אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

עופות- סימני הטהרה

ב"ה

עופות- סימני הטהרה

כתיבה: אביעד פרנקל

רוב בעלי החיים הטהורים, תוארו בתורה בצורה חיובית – בין אם על ידי נקיבת שמו של המין, ובין על ידי נתינת סימני כשרות המצויים בו.[1] בניגוד אליהם, העופות התייחדו בכך שכשרותם הוצגה בדרך השלילה – על ידי מניית שמותם של כ"ד עופות הטמאים – "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם. אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה. וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם. וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף".[2] מפשטי המקראות נראה ששאר העופות, שלא נמנו ברשימה זו, כשרים לאכילה.[3]

סימני טהרה שלמדו חכמים בעוף

בשל הקושי הפרשני והמעשי בהכרה ובזיהוי של כל העופות הטמאים שנזכרו בתורה, שחלקם נדירים, ראו חז"ל צורך למצוא סימנים שיעזרו בהכרה של העופות הטהורים.[4] במשנה נאמר שכל עוף דורס נחשב לטמא, ושסימן לעוף כשר הוא שיהיה בעל אצבע יתירה ברגלו, בעל זפק, ושהקורקבן שלו נקלף.[5] לדעת רבי אליעזר בר צדוק ישנו סימן נוסף - "עוף החולק את רגליו – טמא".[6] בתלמוד הוסיפו סימן הקשור למראה הביצה שמטיל העוף, אך למעשה נאמר כי אין סומכים על סימן זה.[7]

·         "כל עוף הדורס טמא" – הפרשנים הבינו שזהו הסימן החשוב מבין הסימנים שנמנו – וכל עוד מדובר בוודאות בעוף שאיננו דורס, הוא כשר עקרונית לאכילה.[8] בשימוש המודרני אנו קוראים לעוף 'דורס' אם הוא משתמש ברגליו ללכידת הטרף בעודו בחיים ולשיסועו על ידי הטפריים (ציפורניו החדות).[9] הפרשנים נחלקו בהגדרה המדוייקת של 'עוף דורס', אך רובם מסכימים שהמינוח מכוון להתנהגות מסויימת של העוף, הקשור לצורה שבה הוא צד ואוכל את הטרף שלו.[10] עם זאת, בשל העמימות בהגדרה זו, כמעט ולא ניתן להשתמש בה באופן מעשי.[11] אמנם, היו מהראשונים שהביאו מסורת הגורסת שאם יש עוף בעל חוטם וכף רגל רחבה (בדומה לעופות המים), ביידוע שאיננו דורס ומותר.[12] מסורת זו נשענת על ההנחה שעוף כזה לא יכול לדרוס את טרפו באופן מעשי, ולכן אין למה לחשוש.[13]

·         "בעל אצבע יתירה" -  לרוב העופות ישנם ארבע אצבעות, ולחלקם שלוש, אך אין עופות בעלי יותר מארבע אצבעות.[14] בדרך כלל, האצבעות מסודרות כך ששלוש מהן מופנות קדימה, ואחת אחורה. במיעוט העופות שתיים מהאצבעות מופנות קדימה ושתיים אחורה. הפרשנים נחלקו בהבנה של המונח "אצבע יתירה" שמשמש כסימן טהרה. היו שאמרו שהכוונה היא לעופות שרק אצבע אחת מופנית לאחור.[15] אפשרות נוספת היא שהכוונה היא לאורכה של האצבע הקדמית האמצעית.[16] הבעיה עם הסברים אלו הוא שגם בחלק מהעופות הדורסים מתקיים מנח כזה של האצבעות. לכן, היו שהציעו שהכוונה ב"אצבע יתירה" לא קשורה למנח האצבעות אלא לאופן תפקודם – כך שאינן יכולות לסייע בפעולת הדריסה.[17]

