אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

השקייה

ב"ה

השקיה irrigation

כתיבה: הרב דוד אייגנר

ראשי פרקים

רקע מדעי

תיאור היסטורי לשיטות השקייה

השקייה בהצפה

תעלות השקייה

היווצרות המעיין

שימוש במעיין לצרכי השקייה

ההשקייה כיום

השפעת המים על הצמח- הצורך בהשקייה

המים בקרקע

הלכתי

מטרות ההשקיה

מקורות המים

מעיין:  

דיני קניינים העוסקים במעיין

נהר

מי הגשמים

מתקני איחוז- בריכת המים

מערכת הובלת המים לשדה

תחזוקת האמה

סדרי חלוקת המים

עונת המים

השקייה בשמיטה

עשיית האמה בשביעית

פוסקי זמננו

השקיית בית הבעל בשביעית

דינים נוספים

חול המועד

שבת 

חלוקת השדה

שנת המעשר

שימוש במחשב השקיה

אביזרים וביטויים שונים שהוזכרו ביחס להשקייה

ביבליוגרפיה

בספרות חז"ל הוזכרו שני סוגי שדות מבחינת הגידולים שלהם[1]: שדה לבן ושדה אילן[2], וכן שני סוגי שדות מבחינת מקור המים שלהם: שדה בית השלחין ושדה בית הבעל. ראה בערכם.

בערך זה נפרט את שיטות ההשקייה השונות שנעשו בעיקר בשדה השלחין, אך גם בשדה בית הבעל.

רקע מדעי

תיאור היסטורי לשיטות השקייה

בעולם העתיק רוב הגידולים היו גידולי 'בעל', אלו לא הושקו באופן מלאכותי, כי אם על ידי מי הגשמים. אלו שהושקו באופן מלאכותי השתמשו בעיקר בשתי שיטות השקייה:

א. הצפת השדות- השקייה בהצפה.

ב. שימוש בתעלות השקייה בתוך השדה.

השקייה בהצפה: בשיטה זו מזרימים מים ממקום גבוה למקום נמוך, שיטה זו מאוד בזבזנית וכמעט שאינה נהוגה כיום. פליניוס[3] מתאר ששיטת השקייה זו נפוצה מאוד במצרים והיא נעשית בזמן הגאות של הנילוס בחודשי האביב, והוא אף מציין כי אם הנילוס לא יעלה לפחות 12 אמות אזי יהיה רעב, כיוון שהאדמה לא תושקה כראוי, ואם הוא יעלה מעבר ל16 אמות אזי יקח לאדמה זמן רב להתייבש ומרווח הזמן בו יהיה ניתן לזרוע יקטן. כמו כן בסביבות הפרת והחידקל מתבצעת השקיה גם באופן זה. י. פורת מציין כי באזורנו היתה נפוצה גם כן חקלאות הנגר, שהיא זליגת מים משטח גדול לשטח חקלאי מצומצם. חקלאות נגר דומה לחקלאות בעל ושונה מחקלאות שלחין- עיקרה הוא ניצול מי הגשמים- לדבריו נגר היא למעשה חקלאות בעל משוכללת.

תעלות השקייה: (canals irrigation): השימוש בתעלות אלו הוא מורכב יותר מאשר השקייה בהצפה והוא דורש פילוס החלקות, שימוש מושכל בגרביטציה, ואם לא ניתן אז במתקני שאיבת מים שונים, בשיטה זו מחלקים את השדה לחלקות קטנות ויוצרים ביניהן תעלות שמובילות את המים ממקור המים לשדה. מממצאים שונים עולה כי תחילת השימוש העולמי בתעלות השקייה החל באזור הסהר הפורה (לבנט = המזרח התיכון של ימינו. הסהר הפורה כשמו כן הוא הוא האזור הפורה המתחיל במפרץ הפרסי עולע לאורך נהרות הפרת והחידקל מתעקל לכוון סוריה המערבית, רמת הגולן, השבר הסורי אפרקאי, וממשיך לאורך הנילוס התחתון), החל מתקופות מוקדמות ועד למהפכה התעשייתית, באזורים מסוימים בהם מתקיימת חקלאות מסורתית שימוש בתעלות אלו קיים גם כיום. בתקופות המוקדמות מדובר במתקני שאיבת מים פשוטים וקטנים, ובתקופות מאוחרות יותר מתקנים מתקדמים יותר. ניתן למצוא מתקני שאיבת מים החל מהתקופה הניאוליתית. פליניוס מציין שהתושבים שגרים בסמיכות לפרת סכרו אותו על מנת להשתמש במימיו להשקייה.[4] ומדובר בתעלות ארוכות שמגיעות למרחק רב.[5] מסביב לחלקה צריך להכין תעלת השקיה ושביל שעליו ניתן לעבור בין החלקות השונות.[6]

היווצרות המעיין[7]

מי הגשמים היורדים על הקרקע חודרים לעומקה בכח משקלם (מחלחלים) ונעשים למי תהום[8]. חדירה זו מותנית בגורמים שונים, שהעיקריים שבהם הם מידת הנקבוביות של הסלע ואופיה, וכן כושר המסתו. המים יכולים לחדור בכח הספיגה של הנקבים הזעירים (תעלות נימיות) וכן במקרים של סלע רופף או שהוא נמס בקלות על ידי זרימה בתעלות נרחבות ומסתעפות.

