אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

תרנגול

ב"ה

תרנגול

תרנגול הבית (Gallus gallus domesticus)

משפחה – פסיונים

כללי

שכיחות התרנגולים במשק האדם בתקופת המקרא

שכיחות התרנגולים במשק האדם בתקופת המשנה והתלמוד

ביות ושימוש בידי האדם

זני התרנגולים ומבנה גופם

גווני הנוצות

תזונת התרנגול

מערכת העיכול של התרנגול

התרנגול כמקור מזון

מגורי התרנגולים

בעלי חיים המזיקים את התרנגול

התרנגולים כמזיק

כל שעושה ואוכל- דיני אבידה ומציאה

זמנים

צואת תרנגולות והאכלתה לבעלי חיים

עבודה זרה

הנשרה

הנשרה בהלכה

אזכורים נוספים

שיעור כביצה

כלאים

חלומות

סימני כשרות העוף

ביבליוגרפיה

כללי

תרנגול הבית הוא עוף מבוית ששייך לתת משפחת הפסיונים במשפחת התרנגולאים. נחשב כבעל חיים המבוית הנפוץ ביותר בעולם. במקורות נקרא גם שכוי[1] או גבר.

מאפיינים כלליים

התרנגול המבויית, הוא ממשפחת התרנגולאים, משפחה זו מאופיינת כעופות קרקע, גופם סגלגל ומוצק, צווארם קצר וראשם קטן. המקור קצר, לרוב קצר מאורך הראש, והוא חזק, עבה בבסיסו, כפוף מעט כלפי מטה. הלסת העליונה ארוכה יותר וחופה על התחתונה. הרגליים גבוהות וחזקות בעלות ארבע אצבעות. שלוש האצבעות הקדמיות מפותחות, ואילו האצבע האחורית קצרה יותר וממוקמת לעיתים גבוה יותר. הטפרים חזקים מאוד וקהים, מותאמים היטב לחפירה. במינים רבים יש לזכרים דרבן: זוהי בליטת עצם מצופה בקרן, הבולטת מעל לאצבע האחורית, ומשמשת כנשק במלחמות הזכרים. כושר התעופה של התרנגולאים לקוי[2], והם מרבים להשתמש ברגליהם, ואף בהימלטם מאויביהם הם מעדיפים בדרך כלל לרוץ, ומדלגים במהירות כדי 25- 35 קמ"ש. רק כשהסכנה קרובה הם נוסקים ועפים. שרירי החזה שלהם חזקים, מעופם מהיר ונמרץ, וקול משק כנפיהם נשמע היטב. לרוב הם עפים נמוך ואינם מרחיקים עוף. רבים מהם לנים על עצים, ואף נחים על ענפיהם במשך היום, כדי להימנע מסכנת טריפה.

בלוטת השומן מפותחת. כדי לשמור על נקיון הגוף הם מרבים באמבטיות חול ועפר. התרנגולאים ניזונים לרוב במזון צמחוני (בצעירותם בעיקר בירק וכפירות) אך במידה רבה גם בחרקים קטנים ובתולעים. הם חושפים את מזונם בדרך של גירוד הקרקע ועידורה בטופריהם ובמקורם. רוב מיני התרנגולאים הם יציבים או משוטטים, ואינם נודדים. רוב התרנגולאים חיים בלהקות רוב ימות השנה. לרוב רק הנקבה דוגרת ומטפלת בצאצאים. הצאצאים הם עוזבי קן מובהקים: הם בוקעים פקוחי עיניים ועוטי פלומה צבעונית צפופה ועדינה. מאגרי החלמון מאפשרים להם להתקיים ימים אחדים בלי לאכול, אך הם מסוגלים לאכול בעצמם מיומם הראשון.[3]

