אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מורסן וסובין

ב"ה   

מורסן וסובין

גרעין החיטה מכיל שלושה חלקים מרכזיים, האנדוספרם- מאגר חומרי התשמורת, הקליפות והנבט. בלשון חז"ל ישנה חלוקה בין מורסן וסובין, ומדובר ככל הנראה בחלקים שונים של קליפות החיטה, שמופרדות ממנה במהלך טחינתה והפיכתה לקמח, לקליפות אלו דבוק עדיין חלק מהאנדוספרם, וניתן לעשות מהן מאכלים שונים, אם כי איכותם נמוכה מאשר מאכל שנעשה מקמח.

בזמננו אין שימוש בביטוי "מורסן"[1], אלא השימוש הוא בביטוי "סובין" בלבד.

מבחינה בוטנית ניתן להגדיר שלושה חלקים מרכזיים של גרעין החיטה כקליפה, ויתכן כי ההבדל בין הגדרות אלו משפיע על הסברי הסוגיות השונות ביחס להגדרת סובין ומורסן, ראה בהרחבה בערך חיטה.

1. המוצים והגלומות- במיוחד בשעה שהן נשארים צמודים לגרעין (גרעין עטוי).

2. הפריקארפ (קליפת הפרי).

3. מעטה הזרע. 

ראה איור בהערה[2].

רש"י מחלק בין שתי סוגי קליפות; 1. קליפה חיצונית החופה את החיטה בעודה שיבולת, קליפה זו נחשבת ל"שומר" ויתכן כי מדובר בגלומות ובמוץ[3]. 2. קליפה שנושרת רק בזמן שבו כותשים את הזרע במכתשת והיא נחשב לחלק מהגרגר (מה"אוכל") לכל דבר ויתכן שמדובר בסובין[4]. קליפה זו היא "דקה ורכה" וניתן לאכלה, ולכן היא מצטרפת עם הגרגר לשיעור טומאה, לעומת קליפת שעורה שהיא קשה ואינה נוחה לאכילה.[5]

עקרונות הטחינה[6]

גרעין החיטה מכיל שלושה חלקים מרכזיים, האנדוספרם- מאגר חומרי התשמורת, הקליפות והנבט. לכל אחד מאלו תכונות שונות, מה שהופך את הטחינה של שלושתם יחד לבעייתית מאוד: האנדוספרם הוא קשה אך מתפורר בקלות, והטחינה שלו היא קלה יחסית; הסובין, שעשיר מאוד בסיבים תזונתיים, הוא קשה לשבירה; הנבט, בגלל אחוז השומנים הגבוה בו, הוא בעל אלסטיות גבוהה, ולכן קשה לטחינה. בגלל תכונותיהם השונות של הרכיבים טחינתם יחד היא ארוכה, כאשר האנדוספרם הוא הראשון להיטחן ואילו הנבט והסובין נטחנים בסוף התהליך.

ניתן לנפות את גרגרי הקמח בין השלבים השונים של הטחינה. הגרגרים הגדולים יחסית מוגדרים כסולת, והקטנים יותר מוגדרים כקמח, לפי דרישות התקן הישראלי[7] קוטר גרגר הסולת צריך להיות עד 850 מיקרומטר, לעומת קמח שבו הקוטר המקסימלי של הנפה הוא עד 425 מיקרומטר.

מורסן וסובין בחז"ל

בלשון חז"ל ישנה חלוקה בין מורסן וסובין, ומדובר ככל הנראה בחלקים שונים של קליפות החיטה, שמופרדות ממנה במהלך טחינתה והפיכתה לקמח, לקליפות אלו דבוק עדיין חלק מהאנדוספרם, וניתן לעשות מהן מאכלים שונים, אם כי איכותם נמוכה מאשר מאכל שנעשה מקמח.

לפי המתואר בראשונים ישנם מספר שלבים של הטחינה, בתחילה מופרדת הקליפה החיצונית כבר בתהליך הכתישה, לאחר מכן חלקי הגרעין נטחנים ומופרדים חלקים גדולים, עד שנוצר קמח נקי ללא קליפות כלל.

הן הסובין והן המורסן מוגדרים כפסולת המופרדת מהגרעין, אך יש הבדל ביניהם; המורסן הוא "הפסולת הגסה הצפה על פני הסובין" היוצאת בתחילת הניפוי[8], או הכתישה,[9] "הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושין במכתשת[10] "קליפת החיטים העבה"[11] פסולת החיטה ואין בו כלל קמח[12] ואילו הסובין הם הקמח הבנוני (דק מהמורסן)[13] הפסולת[14] הדקה[15] שמופרדת בעת הניפוי[16] או הטחינה[17]. ויש המבארים ההיפך, שהמורסן הוא דווקא הפסולת הדקה הנשארת בנפה ואילו הסובין הם הפסולת הגסה- קליפות החיטה הנושרת בעת הכתישה.[18]

לאחר הפרדת הסובין והמורסן ניתן לקבל סולת שהיא תוצר של החיטה, ללא הקליפה החיצונית של החיטה.[19]  הסולת דקה יותר מהסובין והמורסן, אך עבה יותר מהקמח[20]. בבית המקדש ניפו את הקמח היטב כדי לקבל קמח ראוי למנחות.[21]

