5] מכון דוידסון, האם דובים אוכלים דבש?, https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%91%D7%A9.

[6] אלון, החי והצומח, עמ' 166.

[7] מכון דוידסון שם; דור, החי בימי, עמ' 60.

[8] שמעון בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך ב (ירושלים: מוסד ביאליק, 1956), עמ' 273. אלון, החי והצומח, עמ' 165.

[9] אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים (ירושלים, תשע"ז), עמ' 80.

[10] אלון, החי והצומח, עמ' 166.

[11] דור, החי בימי, שם.

[12] אלון, החי והצומח, עמ' 165.

[13] ראו סקירה בהרחבה אצל אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 78.

[14] שמואל א, יז לד-לז.

[15] איכה ג י, ורש"י שם.

[16] דניאל ז ה.

[17] בבלי מגילה, יא א.

[18] ישעיהו יא ז.

[19] מלכים ב ב כג-כד.

[20] הרד"ק (שם) הצביע על כך שלשון הפסוק מורה על מין נקבה, למרות הסיומת הזכרית לכאורה - 'דובים'. וראו עוד על תופעה זו באתר האקדמיה ללשון עברית, "שתיים דובים – שגיאה?", https://hebrew-academy.org.il/2013/08/13/%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%90%D7%94/.

[21] שמואל ב, יז ח; הושע יג ח; משלי יז יב.

[22] פירוש תנחום בן יוסף הירושלמי על הושע יג ח.

[23] ישעיהו נט יא; וראו באלשיך שם.

[24] משלי כח טו.

[25] משנה בבא קמא, א ד; בבא מציעא ז ט; סנהדרין א ד; עבודה זרה א ז.

[26] תוספתא בכורות, א י.

[27] בבלי תענית כה א.

[28] בבלי מגילה, יא א.

[29] משה רענן, "ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב – דוב סורי", פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=27856

[30] משנה עבודה זרה שם; שו"ע יו"ד, קנא ה.

[31] משה רענן, פורטל הדף היומי, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו – דוב סורי

[32] ראו למשל משנה יומא, ח ו.

[33] רמב"ם שבת, ב כד.

[34] משנה בבא קמא, א ד.

[35] רמב"ם נזקי ממון, א ו; שו"ע חו"מ, שפט ח.

[36] משנה בבא מציעא, ז ט; מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה טז ד"ה מעמו; שו"ע חו"מ, שג ו.

[37] רמב"ם סנהדרין, ה ב.

[38] משנה סנהדרין, א ד.

[39] רמב"ם שם, וראו בלחם משנה.

[40] שו"ע חו"מ, רנט ז.

[41] רמ"א שם.

toraland whatsapp