שכיחות התרנגולים במשק האדם בתקופת המקרא

התרנגול לא נזכר בשמו בתורה כלל. אך השם" שכוי", שנזכר בספר איוב[4], וייתכן כי השם" זרזיר המתניים", מכוונים לתרנגול.[5] העדרו של התרנגול מהתורה אומר דרשני. כבר אצל הראשונים עלתה השאלה, מדוע לא נמנה התרנגול עם החיות הכשרות לקרבן. רש"י תלה את הדבר בגזרת הכתוב.[6] היו שהציעו שנוצר" טאבו" על השימוש בתרנגול בשל היותו סמל לעבודה זרה.[7] אמנם, כאמור לעיל, לא ברור בכלל עד כמה היה נפוץ התרנגול באזורנו בתקופת המקרא. לדעת חלק מהחוקרים, התרנגול בתקופת המקרא נחשב כ"תופעה קטנה יחסית ומצומצמת", ולכן הגיוני שיעדר מהמקראות.[8] יש שרצו לתלות את ההמנעות משימוש בתרנגול בהקשרים מקודשים בתכונותיו הרעות של התרנגול, שהיה ידוע כעוף מזיק שפגיעתו רעה (וראו להלן).[9]

ממצאים שונים, המתאורכים לימי בית ראשון עולה כי אמנם התרנגול תקיים באזורנו בתקופה זו, אך ניצולו היה מוגבל, וחשיבותו בכלכלת הקיום הים תיכונית בשלהי תקופת בית ראשון היתה מועטה ומצומצמת[10].

שכיחות התרנגולים במשק האדם בתקופת המשנה והתלמוד

בתקופת בית שני כבר פשט השימוש בתרנגול כחית משק[11], והוא הוגדר כ"מובחר שבעופות" [12] וכך גם התפשט השימוש בבשר התרנגול ובביצים. בימי התלמוד היה התרנגול כבר נפוץ כל כך, שתפס את המקום העיקרי בין עופות המשק,[13] עד כדי שהובא בשולחן ערוך שביצי התרנגולות הם הביצים השכיחות ביותר[14]. אמנם, אנו למדים ממספר מקורות חיצוניים כי היו שפקפקו בכשרות התרנגול, וכך נהגו למעשה הקראים.[15]

בדברי חז"ל הוזכרו התרנגולים בהלכות רבות, המלמדות גם על תפוצתם:

בהלכות יום טוב נאמר כי התרנגולים מותרים בצידה, אף אם לא זימנם לכך,[16] מפני שהן ברשות האדם.[17] גידול תרנגולים בחצר חברו אינה בהכרח מהווה ראיה על כך שהבעלים התיר שימוש זה באופן קבוע אבל אם בעל החצר התיר לבעל התרנגולים לעשות גדר עבורם, או שהתיר את הכנסתם לביתו, הדבר מהווה חזקה[18]. כשיש שותפות בחצר נדרשת הסכמה של כל השותפים לגדל תרנגולים בחצר זו.[19] וכן במקרה של שותפים שנדרו שאין להם ליהנות מחלקו של השני בחצר המשותפת אסור להם לגדל כלל תרנגולים בחצר מפני שהתרנגולים נעים ונדים ומסתובבים בכל החצר.[20] כששותפים מחליטים לפרק את השותפות ביניהם, ויש להם לול תרנגולים, יש לוודא שיש לכל אחד מהשותפים לפחות ארבע אמות כדי שיהיה ניתן לחלוק את הלול[21] בדיני שכירות כשאדם משכיר את חצרו אסור לשוכר לגדל בה תרנגולים מפני שהם מזיקים לכתלים.[22]

בזמן מצור (כרקום), הצבא שצר על העיר היה מביא גם תרנגולים כדי שישמיעו קול במקרה ובו מישהו מאנשי העיר ינסה להימלט[23]

בדיני הוצאה בשבת נאמר שאסור להוציא לרה"ר תרנגולים בזמן שקשורים ברגליהם חוטים שנועדו לסמנם.[24] וכן אין לאחוז בצוואר התרנגול בשבת כדי להוליכו בחצר, מפני שהתרנגול רגיל להגביה עצמו מן הקרקע, ויש בכך חשש טלטול.[25] או שמא הנוצות יתלשו[26]