חיטי תרומה: מותר לנפות את תוצרי טחינת קמח התרומה, כדי לקבל סולת נקיה מכיוון שזו דרך אכילתה, במקרה ויש שאריות שעדיין ראויות לאכילה, נותר להן דין דיני תרומה ואין לזרקן,[22] ניתן להאכילן בעלי חיים.[23]

השימושים במורסן:

המורסן הוזכר בחז"ל בכמה סוגי שימושים: האכלת בעלי חיים[24], על מנת להתקינו לאכילה עבורם יש להוסיף לו מים ו"לגבול". בשבת, מותר להוסיף לו מים אך אסור לגבול.[25], אך מותר להכניסו למים רותחים[26] בטמפרטורה גבוהה מאוד[27], מכיוון שהרתיחה מונעת את המורסן מלהחמיץ[28], אך להלכה אין לעשות כן מכיוון שיתכן המורסן יחמיץ בכל זאת[29]. שימוש נוסף שהוזכר הוא שימוש לצרכי קוסמטיקה[30] ורפואה[31]. פת הנעשית ממורסן יכולה להחמיץ, אך יתכן כי דין זה נובע מכיוון שמדובר בחלק מהחיטה, ולא בשל החמצה בפועל.[32]

שימוש במורסן לאכילה: המורסן הוא מאכל שניתן להשתמש בו הן לצרכי אדם והן לצרכי בעלי חיים, לפיכך שיעור הוצאתו בשבת לצרכי בני אדם הוא כגרורגרת, ואם הוציאו לצרכי בעלי חיים שיעור הוצאתו הוא "כמלא פי הגדי"[33]. מאכל אדם הוא "עיסת הרועים", או מאכל לבעלי חיים בלבד, וההבדל הוא מה היחס של המורסן בכל העיסה.[34] או מהם המררכיבים הנוספים- שמן וכדומה[35] עני אוכל פתו בלוסה- מעורבת בסובין ומורסן ואף הוא מנפה קלות מצרורות ואבנים.[36] פת קיבר היא פת שמעורבת במורסן ובסובין[37]

אחרוני זמננו דנו בברכה הראוי במקרה ובו עירבו מורסן במאכל כדי להקל על מערכת העיכול[38]

לא ניתן לצאת בפסח ידי חובה במצה העשויה סובין או מורסן, אך אם הם מעורבים בקמח ניתן לצאת ידי חובה, כמו כן ניתן לצאת ידי חובה במצה העשויה סולת מנופה היטב.[39] בעומר ובשתי הלחם לא היה סובין ומורסן.[40]

הפרדת המורסן והסובין וצירופו לעיסה-  לדיני חלה, אם הסובין והמורסן נותרו בקמח כחלק מתהליך הטחינה, הם מצטרפים עם הקמח לשיעור חלה, אך אם ניפו אותם מהקמח, ולאחר מכן צירפו אותם בחזרה לקמח, הם אינם מצטרפים. [41]  טעם הדבר הוא שכל עוד המורסן מעורב כחלק מהטחינה "זו דרך העיסה" וכשמוציאים ומכניסים אותו זו כבר לא דרך העיסה.[42]

סובין- יש לסובין שווי ממוני[43] הסובין הוזכרו כפסולת של צמחים נוספים, כגון החרדל[44]. ישנם מספר שימושים בסובין; ניתן להכין ממנו פת הן לאדם[45] והן לבעלי חיים[46], אם כי יש סובין שאינו ראוי למאכל[47]. לכיבוס בגדים (שימוש במי סובין, בדומה לתהליך עמלון הבגדים.[48] לקוסמטיקה- חומר להשרת השיער שנשים משתמשות בו.[49]

חז"ל חילקו בין סובין של חיטים חדשות- עד שלושים יום מהקציר, או כל זמן שעדיין חובטים את החיטים נהוג לאכלו, ולכן אם כהן טחן חיטי תרומה חדשות אסור לזרים להשתמש בקמח זה, ואילו של חיטים ישנות לא נהוג לאכלן, ולכן הן מותרות לזרים[50].

השפעות רפואיות ממי הסובין:

ניתן לשרות את הסובין במים, שתייתם מסייעת להחזיר את מערכת העיכול לפעול באופן סדיר, ולרפא אדם שלא אכל זמן רב.[51]

מי סובין  גורמים לבהמה "לנפח את בטנה ולזקוף את שערה", ולכן אין לעשות כן לפני שמוכרים אותה מפני שיש בכך משום אונאה.[52]

שימושים נוספים: המורסן משמש להסרת הזיעה בבית המרחץ[53], בפסח אין לשרות אותו במים לטובת שימוש זה מכיוון שהוא מחמיץ, אך מותר לשפשפו על העור בעודו יבש, ולא חוששים לרטיבות שעל הגוף,[54] מכיוון שמדובר ברטיבות מועטת[55].

ניתן להשתמש במורסן גם לצרכי נקיון כלים,[56] וצביעה[57].

מבנה זרע החיטה

.