·         "וזפק" –. הזפק הוא מעין כיס שרירי שמצוי במורד הוושט של עופות, ותפקידו לשמש כמחסן למזון לפני תהליך העיכול. מדובר באיבר אופייני לעופות אוכלי גרעינים, אך מצוי ברוב העופות. ישנם צורות שונות לזפק, ונראה שההגדרה ההלכתית לזפק כוללת את הצורה המצויה, ולא זפקים שאינם אופייניים.[18]

·         "וקורקבנו נקלף" –הקורקבן הוא אחת משתי הקיבות אליהם עובר המזון שבולע העוף, לאחר שהותו בזפק. תפקידו של הקורקבן הוא "ללעוס" את המזון, והוא חיוני במיוחד מכיוון שלעופות אין שיניים.[19] השכבה הפנימית ביותר של הקורקבן, ה- koilin membrane, היא למעשה קרום עבה וקשיח.[20] עוביו של הקרום משתנה בין המינים, וככל שהוא עבה, קל יותר "לקלף" ולהפריד בינו לבין שאר שכבות הקורקבן. מתברר שהמינים בהם הכי קל לקלוף את הקרום הם המינים הטהורים כמו היונים ודמויי השכווי.[21] כיוון שיש דרגות שונות ביכולת הקילוף הקורקבן של מינים שונים, הסתפקו בגמרא לגבי כשרותם של מצבי ביניים, כמו קורקבן "הנקלף בסכין".[22] להלכה נקבע שרק קורקבן שניתן לקלוף את קרומו הפנימי ביד, נחשב כסימן כשרות.[23]

·         "עוף החולק את רגליו – טמא" – בביאור דברי רבי אליעזר בן צדוק אמרו בגמרא, שבודקים את המנח של אצבעות הרגל באמצעות העמדתו של העוף על חוט. אם מניח העוף שתי אצבעות מכל צד של החוט, מוכח שהוא טמא.[24] שיטה זו נפסקה להלכה על אף שהובאה במשנה כדעת יחיד, אך הפוסקים הסבירו שסימן זה איננו מעיד על כשרות של עוף, אלא שאם הוא חולק את רגליו וודאי טמא הוא.[25]

מסורת העופות

בנוסף לרשימת העופות האסורים ולסימנים, חז"ל הדגישו במספר מקומות את חשיבות המסורת שעברה מימי משה לזיהויים השונים.[26] מסורת זו חשובה במיוחד בעופות, בשל הקושי של אדם מהיישוב להכירם, ובוודאי שלא לקבוע האם הם דורסים. לכן קבעו הפוסקים שעוף טהור נאכל במסורת.[27]

 מסורת זיהוי של קבלה מדור לדור, דורשת קיום של שני תנאים – מקור למסורת וכח משמר. לעיתים רבות, בשל איבוד קשר עם מרכז תורני עתיק או נסיבות תרבותיות וגיאגרפיות, אבדה המסורת על מינים מסויימים. אבדן המסורת יכל להיות מקומי –בקהילות מסויימות, או מוחלט – בכל קהילות ישראל.[28]

בעבר עברה המסורת בעיקר במסירה מדור לדור, ממורה לתלמיד. עם השנים התקבעו פרקטיקות לקיבוע מסורת ביחס למין מסוים, על ידי כינוס בית דין וגביית המסורת בכתב. כך עשה למשל הרב יצחק בן מאיר מליוורנו בספרו 'זבחי כהן', שהביא בספרו תמונות של כשלושים עופות הנאכלים במסורת.[29] אמנם, גם בצורה כזו נשארת בעיית שמות העופות – המשתנים ממקום למקום. כמו כן, נחלקו אחרונים בשאלה של העברת מסורות מקהילה לקהילה.[30] 