ביות ושימוש על ידי האדם

מועד ביותו הראשוני של התרנגול אינו ידוע. משערים כי הביות הראשוני התרחש בעמק האינדוס (באזור פקיסטן ומערב הודו בימינו), והיה למעשה ביות למחצה, כאשר האדם והתרנגול הפיקו תועלת הדדית מהקרבה ביניהם, גם בלי תהליך מכוון של ביות.[27] בעבר סברו כי תרנגול הבית בוית ממין בר אחד – תרנגול בנקיבה (Gallus gallus), החי ביערות מזרח אסיה. מחקרים שונים מראים כי כנראה שמוצאו מתערובת של שני מיני בר שחיו באזור זה לפחות.[28] ככל הנראה, התרנגול המבוית נדד מתת היבשת ההודית לאזור מסופוטמיה בדרך צפונית, אם כי אין בידנו תמונות של תרנגול משומר או מבבל העתיקה.[29] העדויות הברורות הראשונות על תרנגולים מבויתים, נמצאות בתעודות מצריות שמתוארכות לסביבות 1500 לפנה"ס. לכך יש להוסיף ממצאים שונים (חרסים בעיקר) בני התקופה, עליהם צוירו תרנגולים. לאזורנו הגיעו התרנגולים המבויתים לכל המאוחר במאה השביעית לפנה"ס, כפי שמוכיחים ממצאים מאשור, מעירק וגם מארץ ישראל.[30]

בתחילה שימשו התרנגולים המבויתים בעיקר לשם מלחמות תרנגולים, ולשם כך פותחו זנים גדולים מאוד. בנוסף לכך, שימשו התרנגולים בפולחן, ויש המשערים של"נרגל" – אליל של אחת מערי עיראק,[31] היתה צורה של תרנגול.[32] אמנם, יש לציין כי בשלבים מוקדמים אלו שימש התרנגול, ככל הנראה, כסמל אצולה בלבד, ולא כחלק מכלכלת הקיום היום יומית. משערים כי הוא לא נכנס לאזורנו כחיית מאכל לפני המאה הרביעית לפני הספירה.[33] רק בתקופת המשנה והתלמוד התחיל התרנגול לתפוס את מקומו המרכזי כמקור לביצים ולבשר.[34] כיום נחשב התרנגול לעוף המבוית הנפוץ ביותר, ומשמש הן בתעשיית הבשר והן בתעשיית הביצים. נוצות התרנגולת משמשות גם במשק האדם.[35]

זני התרנגולים ומבנה גופם

זני התרנגולים השונים נבדלים זה מזה במבנה הגוף ובמאפיינים נוספים. באופן כללי, ניתן לסווג את זני התרנגולים לשלוש קבוצות אב: א. התרנגול הישן – הזן שהיה נפוץ בכל רחבי העולם בעבר. קבוצה זו מתאפיינת בגוף משוך, חצי זקוף. העצמות דקות וקלות. לזכר יש כרבולת אדומה גדולה, ואילו אצל הנקבה הכרבולת קטנה יחסית. מתחת למקור ישנם דלדולי עור (wattles) בצבע אדום. המקור עצמו בצבע חום או אפור. צבע הנוצות משתנה מאוד בין תרנגול לתרנגול. ב. מאלאי (Malay) - קבוצה של תרנגולי קרב שמקורם בדרום מזרח אסיה. צורתו המלאי שונה מאוד מצורתו של התרנגול הישן, ויש אף פקפוק האם מדובר במין של תרנגול. בין ההבדלים הבולטים לעין יש למנות את גובהו של המלאי, את רגליו הארוכות וכן את צווארו הארוך. עמידתו של המלאי זקופה, והוא דומה במקצת לעוף טורף. למלאי אין כרבולת, והוא חסר את דלולי העור (wattles). ג. קוטשין – קבוצה שהגיעה לארה"ב ולאנגליה מסין, באמצע המאה ה-19. לקוטשין מאפיינים חלקיים של התרנגול הישן ושל עוף המאלאי.[36]

קיימים כיום עשרות רבות של זני תרנגולים, הזנים השונים הינם תוצר של ברירה סלקטיבית, חלקם משמשים את תעשיית הבשר, וחלקם פותחו לייעול תהליך הפקת הביצים, כפי שהוזכר כבר בחז"ל.[37] כיום לביצים יש שני קווים מרכזיים, תרנגולות המטילות ביצים לבנות, וכאלו המטילות ביצים חומות. וכן ישנם זנים יעודיים עבור הפיטום. ראה בהרחבה בערך תרנגול- מסורת.