חלחול המים מסתיים כשהם מגיעים לשכת סלע אטומה, (אקוויקולד)[9] שלמרות כח המשיכה של כדור הארץ המים אינם מסוגלים לחדור לתוכה, וכך נוצרים מי התהום. שכבת הסלעים הנקבוביים בהם עוברים המים נקראת אקוויפר (aquifer). פריצת המים מהסלע נעשית מעל גובה שכבה זו (פריצת המים נעשית באופנים שונים, לרוב מדובר במעיין שיכבה, אך ישנם סוגים שונים של מעיינות אשר פריצת המים מהם היא באופן של מעיין פועם, העתק, ארטזי ועוד) והם פורצים החוצה על פני הסלע בדמות מעיינות, ביצות או במישרין אל הים. יציבותם של המעיינות תלויה במידת הספקת מי תהום ומי הגשם, בשנה בה יש מיעוט גשמים ספיקת המעיין יכולה להיפסק, ובשנה בה יש גשמים רבים יכולים להיווצר מעיינות חדשים.

המים הפורצים מן המעיינות יוצרים נחלים ונהרות. אם כי אלו נוצרים פעמים רבות גם מריכוז מי הגשמים שאינם מחלחלים ונישאים על גבי הקרקע- נגר עילי.

שימוש במעיין לצרכי השקייה

עם זיהוי מחשוף הסלע הנובע, ניקבה או מנהרה נחצבו אל תוכו, הם ריכזו את מי הנביעה והזרימו אותם אל בריכה שנבנתה לרגלי מוצא המנהרה - הנקבה. מהבריכה הוזרמו המים באמות מים, חצובות או בנויות ומטויחות אל הערוגות שבמדרגות השלחין. חלקה הפנימי של הנקבה או המנהרה מתרחב לרוב בצורת אולם תת-קרקעי או הסתעפויות שמטרתן לרכז את כל מי השכבה הנובעת.[10] פעמים רבות בשל ירידת מפלס המים החלו לחצוב נקבות לתוך מעבה ההר על מנת להגביר את ספיקת המים. מערכות המים הקדומות כללו שלושה חלקים עיקריים: א. מיתקן איחוז ותפיסה של מקור המים. ב. מוביל ראשי להולכת המים מהמקור לצרכנים (אמת המים). ג. מערכת מובילים משניים לפיזור המים לצרכנים השונים שדות, שימוש ביתי וכו'.[11]

היות ושפיעת המעיין היא מוגבלת וישנה בדרך כלל תעלה מרכזית אחת להובלת המים, ישנן מגבלות על זמני חלוקת המים כפי שאנו מוצאים בתעודות בר כוכבא בשטרי מכר של קרקעות, גם את הזכות לקבלת מים עבור השקיית השדה,[12] וכן בתעודות שונות שנמצאו בניצנה מתוארים הסכמי חלוקת מים, והסכמים שונים לחלוקת משאבי המים.[13]

שאיבת המים התבצעה באופנים שונים, ביניהם גלגל, קילון, דליים וכדומה, השאיבה באמצעות גלגל היא חסימת אפיק המים והשארת מעבר צר, התקנת גלגל אנכי ועליו כפות רבות, בין הכפות הרכיבו אנטלים שפתחם הוא כיוון הזרם, המים שנדחקו דרך המעבר דחפו את הכפות והניעו את הגלגל ותוך כדי כך נתמלאו האנטלים, בהגיעם לשיא הגובה הוא התהפך וערה את מימיו לשוקת. קוטר הגלגלים בארץ ככל הנראה לא עלה על 5 מטר, פיתוחו של גלגל המים היה בארץ, ואף שמות רבים של חלקי הגלגל בערבית מקורם הוא בעברית. עם זאת לדעת י. פורת שאיבת מים באמצעות גלגל היתה זניחה באזורנו. לשאיבה באמצעות קילון, עיין ערך "מי קילון".

ההשקייה כיום: ענפים חקלאיים רבים כיום מבוססים על השקייה, נכון לשנת 2017 השטחים העומדים לטובת החקלאות עומדים על כ 3 מליון דונם, ומתוכם כ2 מליון דונם מושקה.[14]

מקורות המים לחקלאות כוללים מערכות להתפלת מי ים, להשבת מי קולחין לשימוש חקלאי, שימוש במים מליחים, ובאדמות מליחות, ושוליות.

על פי נתוני רשות המים, נכון לשנת 2019 סה"כ הקצאת המים השפירים (הראויים לשתיה) לחקלאות בכל הארץ עומדת על 550 מליון קוב, ובנוסף לכך כ630 מליון קוב מים מטוהרים: השפד"ן מספק 140 מליון קוב, מי קולחין 340 מליון קוב, סה"כ לחקלאות 1,035 מליון קוב.

