אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

קירסום

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון.

בתורה ובחז"ל הוזכרו מספר פעולות העוסקות בחיתוך צמחים, זמירה, זינוב, קרסום, פיסול, זירוד ועוד. ערך זה עוסק בפעולת הקרסום.

פעולת הקרסום היא פעולת גיזום, או חיתוך של צמח, הויא הוזכרה במספר מקורות[1]: א. בספר תהילים^[2]:  "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". ב. כפעולה שאין לעשותה בשמיטה[3], אך ניתן לעשותה בערב השמיטה עד ערב ראש השנה, גם בזמן שבו תוספת שביעית נוהגת.[4] ג. בדיני פאה מובאת פעולת קרסום התבואה על ידי נמלים.^[5] ד. במשנה במסכת שבת[6] כפעולה שאין לעשותה בשבת.

בביאור הפעולה נאמרו מספר הסברים בראשונים:

א. פעולה הזהה לזמירה, אלא שזמירה נעשית בגפן והקרסום נעשה בשאר סוגי האילנות[7].

ב. גיזום צמחים חד שנתיים[8]: חיתוך התבואה והותרת התבן.[9] חיתוך ירקות מעל גובה פני הקרקע.[10]

ג. חיתוך הענפים היבשים מאמצעם.[11]

ד. הורדת הענפים היבשים מן העץ[12] (בשונה מזירוד שמדובר בו בהורדת ענפים לחים מהעץ).[13]

ה. תלישת ענפים מיותרים שעולים משורשי האילן, שגורמים לו לנזק. [14]

לשיטת הראב"ד אומר כי פעולת הקירסום כוונתה להסרת סורים מאזור צוואר השורש. בחלק מעצי הפרי והסרק עולים גידולי משנה רבים מאזור צוואר השורש,[15] גידולי משנה אלו גדלים במקביל לעץ\הגזע הקיים. גידולי משנה אלו מחלישים את הגזע המרכזי מאחר וחומרי ההזנה של העץ והאנרגיה שהוא 'משקיע' מתחלקים בין כמה גזעים ואינם מופנים רק לגזע מרכזי אחד. במידה ומשאירים את הסורים הללו לצמוח נוצרת צורת שיח גדול, ולא עץ הגדל על גזע אחד.  באופן כללי ניתן לומר כי מצב זה אינו טוב לעץ ואינו טוב ליבול הפירות של העץ.[16] על כן משאירים בדרך כלל גזע אחד ואת כל יתר גידולי המשנה – הסורים מסירים מן העץ ועדיף כמה שיותר מוקדם[17].

רוב עצי הפרי הנשתלים כיום[18] נשתלים מורכבים (עיינו להרחבה בערך הרכבה), במידה והעץ מורכב אז גידולי משנה – הסורים, גדלים מהכנה ולא מן הרוכב, לכן גם אם החקלאי ישאיר את גידולי המשנה, הפירות הגדלים עליהם (במידה ויהיו) הם יהיו פירות כנה ולא של הרוכב וממילא איכותם ירודה ולרוב אינם ראויים כלל לשיווק.

במידה ונשאיר את הסורים, העלולה להתרחש בעיה נוספת והיא בעיית ערלה, היינו גידולי המשנה העולים מתחת לפני האדמה וצומחים מעלה ולבסוף יניבו פירות, לכל אחד מהסורים הללו צריך למנות שנות ערלה מהרגע בו צמח ויצא הענף מעל פני הקרקע, כיוון שאין סימון ולא ניתן לזכור איזה מהסורים צמח בכל שנה, עלול לצמוח פרי על הסורים הללו כבר בסוף השנה השנייה והשלישית ופרי זה יהיה פרי ערלה האסור באכילה והנאה.

[1] ראה תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ו, א שעוסקת בקרסום עלי זית כדי להכניסם לשפופרת.

[2] תהילים פ, יג.

[3] בבלי מו"ק ג, א.

[4] משנה שביעית ב, ג.

[5] משנה פאה ב, ז, א, ח.

[6] יב, ב.

[7] רש"י מו"ק ג, ב, ר"ש, ריבמ"ץ, רא"ש שביעית ב, ג, ראה מלאכ"ש שביעית ב, ג שדן בהבדלים בין פירוש הרמב"ם לפירוש רש"י, ראה ברש"ש כאן שדן לפי האמור בהערה זו, בשאלת חומרת איסור הקרסום, האם הוא מהתורה, או מדרבנן.

[8] ר' פרחיה שבת קג, א.

[9] רמב"ם פיה"מ שביעית ב, ג, ערוך ערך 'קרסם' באפשרות א.

[10] מאירי שבת קג, א באפשרות א.

[11] שנות אליהו שביעית ב, ג.

[12] ערוך ערך 'קרסם' באפשרות ב, רש"י שבת קג, א, נימוקי יוסף שבת קג, א, מאירי שבת קג, ב באפשרות ב.

[13] ראה הון עשיר שביעית ב, ג, יד דוד שביעית ב, ג.

[14] הראב"ד בפירושו לספרא בהר, א, קה, ע"ג. ראה פליקס, בפרושו מסכת שביעית ב, ג.

[15] לדוגמא: עץ הרימון, הזית, השקד ועוד.

[16] פרט לעץ הרימון ששיטת הגידול המסורתית שלו היא השארת 3- 4 גזעי גידול, על מנת שהעץ לא יקרוס בגלל משקל הפירות לקראת ההבשלה. בהווה ישנם חקלאים המגדלים את עצי הרימון ומשאירים גזע אחד מרכזי, אולם על מנת שעצי הרימון לא יקרסו ממשקל הפרי הם מקימים מערכת הדליה בדומה לגפן וזו תומכת בעצים על מנת שיחזיקו את משקל פירות הרימון.

[17] בעץ הזית נקראים אלו לעיתים גרופיות, היינו גידולי משנה המשרשים באזור צוואר השורש של הזית, בעזרת מקוש או סכין מפרדים אותו מהעץ ושותלים אותו כעץ חדש ונפרד. זו אחת משיטות הריבוי שהיו נהוגות בזית בעבר.

[18] בעבר חלק לא מבוטל של העצים לא היה מורכב כגון: תמר, רימון, תאנה, ענבים זית (על פי רוב) ועוד.