גווני הנוצות

בגמרא הוזכרו שלושה גווני תרנגול: אדום, לבן ושחור.[38] גווני הנוצות של התרנגולות הם שחור, כתום- משמש וחום המורכב מאדום ולבן בשילובים שונים. לעיתים ישנם זנים לבקנים ללא פיגמנטי צבע כלל.[39]

תזונת התרנגול

התרנגול ניזון מזרעים ופירות אותם הוא מלקט מהקרקע, אך בנוסף הוא גם מלקט חרקים ושלשולים שנמצאים מתחת לאדמה (ולשם כך הוא מהדס ברגליו החזקות ומנקר את הקרקע).[40] בחז"ל הוזכרו מספר מקורות מזון שמהם התרנגולים ניזונים: אשפה,[41] כרשינים[42], מורסן[43] שרצים[44] צואת תינוק[45]. וכן הוזכרו שתי פעולות של אופן האכלת התרנגולים: "מלעיטין ומהלקטין"[46] פעולות אלו מתארות שני אופנים של הזנת בעלי החיים: 1. נתינת האוכל ביד הבעלים, ובעל החיים לוקטו מיד הבעלים. 2. הכנסת האוכל לתוך מערכת העיכול של בעל החיים, אך עד לאיזור שהוא יכול לפלוט את האוכל החוצה.[47] בשבת אין להכניס את המזון למקום שבעל החיים לא יכול להוציאו משם[48] (עד הזפק). מלבד ההאכלה יש להשקות את התרנגולים, ומותר לתת לפניהם מים בשבת.[49] על אף שהתרנגולים הם" אוכלי כל" מזונותם על האדם ומותר בשל כך להאכילם ולהשקותם בשבת[50].

פעולת האכילה של התרנגול נקראת ניקור[51]. לעיתים הניחו את המזון לתרנגולים בתוך כלי שהיה חצוי באמצעו, חציו למורסן וחציו למים[52].

במשנה נפסק כי" אין מגדלים תרנגולים בירושלים מפני הקדשים".[53] ניתן להסביר הלכה זו על פי הצורה בה שותה התרנגול מים: "ודרך התרנגולין לאחר שתייתם לנגב פיהן בארץ".[54] כשהתרנגול שותה מים הוא לא יכול לסגור את נחירי האף שלו. לכן, הוא צריך לדלות את המים במקור התחתון ולהרים את ראשו לשם גמיעתם, ולכן יש לדון האם עיסה שתרנגול ניקר בה, נטמאת.[55]  יש מי שכתב שמים ששתה מהם תרנגול פסולים לנטילת ידיים, שכיוון שנוזל מפיו מים חזרה לכלי, הרי הם מוגדרים כמים שנעשה בהם מלאכה.[56] אמנם, להלכה פסקו כי אין לחשוש בכך.[57] בדיני ביעור חמץ נאמר כי אין צורך לבדוק לול של תרנגולים. שאם יש שם חמץ, התרנגולים יאכלוהו.[58]

הזנת התרנגולים כיום: כיום, הזנת התרנגולים מתוכננת לפי ייעודם, להטלה או לייצור בשר והיא מותאמת לגילו של העוף- אפרוח, פיטום, פרגית, הכנה להטלה ומטילה. עיקר התזונה מורכבת מגרעינים שונים, מינרלים וויטמינים.

מערכת העיכול של התרנגול

מערכת איברי העיכול של התרנגול הם (לפי סדר האברים) מקור, פה, וושט, זפק, קיבת הבלוטות, קורקבן, תריסריון, מעיים, מעיים אטומים, ביב.

המקור – ישר וחזק, חסר שיניים. משמש לעוף ללקט ולבחור את המזון. תפקידו להכניס את המזון למערכת העיכול.

חלל הפה - ללא שיניים,לשון צרה וקשה. מכיל רוק המרטיב את המזון. הלשון בעוף הבית יכולה לנוע קדימה ואחורה בלבד ויש לה תפקיד משולש:

1. בבליעת המזון ע"י הזזתו אחורנית לכיוון פתח הושט.