ישנה מגמה כלל עולמית שעיקרה הוא מחד צמצום המשאבים הנצרכים לחקלאות כגון שטחי קרקע ועוד, אולם מאידך אוכלוסיית העולם גדלה, והצורך לאספקת מזון באיכות ובכמות הולך וגדל, אי לכך כמעט בכל מדינות העולם נעשות פעולות רבות שמטרתן הוא ניצול מיטבי של המשאבים הקיימים. פעולות אלו נקראות "חקלאות מדייקת" הכוללת השקייה, דישון והדברה. ההשקייה המדייקת היא ניצול מיטבי של המים בחינת אספקת הכמות המדוייקת הנחוצה לצמח. שליטה ובקרה על הצינורות המובלים מים לשדות. מדידת כמות המים המתאדה בכל יום ("אידוי מים מגיגית"[15]), בדיקת לחות הקרקע באמצעים טכנולוגיים שונים (כגון טנסיומטרים- מד לחות קרקע/ לחץ המים בקרקע, שימוש באמצעי חישה מתקדמים רחפנים, לוויינים, מזלטי"ם עם חיישנים שונים שיכולים לזהות חלקים של שדה יבש או צריך שיפורים, ובעיקר- ריכוז הנתונים ועיבודם באמצעות מערכות מידע גאוגרפי (ממ"ג- GIS  = Geographic Information System).[16] כמו כן השקייה על פי צרכי הצמח, וייצור חיישנים שמוודאים את מצב הצמח בכל רגע נתון.

שימוש נאות בהשקייה מדייקת יכול להביא לחסכון של עד 67 אחוזים בכמויות המים.[17]  

השפעת המים על הצמח- הצורך בהשקייה

בין הבסיסים הקיומיים ביותר של הצמחים מצויים המים והמלחים המומסים בהם. כמעט כל מנגנוני הצמח והתהליכים השונים המתקיימים בו תלויים בנוכחות מים. עיקר קליטת המים נעשית בחלקו הצעיר של השורש. עיקר איבוד המים נעשה בעלים באמצעות הפיוניות, איבוד המים בעלים תורם למתח מים שלילי ובכך ל"שאיבת" המים מן השורשים. עיקר הובלת המים בצמח נעשית בצינורות ה"עצה" העוברים בתוך הגבעול או הגזע.

המים בקרקע

על המים היורדים על פני הקרקע מופעלים מספר כוחות שונים: כח המשיכה גורם לחלול המים לעומק הקרקע וליצירת מי תהום. כוחות הסופחים את המים לגרגרי הקרקע, כח היניקה של הצמחים, ואידוי המים. ברגיל, לאחר גשם או השקיה המים ממלאים את חללי האוויר שבין גרגרי הקרקע. מים אלו מחלחלים תחילה לעומק הקרקע, באמצעות כח המשיכה דרך תעלות נימיות עד הגעתם לשכבה אטימה למים שם הם מצטברים ונעשים למי תהום, ופורצים החוצה בדמות מעיין, או על ידי שאיבת מי תהום. מים אלו נקראים "מי כובד" ואינם זמינים לצמח. כח נוסף שמופעל על המים הוא המשיכה לגרגרי הקרקע.

המים שאינם מחלחלים הם המים הזמינים לצמח, מים אלו נקראים- מי קיבולת שדה. כשנוצר בהם עודף נוצר נגר עילי שמזרים את המים מעל פני הקרקע. כשכח המשיכה בין המים לחלקיקי הקרקע גדול מכח היניקה של השורש אזי נוצרת נקודת כמישה, והצמח מתחיל להתייבש.

מטרת השקיית הצמח היא למעשה מילוי מי קיבולת השדה, ההשקייה נעשית באופן מיטבי כאשר מלוא המים שניתנו על ידי המגדל נוצלו על ידי הצמח, לא חלחלו למי התהום מחד, ומאידך לא התאדו או יצרו נגר עילי. השקיית כמות קטנה של מים לזמן ארוך בסמוך לבית השורשים מהווה את אחת השיטות להשקייה נכונה ומיטבית.

פליניוס מציין שהשקייה טובה לעצים במהלך הקיץ, אך מזיקה בחורף, השפעת ההשקיה בסתיו תלויה בצמח ובאופי הקרקע. עודף השקייה יכול לגרום לנזק ולכן ישנה חשיבות לנקז את האדמה על מנת שלא ישארו עודפי מים בקרקע. יש להשקות את העצים הצעירים באופן מדוד, לעומת עצים מבוגרים שדורשים כמות רבה יותר של מים, לדבריו אין הבדל משמעותי בכמות המים הנצרכת בין עצים שגדלים באזורים יבשים לכאלו הגדלים באזורים לחים יותר.[18] לדבריו,[19] לאיכות המים ישנה השפעה על איכות היבול.