היחס שבין הצורך במסורת לשימוש בסימני הטהרה

אחת השאלות העיקריות בהלכות כשרות העופות היא, האם יש צורך במסורת כשרות בעופות שיש להם את סימני הטהרה (כולם או חלקם). בראשונים מצאנו מספר שיטות: השיטה המחמירה ביותר היא מבית מדרשו של רש"י (ומופיעה בעקבותיו אצל ראשונים נוספים) – לשיטתו אין לאכול עוף ללא מסורת ברורה שהוא מין טהור.[31] שיטה שניה, המקילה ביותר, היא שיטת רס"ג. לדעתו, אין הכרח במסורת, ודי בידיעה שהעוף אינו דורס, בצירוף אחד או יותר מהסימנים הנוספים שנזכרו במשנה (אצבע יתירה, זפק או קרקבן נקלף), כדי להתיר את העוף.[32]  שיטה ממצעת בין שתי שיטות הקצה נזכרה לראשונה אצל רבנו משה ב"ר יוסף.[33] לשיטתו – די בשניים או שלושה סימני טהרה כדי להכשיר את העוף, גם אם אין עליו מסורת ידועה.[34] לפי הרמב"ם, בהעדרה של מסורת, אם ידוע לנו שעוף מסוים איננו דורס, מספיק סימן אחד כדי להכשירו.[35]

בשו"ע ציטט תחילה את דברי הרמב"ם, אך בהמשך כתב שאף על פי שיש לעוף את שלושת הסימנים, אנו חוששים שמא דורס הוא, ואין לאכלו אלא אם כן יש בו מסורת.[36] בהמשך הזכיר השו"ע את מסורת הרז"ה (בשם יש אומרים). לפי מסורת זו, עוף "שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה – בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלוש סימנים".[37] כאמור לעיל, מסורת זו מכוונת לעופות מים מסוימים, להם מאפיינים מורפולוגים נפרדים, המעידים על כך שאינם דורסים. על תוספת זו כתב הרמ"א "ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת".[38]

רוב הפוסקים הבינו שקיימת מחלוקת בין השו"ע לרמ"א בשאלת המסורת. לפי הפרשנות המקובלת, לדברי השו"ע ניתן להסתמך על הסימנים במידע וידוע בבירור שהעוף איננו דורס, ואילו לפי הרמ"א בכל מקרה צריך שתהיה מסורת כשרות כדי להתיר את העוף. רוב הפוסקים הספרדים פסקו למעשה כשיטת השו"ע, אך היו גם מבני ספרד שפסקו להחמיר לכתחילה כשיטת הרמ"א.[39]

במצב בו לקהילה מסוימת יש מסורת על עוף כשר, נשאלת השאלה האם יכולות קהילות אחרות, מרוחקות, להשתמש במסורת זו. בשו"ע הביא שתי דעות בעניין, וסיים בכך שראוי לחוש לדעת האוסרים.[40]

שאלה נוספת שנידונה אצל האחרונים היא מה מגדיר עוף מסוים כמין חדש. בכל מין יכולים להיווצר במשך הדורות שינויים מסוימים, הגורמים לפיתוח של זנים חדשים. שינויים אלו עוברים לדור הבא על ידי ברירה טבעית או מלאכותית-מכוונת, שמטרתה השבחת זן למטרות מסוימות. ההלכה, בדומה למדע, מפרידה בין מינים שונים ביחס להלכות שונות, אם כי החלוקה אינה מקבילה לגמרי לחלוקה המדעית.[41] לפי חלק מהפוסקים, אחת הדרכים להתיר מינים מסוימים של עופות, היא העובדה שניתן להכליאם עם עופות מותרים, בתנאי שהצאצאים דומים להם ושוכנים עמהם.[42] ביחס לדרישה של הרמ"א לאכול עוף רק במסורת, הציע הדרכי תשובה שמדובר רק במצב שמגיע מין חדש לגמרי. אך, אם הגיע ממדינה אחרת מין עוף הדומה למין הידוע לנו שמותר לאוכלו, אלא ששונה קצת בגודלו, מותר לאוכלו גם ללא מסורת (ובתנאי שהוא שוכן עם טהורים ונדמה להם).[43]