2. בבסיס הלשון ממקומות בלוטות הטעם של העוף.

3. סתימת הנחיריים הפנימיים בזמן כניסת המזון.

הושט- אורכו של הושט בעוף כ-20 ס"מ. חלקו העליון עובר לאורך הצוואר במקביל לקנה הנשימה, לפני כניסתו לבית החזה הוא מתרחב לשק שנקרא זפק.

זפק - הוא התרחבות של הושט, עם פתח שרירי הנותן למזון להיכנס לתוכו כאשר הקיבה מלאה במזון או כשהעוף רעב מאוד ומעוניין לאכול כמות מרובה בפרק זמן קצר. היתרון של הזפק בכך שהוא מאפשר לעוף בפרק זמן קצר ביותר לקלוט כמויות גדולות של מזון. זה חשוב לבעל חיים מעופף בגלל שבכל פעם שהוא יורד לרצפה לאכול הוא חשוף לפגיעה ע"י טורפים למיניהם, ואז הוא מבזבז הרבה זמן על הרצפה לאכילה. בנוסף מתבצעים בזפק תהליכי עיכול ראשוניים של המזון, בו תופחים הגרעינים ומתרככים.

קיבת הבלוטות - קטנה ורחבה מהושט, בתוכה נמצאת בלוטות רבות שמפרישות חומצת מלח, פפסין והפרשת מיצי עיכול.

קיבת השרירים - דומה לשק אטום, בנויה משרירים עבים וחזקים. גריסה מכאנית של המזון, אין בו אנזימי עיכול.

תריסריון – החלק העליון של המעי הדק. בו מתבצע פירוק כימי של פחמימות, שומנים וחלבונים ע"י אנזימים המגיעים מהלבלב.

המעיים הדקים – בהם מתרחשים תהליכי עיכול וספיגה.

המעי הגס – צינור קצר, מכילים מיקרואורגניזמים מפרישי אנזימים מעכלים תאית. אין הרבה פירוק בצינור זה. בעיקר ספיגת מים.

מעיים עיוורים – יש שניים. שני צינורות היוצאים מהמעי הדק ללא פתחי סיום. מכילים מיקרואורגניזמים מפרישי אנזימים מעכלי חלבון וקצת תאית.

הביב - מקום שמנקז לתוכו את שלושת תוצרי ההפרשה של הגוף צואה, שתן, מין. פתח שרירי בקצה צינור העיכול, הטלת הביצה האף היא נעשית מהביב, ולכן לעיתים רבות ניתן למצוא ביצים המלוכלכות מעט בצואה.

התרנגול כמקור מזון

התרנגולת מיועדת הן להטיל ביצים, והן לאכול את בשרה, התנאים דנו באיזה מקרה הביצה המוטלת ביום טוב תיחשב כמוקצה בשל כך[59]. תרנגולת המיועדת להטלת ביצים, אסורה באכילה ביום טוב, אם לא הוכנה לשם כך מערב יום טוב.[60]

תרנגול מפוטם נחשב למאכל איכותי ויקר שאינו מצוי לאדם רגיל מן השורה[61], ואכילתו נחשבת לאירוע חגיגי[62], חז"ל תיארו מקרה ובו אדם מאכיל לאביו תרנגול מפוטם, ובכל זאת הוא יורש גיהנום בשל היחס השלילי שהוא העניק לאביו.[63] כשאדם נפצע הוא צריך לאכול תרנגולים וביצים כדי שהוא יתרפא.[64] אלמנה יכולה להתפרנס מתרנגולת שברשותה[65] תרנגולת היא חלק מנכסי מלוג שהאישה מביאה עימה בעת חתונתה[66] התרנגול הוזכר כמאכל שניתן למלחו או לשרותו זמן רב במים עד שהבשר יהיה נימוח ולאכלו עם תבלינים או לשם רפואה, ניתן להמשיך ולשרותו בשבת רק אם התחילו להשרותו כך מערב שבת[67] הן העוף והן הביצה מוגדרים כ"אוכל."[68]