הלכתי

פתיחה

התורה מציינת כי אחד ההבדלים שבין ארץ ישראל למצרים הוא באופן בו ניתן להשקות את השדות[20], בעוד במצרים נאמר: "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק", בארץ ישראל: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". והכוונה ההיא שבמצרים האדם צריך לטרוח ולעמול כדי להשקות את שדהו, ואילו בארץ ישראל ההשקיה מבוססת על מי הגשמים, ו"אין אתה צריך לטרוח על מנת שהשדה יושקה".[21]

כאמור על השקיית הצמחים במצרים נאמר: "והשקית ברגלך" והכוונה היא שעל האדם לפתוח את אמת המים ברגלו ולהזרים כך את המים לשדהו[22] (יתכן שהיה מתקן כמו האנטילה שכדי לשאוב את המים היה צריך להפעילו ברגל), או שעליו לשאת את המים באמצעות הכתף והרגל.[23]

מדברי שלמה בשיר השירים ניתן ללמוד על שלבי פיתוח המעיין, בתחילה כשמקור המים חתום לא ניתן לגדל בגן דבר: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם"[24] וכשהמעין מתפתח נוצר מעין גנים שניתן לגדל בו את הצמחים הנדרשים: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן:"[25]

וכך אומר קהלת[26]: "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר". ומדובר בפעולות שאיבה שונות של המים.

מטרות ההשקיה: בחז"ל הובאו כמה מטרות שונות להשקיית הצמחים: הבשלת הפרי,[27] סיוע לצמח וריכוך הקרקע.[28]

מלבד מי הגשמים היורדים בארץ בימות החורף, עיקר מקורות ההשקייה בארץ היה שימוש במי הנחלים ובמי המעיינות, על מנת להשתמש בה כראוי יש לפתח מערכות השקייה, מערכות ההשקייה כוללות מספר מרכיבים, וכפי שיפורט להלן:

א. מקור המים: גשמים, נחלים, בורות ומעיינות.

ב. מערכת איחוז ותפיסת המים- תפיסת המים ע"י סכר, והפניית המים לתעלה, או על ידי חפירה וחציבת בריכה במקום הנביעה. באזורים ברוכי גשם נעשו מעיינות נקרה להגברת הספיקה.

ג. מערכת הולכה- ממערך האיחוז לשדה באמצעות מערכת הולכה, שעשויה מתעלות שונות: חפורות, חצובות בסלע ותעלות בנויות. עד לבית חשמונאי התעלות היו בעיקר תעלות חפורות, החל מזמן בית חשמונאי החלו להשתמש בתעלות עשויות אבן ומחופות בטיט סידי. וכן ישנו שימוש מועט בצינורות חרס. הולכת המים התבצעה באמצעות כח הכבידה.[29]

ד. מערכת פיזור- מערכת התעלות בשדה.

מקורות המים:

בחז"ל הוזכרו מקורות המים ששימשו להשקייה, וכן פיתוחם ותחזוקתם, כפי שיפורט להלן:

מעיין: כאמור, מי הגשמים מחלחלים בקרקע ונובעים במורד ההר, בעונות גשומות יתכנו נביעות חדשות, בסמוך לנביעה הקיימת.[30] ובעונות יבשות, כשמי התהום אינם מזינים את המעיין הוא יכול להתייבש[31]. מעיין שהחל לנבוע נקרא "מעיין שיצא בתחילה"[32], לאחר תחילת נביעתו יש לחזק ולפנות את האדמה שסביבו על מנת שהיא לא תקרוס לנביעה ותחסום את יציאת המים.[33] מעיין שנובע זמן רב נקרא "מעיין שלא יצא בתחילה" במעיין זה הקרקע שסביבו כבר יציבה דיה. המעיין נקרא גם "מבוע",[34] וכן "מוצא מים"[35]

יתכן שבמהלך נביעת המים יהיו שינויים בספיקת המים, תתכן הגברה בספיקת המים[36], או מיעוט ספיקה עד כדי הפסקתה.[37] שדה מושקה שיבש המעיין שממנו משקים אותה נקרא "שדה בית השלחין שחרבה"[38] עיין ערך שדה בית השלחין.

לעתים אף המעיין נסתם ויש לנקותו.[39]

דיני קניינים העוסקים במעיין: אין לאדם בעלות על מעיין שנמצא בשדהו ומותר לכל אחד לשאוב ממנו[40], מלבד במקרה בו בעל השדה חפר וגילה את מקור המים.[41]

ניתן להשכיר את המעיין שבבעלותו של האדם, חז"ל דנו במקרים שונים של התייבשות המעיין, באלו מקרים יכול השוכר לדרוש פיצוי על התייבשות המעיין, ובאלו מקרים יכול הבעלים לטעון שעדיין ישנה אפשרות ביד השוכר לקבל את המים שהוסכמו ביניהם.[42]

נהר: בין מקורות המים ששימשו להשקיה הוזכר הנהר, בשם "נהר" נקראו הן הנהר המרכזי (נהרא רבה) שממנו מושכים תעלה רחבה שמובילה את המים לכל השטח, ומהם ישנן אמות קטנות יותר שמחלקות את המים בשדות. והן התעלה המשנית שנקראת נהרא זוטא.[43]

התעלה הרחבה נקראת גם "ניגרא", השטח הנדרש לתעלה המובילה את המים לכלל השדות הוא ארבע אמות מכל צד.[44]