בשר העוף מהווה כיום (תשפ"ג) את מקור הבשר העיקרי בעולם, והוא מהווה מעל ל40% מתצרוכת הבשר. הערך התזונתי של בשר עוף (ל100 גרם) 32 גרם חלבון, 3.2 גרם שומן, סידן, ברזל, מגנזיום ועוד. הערך התזונתי של ביצה הוא 12.5 אחוז חלבון, 10 אחוז שומן ומינרלים רבים.[69] מזון המיוצר מעופות נחשב למקור תזונתי חשוב, שלא ניתן להשיגו בנקל ממזון מהצומח.[70]

מגורי התרנגולים

בעבר התרנגולים הסתובבו בעיקר באופן חופשי בחצר, אולם לעיתים נבנו להם מגורים יעודיים. לול של תרנגולים הוא מבנה שהתרנגולים מצויים בו, יש לעשות בו נקבים על מנת לאווררו- להכניס חמצן ולהוציא את הגזים השונים המצטברים בו, מכיוון שכך אין לעשות נקבים אלו בשבת מכיוון שמטרתם היא" להכניס ולהוציא"[71] לעיתים מצויים חרקים בתוך הלול ולכן הנקבים שנעשו היו כאלו שהחרקים לא יוכלו לעבור בהם[72]. הדלת של הלול היא קבועה במקומה ולכן אין ליטלה או להחזירה בשבת[73] לול התרנגולים נקרא גם קן[74] הוא מוקצה, ואין לטלטלו בשבת.[75]

כיום, תרנגולים לצורך בשרם (פיטום) גדלים בלולי ענק המכילים עשרות אלפי עופות, העופות מסתובבים שם באופן חופשי, ללא כלובים.

תרנגולות לביצים משוכנות במספר סוגי לולים: לולים המכילים כלובים, התאים הסטנדרטיים שנבנו החל משנות השבעים נועדו ל- 4-3 מטילות, עם מרחב מחיה ממוצע של 400-300 סמ"ר למטילה וגישה חופשית למזון ולמים. עם העליה בהבנת החשיבות של רווחת בעלי חיים, הוגדרו לולים מרווחים יותר, ועיקרם: מרחב מחיה מינימלי של 750 סמ"ר/למטילה ואספקת אמצעי העשרה, כמו תא הטלה, דפי לינה ) Perchesמוטות אופקיים שעליהן עומדות או -ישנות המטילות( ואמבטיית חול )לאפשר התפלשוות). אין הגדרה מדויקת של מספר מטילות מזערי או מרבי לכלוב, ולכן טווח האכלוס לתא נע בדרך כלל בין 8 מטילות לכ 80 )כששטח הכלוב נקבע בהתאם לכמות העופות(.

בנוסף לכך קיימים:

גידול "אסם" (Barn) מטילות הגדלות בתוך מבנה, על הרצפה או על טפחות, -עם מפלס בודד של תאי הטלה.

גידול "מעוף" (Aviary) מטילות הגדלות על הרצפה במבנה עם 2- 4 מפלסים של תאי הטלה או מפלסי מזון ומים, שביניהן עוברות המטילות באופן עצמאי על פי רצונן.

גידול "חופש" (Free Range) מבנה" אסם" או" מעוף" המאפשר למטילות - גם יציאה לחצר.

גידול "אורגני" (Organic) מבנה הדומה ללול" חופש" שבו ניזונות המטילות - מתערובת אורגנית בלבד, תוך עמידה בתנאים נוספים המוכתבים ונאכפים על ידי ארגון החקלאות האורגנית.

בעלי חיים המזיקים את התרנגול

החתול הוזכר כבעל חיים שטורף את התרנגול[76], דרכו לטרוף תרנגול קטן, ואילו אם חתול טרף תרנגול גדול הדבר נחשב לשינוי מדרכו.[77] כשחתול שנכנס ללול של תרנגולים – כתבו ראשונים שאין חוששים לדריסתו, כל עוד לא רואים שהכה. ותלו את הדבר בכך שחתולים שלנו נחשבים כבני תרבות לגבי תרנגולים.[78] הנץ דורס תרנגולים קטנים אבל לא גדולים, תרנגולת קטנה שנדרסה על ידי הנץ נחשבת טריפה[79] עוף דורס שנכנס ללול של תרנגולים – הופך אותם לספק" דרוסה", ואסורים.[80]