כשמי הנהר מתייבשים ואין די מים להשקות את השדות, אזי מדובר ב"בצורת".[45] הגמרא דנה במקרים שונים של הסכמי שכר בין הפועלים לבעל הבית, כשנשכרו להשקות את השדות, אך ירדו גשמים או שהנהר עלה על גדותיו והשקה את השדה.[46] ומאידך במקרים בהם הנהר התייבש משכיר הנהר חייב לפצות את השוכר.[47]

חז"ל דנו במקרים שונים של קדימיות חלוקת המים, האם ישנה עדיפות לבעלי השדות שקרובים למוצא המים או דווקא לרחוקים ביותר, הן במקרים של זרימה חופשית של הנהר, והן במקרים של בניית סכרים והטיית מי הנהר לתוך השדה.[48]

מי הגשמים: בחז"ל צויין שניתן לאגור את מי הגשמים שנוגרים על גבי הקרקע לצורך שימוש מאוחר בהם לצרכי השקיית השדות.[49] (נגר עילי)

יש לדאוג לדרכי גישה מתאימות למקורות המים, כמדרגות בהר וכדומה.[50] יש לשמור על מקורות המים על מנת שמי שאינו מהמורשים להשתמש במים, יוכל לקחת מהם, ויש לשם כך לבנות קיר או גדר.[51]

מתקני איחוז- בריכת המים

ממקור המים נבנתה אמה ראשונית- תעלה שהובילה את המים למתקן בו ניתן לאגור את המים, ולהוציאם ממנו לפי הכמויות הנצרכות ובזמנים בהם מעוניינים בכך. מתקנים אלו נקראו במספר שמות: אגמים,[52] בריכות[53], בריכה שהתמלאה והמים גולשים ממנה נקראת "בריכה שנוטפת מים".[54] גרגותא- בור המים,[55] פסיקות,[56] חבריה.[57]

מערכת הובלת המים לשדה: ממתקן אחיזת המים יש להוביל את המים לשדה שמעוניינים בהשקייתה, הובלה זו נעשתה באמצעות אמת מים. אמת המים (cannal irrigation) היא תעלה הנעשית בקרקע על ידי הוצאת העפר מהקרקע באמצעות מעדר לצדדי האמה או למקום אחר.[58] אמות המים המרכזיות המובילות את המים ממתקן האיחוז לשדה נקראות גם "נהרות המושכים מים מן האגמים".[59] וכן ניגרא". אמות אלו הן אמות מרכזיות ויש להותיר ארבע אמות מכל צד שלהן. [60] זרימת המים התבצעה על פי חוקי המשיכה- גרוויטציה, ולכן האמה בנויה בשיפוע קל.[61] המים הזורמים בתעלות נקראים גם אגטרגטייא.[62]

אמת המים נקראת כך מכיוון שעל פי רוב מדובר בתעלת מים שרוחבה אמה וגבוהה אמה[63]. כמות המים העוברת באמה תלויה בעומקה של האמה, אמה שעומקה הוא שלושה טפחים בלבד, הכמות העוברת בה אינה נחשבת לכמות משמעותית. לעומת זאת עומק של ששה טפחים נחשב לעומק שבו עוברים כמות מספקת של מים.[64]

כשעומקה ורוחבה[65] של אמת המים הוא לפחות טפח ניתן לזרוע בתוכה שלושה מיני זרעים שונים, אחד מכל צד, ואחד באמצעה של האמה.[66]

אמת המים נקראה גם כן בי יאורי שהם חריצים משפת הנהר עד סוף השדה, שכשדולין המים מהנהר - שופכין בחריצין, והחריצין מוליכין עד סוף השדה, והשדה שותה מאיליה.[67]

זרימת המים באמה שבשדה נעשית רק כשיש צורך בהשקייה, ולכן ניתן בעונות שבהם אין צורך בהשקיית השדה לזרוע באמה זו.[68]

כאמור, אמת המים עוברת בשדה, כשרוחבה הוא באופן כזה שאדם העומד בצדה האחד לא יכול לקצור את המצוי בצידה השני היא נחשב כמפסיקה בין שני חלקי השדה, ויש לתת פאה מכל חלק של השדה בנפרד.[69]

האמה עוברת בשדה וניתן להשקות באמצעותה את השדה, ישנן אמות שעוברות באופן קבוע בשדה וישנן אמות שעוברות/ חופרים אותן בשדה רק מדי פעם בפעם.[70]

תחזוקת האמה: לרוחבה ולעומקה של אמת המים יש השפעה על ספיקת המים שלה, ולכן במקרה שהיא התמלאה עפר, יש לנקותה על מנת שהמים יזרמו בה שנית.[71] לשם כך, כשאדם מוכר את זכות השמוש באמה ובמים הוא מוכר גם את השטח הנחוץ לצורך תחזוקת האמה, ניקויה וחיזוק דפניה.[72] השטח הנדרש לשם תחזוקת האמה הוא שתי אמות מכל צד על מנת לאפשר לבעל האמה לעבור לכל אורך האמה ולהוציא לשם את העפר המצטבר.[73] היות והאמה בנויה בשיפוע קל דנו חז"ל על מי קיימת החובה לסייע באחזקת כל חלק מחלקי האמה, האם העליונים- המקבלים את המים סמוך למתקן האגירה מחוייבים לסייע לאלו שמקבלים את המים בחלקה הרחוק יותר.[74]

הפסד המים- המים העוברים באמה מחלחלים לקרקע שסביבה, ועל האדם לקחת זאת בחשבון לגבי מיקום האמה, בסמוך לבורו של חברו.[75]

אין לחפור את אמת המים בשביעית מפני שבכך השטח שסביב האמה מוכשר לזריעה[76] בשל המים שעוברים בה וכך ניתן לזרוע בו.[77] או מפני שבכך הוא נראה כעודר את הקרקע. [78]

כשלאדם יש אריס בשדהו על בעל השדה לשאת בעלות כלי ההשקיה, כגון את ודלי, ועל האריס לדאוג לתעלות ההשקיה.[79]

השקייה בהצפה- אזכור להשקיה באופן זה הובא בתיאור שני שדות זו על גב זו, וכשמשקים את העליונה ממי המעיין, המים מהשדה העליון יורדים ומשקים את השדה התחתון[80] בריכה שהתמלאה והמים גולשים ממנה נקראת "בריכה שנוטפת מים".[81]

לעיתים השדה הושקה גם בשל עליית מפלס המים של הנהר הסמוך.[82]

יש וההשקייה נעשית על ידי "משיכת" המים מאילן לאילן, דהיינו הפניית מי האמה לאילן אחד, וכשהוא מושקה דיו לפתוח תעלה נוספת לאילן הסמוך לו ולהשקות אף אותו, ובכך להשקות את כל השדה[83].

בין שיטות ההשקייה שהוזכרו ניתן למצוא השקייה סמוך לגזע, וכן השקייה על הנוף, וממנו המים נוגרים על כל העץ.[84] חז"ל דנו באופן ההשקייה שניתן לעשותו בשמיטה.[85]

זילוף-[86]  לדעת פליקס מדובר בנתינת כמות מים קטנה על השדה, או בהרטבה מועטת[87]

הרבצה- הרטבה קלה של שדה, צמחים וחפצים שונים, עיין ערך הרבצה.

סדרי חלוקת המים: בסמוך לאמת המים נהגו לעשות גם בורות אגירה ולמלאם מים על מנת להשתמש בהם במקרה של התייבשות האמה. כשאמת המים משמשת מספר בעלי שדות שונים, תקנו חז"ל שבעל הבור הקרוב ביותר לתחילת האמה ממלא את בורו ראשון, ולאחר מכן הבאים אחריו.[88]

חז"ל דנו גם בחיובים השונים הכרוכים בתחזוקתה של אמת המים, כשיש מספר שדות של מגדלים שונים המקבלים את מימיהם מאותה אמה.[89]

זרימת המים באמת המים מבוססת על כח המשיכה (גרוביטציה), אי לכך יש לבנותה בשיפוע מתון על מנת שכל בעלי השדות המקבלים את מימיהם מהאמה יוכלו אכן לקבל את המים.  במקרה שנוצר צורך לתקן את האמה, החיוב מוטל רק על בעלי השדות שניזונים ממקטע זה ואילך, ולא על בעלי השדות במקטעים הגבוהים יותר.[90]

בשל כך שזרימת המים היא על ידי כח המשיכה, חז"ל הגדירו את השדה שבתחילת האמה כ"שדה עליונה", ואת השדה שבסוף האמה כ"שדה תחתונה".[91]

חז"ל דנו במקרים שונים של קדימיות חלוקת המים, האם ישנה עדיפות לבעלי השדות שקרובים למוצא המים או דווקא לרחוקים ביותר, הן במקרים של זרימה חופשית של הנהר, והן במקרים של בניית סכרים והטיית מי הנהר לתוך השדה.[92]

במקרי הצורך אף מונה אדם שתפקידו היה לדאוג לחלוקה הוגנת של המים, אדם זה קרוי "ריש גרגותא".[93]

עונת המים: עונת המים היא זמן מסוים שבו יכול בעל השדה להשקות את שדהו מאמת המים המשותפת.[94] בעל שדה שלא השקה את שדהו בזמן שהוקצב לו יאלץ להמתין עד לפעם הבאה שבה הוא יוכל לעשות כן, אי לכך, למרות שלאבל אסור לעשות מלאכה בימי אבלו, וכן אסור לעשות מלאכות עבורו, במקרה שמגיעה עונת המים שלו בימי אבלו מותר לאחרים להשקות את שדהו.[95] וכן כשעונת המים נופלת בשבת מותר לאדם למכור את עונת המים שלו לגוי, ולהחליף עימו ולהשקות במוצאי שבת.[96] 

מושג זה הוזכר גם כזמן ההשקייה בפועל של הצמחים, אי לכך הפסקת ההשאה במספר עונות מים מלמדת על כך שהאדם לא מעוניין עוד בהמשך הצימוח בגידול זה.[97]

עוגיות לגפנים- בורות מסביב לעץ, שניתן למלאם מים, ישנן תעלות שמעבירות את המים מעץ לעץ, נקראות גם 'בנכי'. עוגיות אלו מתמלאות עפר לעיתים, ויש לנקותן.[98] עגיות אילו בדידין שבעיקרי אילנות[99]

השדות המושקים: השדות שהושקו הם בית השלחין, ושדות בית הבעל, אילנות, ירקות.

בחז"ל הובאו מספר סוגי שדות אותם השקו:

ערוגה- השדה חולק ליחידות שונות שנקראו ערוגה, ברגיל שטח הערוגה הוא ששה על ששה טפחים, בערוגה זו ניתן היה לזרוע חמישה מינים שונים של צמחים בלא שהדבר יאסר באיסור כלאי זרעים, השטח המפריד בין הערוגות נקרא גבול, רחבו הוא טפח אחד[100] ניתן לזרוע מינים נוספים גם על גבול זה בלא שזריעה זו תיאסר משום כלאים[101]. ניתן להשקות את הערוגה.[102] לשם כך ניתן ללכת על הגבול המפריד בין הערוגות- שיעור ההליכה הוא כשיעור רגל.[103]

תלמיות-  של טפח טפח וליתן לתוכן שלשה שלשה מינין אחד מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע[104]

ערגיות- קטנות של ששה ששה טפחים וליתן לתוכן חמשה מינין ארבע על ארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע[105]

גומא ומותר אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה שהיא עמוקה טפח וליתן לתוכה ארבעת מינין והופכן לארבע רוחותיה[106]

לעיתים יש צורך להשקות גם את שדה בית הבעל.[107] השקיית בית הבעל משביחה אותו.[108]

השקייה בשמיטה

השקיית שדה או צמח בשביעית היא תולדה[109] של מלאכת זורע או חורש,[110] והיא אסורה מדרבנן.[111] עם זאת, ישנם מקרים בהם חז"ל התירו את ההשקייה, כגון בשדה בית השלחין וכן במקרים שללא ההשקייה הצמח ימות.[112] בטעם היתר זה בשמיטה נאמרו מספר טעמים: מדובר במלאכה שנעשית באופן תדיר והיא אינה חשובה.[113] אינה נחשבת כעבודת קרקע,[114] אין בה טרחה רבה[115] או שללא השקייה השדה תיפסד.[116]

חז"ל גם חילקו בין מקורות המים שמהם ניתן לקחת את המים לצורך השקייתם, ראה לעיל בדין המעיין.

התנאים דנו גם כן בכמות המים המותרת להשקייה בכל פעם. [117]

עשיית האמה בשביעית

כאמור, מהמעיין הובילו את המים לשדה באמצעות אמת מים. חז"ל אסרו לבנות אמה זו בשמיטה, וזאת בשל שתי סיבות: א. בניית האמה נעשתה באמצעות מעדר, ויש חשש שפעולת חפירת הקרקע נראית כעודר שדהו. ב. הוצאת העפר מהאמה והנחתו על שולי האמה נראית כהכנת שטח זה לזריעה.[118]

פוסקי זמננו

לדעת הרב קוק גם בשדה בית השלחין, שהותרה השקייתה, מותר להשקות רק בכמות ובאופן כזה שהצמח לא ימות, אך אין להשקות את הצמח על מנת לגרום לו להניב כמות גדולה יותר של פירות או לשפר את איכותם.[119] אולם לדעת החזון איש מותר להשקות גם בכמות כזו הנצרכת לקבלת הפירות.[120]   

מותר בשמיטה להתקין מערכת השקיה עבור השנה השמינית.[121] אסור להשקות בשמיטה כדי להצמיח את הזרעים שנזרעו בערב השמיטה, אך מותר להשקות לקראת סוף השמיטה כדי להנביט את הזרעים לאחר השמיטה.[122]

יש שכתבו שבזמן שהשביעית היא מדרבנן, מותר כל השקייה לצורך העץ והפירות[123] ויש שכתבו שההשקייה המותרת היא רק בשדה בית השלחין ולא בשדה בית הבעל[124], ומותר להשקות את כל הכמות הנצרכת כדי לקבל כמות מסחרית של פירות[125]

השקיית בית הבעל בשביעית

בית הבעל הוא שדה שהצמחים ברגיל יכולים להתקיים בו גם ללא השקייה, אלא שההשקייה יכולה לשבח גידולים אלו. נחלקו הראשונים באיזה אופן מותר להשקות את שדה בית הבעל בשמיטה, האם ניתן להשקותו כשדה בית השלחין, או שבשדה בית הבעל מותר להשקות רק כמות מועטה של מים.[126]

דינים נוספים

חול המועד: מותר לנקות את העוגיות שסביב לעצים שהתמלאו עפר, אך אסור לחפור חדשות[127] מותר להשקות במועד רק ממקורות מים שאינם דורשים טרחה רבה בהבאת המים מהם, דהיינו ממקורות מים שהשפיעה מהם היא תמידית ואין חשש שמא יבוא לטרוח ולהביא מים ממקומות מרוחקים. [128] שדה שהחלו להשקותו לפני המועד, הפסקת ההשקייה תגרום בהכרח להתייבשות השדה, ולכן אם בעל השדה החל בהשקייה לפני המועד, מותר לו להמשיך ולהשקותו במועד,[129] כדי שלא יבש[130] וכדי שיהיה ניתן להמשיך ולזרוע בו לאחר המועד.[131]

שבת: השקיה בשבת לצורך הצמחים נחשבת לתולדה של זורע[132] או חורש[133], מלאכה זו נחשבת תולדה מכיוון שהיא לא נעשתה בזמן המשכן. על אף שאין להשקות את השדה בשבת, מותר לפתוח את אמת המים בערב שבת, על מנת שתשקה את השדה גם במהלך השבת.[134]

יש שכתבו שמותר להפעיל את ההשקייה בערב שבת ולהשאיר את פעולתה גם בשבת, ולסיים את ההשקייה באמצעות שעון שבת שסוגר את ברז המים, ולציין במקום בולט שהשקיה זו נעשית בהיתר[135] וכן מותר לסגור את ברז המים בשבת, אך יש לסגור תחילה את ברז המים הראשי, כיוון שאם יסגור כל ברז בפני עצמו, יגבר לחץ המים בשאר הממטרות, וכשסוגר ממטרה אחת מוסיף מים באחרות ונמצא משקה בשבת[136]

חלוקת השדה- שדה שיש בו בור שממנו משקים את השדה, ניתן לחלוק אותו רק עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל.[137] חז"ל דנו במקרים שונים של חלוקת שדה בין היורשים, שבצד האחד של השדה יש את הנהר המרכזי, ובחלקו האחר יש רק את התעלה מובילת המים.[138]

שנת המעשר: ישנם צמחים שהשקייתם או הפסקת השקייתם מלמדת על מטרת גידולם, ומתוך כך גם על שייכותם לשנות המעשר.[139]

שימוש במחשב השקיה: מחשב השקיה הוא מחשב ששולט על מערכת ההשקיה, ניתן לחבר לו מספר קוי מים לחלקים שונים בגינה שמעוניינים להשקותם, ניתן לתכנת את משך הזמן בו מעוניינים שהצמחים יושקו וכן את המחזוריות של הדברים.

יש שכתבו שמותר לתכנת את מחשב ההשקיה לפני שבת גם אם ההשקייה תתחיל בשבת[140] ויש שסייגו שהשקייה זון מותרת רק אם היא שקטה על ידי טפטפות, אבל בהשקייה שכרוכה ברעש התזת המים וסיבובי הברז יש להחמיר.[141]

יש שכתבו שניתן להשקות בחול המועד באמצעות מחשב השקיה, בתנאי שההשקייה לא נעשית מיד, אלא לאחר זמן[142]

יש אוסרים שימוש במחשב השקייה בשמיטה כיוון שבסופו של דבר אין כאן שביתת הארץ[143] ויש שמתירים לתכנת מחשב השקייה בערב השמיטה מכיוון האדם לא עושה כל הפעלה בשמיטה עצמה.[144]

אביזרים וביטויים שונים שהוזכרו ביחס להשקייה:

אנטליא- הגלגל שעמו שואבים את המים.[145]

גלגל- ובו כפות ששואבים איתן את המים.[146] שאיבת המים מבאר המים התבצעה גם באמצעות גלגל[147], חז"ל גזרו שאין לשאוב בשבת מים באמצעות גלגל, גזירה שמא ימלא לגינתו וחורבתו, או לצורך שריית צמחים שונים[148]

דוולא: הכלי איתו שואבים את המים נקרא דוולא.[149] 

דלאי- פועלים שמשקים את השדות.

זבילא- את. [150]

זרנוקא- נוד למלוי המים. [151]

מגריפה/ מגרופית- לדעת י. פליקס השתמשו במגריפה או מגרופית על מנת להפנות את המים לכיוון המתאים, לפתוח את התעלות ועוד[152], לדבריו  המילה "מגרפה" בערבית היא مجرفة = מג'רפה, והכוונה היא לכלי דמוי טוריה של ימינו.

מרא- מעדר.[153]

ביבליוגרפיה

ידין, י,  מחנה ד' — מערת-האיגרות.”  ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה,   מס' כו, ג-ד 1962 עמ' 204- 236.

 FAO, E-agriculture in action: Drones for agriculture

י. פורת, חקלאות שלחין קדומה ומתקניה באיזורים השחונים של ארץ ישראל, חיבור לשם קבל תואר ד"ר לפילוסופיה, אנ' ת"א תמוז תשמ"ה. עמ' 1- 28; 156- 161.

י. פורת חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי, בתוך אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה; קובץ מחקרים. העורכים: א. אופנהיימר, וחוב', ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמו, עמ' 127-  141

צבי רון- תרבות המדרגות החקלאיות וגורמי התפוצה שלהן בהרי יהודה.

דוד עמית, יזהר הירשפלד ויוסף פטריך (עורכים) אמות המים הקדומות בארץ – ישראל; ירושלים, 1989 עמוד: 326

Bruins, Hendrik. (1986). Desert Environment and Agriculture in the Central Negev and Kadesh-Barnea During Historical Times. Prof.dr.ir. L.J. Pons en prof.dr. A.M. van der Woude (promotores). Midbar Foundation, Nijkerk, The Netherlands. Wageningen (1986) 219 pp..

מרשתת: אתר מקורות.

אתר רשות המים.