עוף שנטרף אינו יכול להטיל, בכל מקרה של ספק אם עוף נדרס ונטרף בשל כך יש להמתין עד שיטיל את כל ביציו שטוען כבר- ואז אם הוא ימשיך להטיל, אזי הוא אינו טריפה. זמן ההמתנה הוא כא יום. בגמרא[81] הובא שיש להמתין לאחר "שיחלא קמא" שאזי הביצים אסורות, לבין ההטלות שלאחר מכן שהביצים מותרות, ויש להמתין כא יום בין שיחלא לשיחלא. משמעות השיחלא או הטעינה היא שהזכר בא על הנקבה, ומזה נוצרות הביצים. בגידול טבעי, כשהביצים מופרות והתרנגולת דוגרת על הביצים, כשהקן מתמלא התרנגולת מפסיקה להטיל, היא תטיל שוב רק כשהאפרוחים יגדלו, ובעונה המתאימה מבחינת הטמפרטורה, לכן יכול להימשך זמן רב בין עונת הטלה אחת לעונה הבאה, וזה ההבדל בין שיחלא קמא לבתרא.[82]  ראה בהרחבה בפרק מערכת הרביה הנקבית.

ביצה של תרנגולת נבילה או טריפה אסורה. ואפילו אם נשחטה תרנגולת ונמצאה טריפה, ביציה אסורות (כדין חלב של בהמה טרפה).[83] אפרוח שבקע מביצת תרנגולת טריפה- דינו הוא כטריפה, מכיוון שכל התפתחותו היא מאימו[84]

התרנגולים כמזיק[85]

התרנגול נחשב ל"עז שבעופות" שקשה לנצחו יותר מאשר כל שאר העופות.[86].

התרנגולים הוזכרו בכמה הלכות הקשורות לנזקי ממון, כבעל חיים המועד לגרום נזקים באופנים שונים.[87]

הליכה (הידוס): תרנגול מהדס והולך על גבי עיסה, או מעלה עפר על גביה בדרך הילוכו, לעיתים קשור חבל או חפץ על רגלו של התרנגול והוא מזיק בכך חפצים אחרים[88]

ניקור: תרנגול ניקר את מוחו של תינוק והרגו, ובשל כך סקלו אותו[89] תרנגול מנקר חבל שדלי קשור בו וגורם לניתוק החבל ומתוך כך לנפילת הדלי ושבירתו[90], תרנגול מנקר את העיסה, ובמקרים מסוימים אף יכול לטמא אותה, אם בסמוך לעיסה זו היו משקים טמאים[91]. תרנגול מכניס את ראשו לתוך כלי זכוכית ויכול לשברו.[92]

תעופה: כאמור, תעופתו של התרנגול היא מוגבלת, ותעופתו היא קצרת מרחק לרוב, התרנגול מתעופף בחצר האדם ולעיתים מזיק כלים שונים, הן על ידי כנפיו והן על ידי הרוח שהוא מייצר על ידי נפנוף הכנפיים. [93]

קפיצה ונפילה: התרנגול יכול לגרום לנזק בעת קפיצתו או נפילתו על חפצים שונים או צמחים שונים.[94]

בדיני שכירות כשאדם משכיר את חצרו אסור לשוכר לגדל בה תרנגולים מפני שהם מזיקים לכתלים.[95]

כל שעושה ואוכל- דיני אבידה ומציאה

בדיני אבידה ומציאה קיים כלל והוא שבמקרה שהאדם מצא בעל חיים הוא אינו חייב להחזיקו ולטפל בו מעבר לשווי הממוני שלו, אי לכך ישנה חלוקה בין תרנגולת לתרנגול: המוצא תרנגולת צריך לטפל בה יב חודש, ובזמן זה הוא יכול למכור את ביציה, ובסכום הכסף המתקבל הוא יכול להאכילה, ואילו המוצא תרנגול צריך לטפל בו רק שלושים יום. בתרנגול קטן, רק ג' ימים – מפני שטיפולו מרובה משכרו.[96] בהלכות גזילה נאמר שמותר לקנות ביצים ותרנגולים מכל אדם, ואין בכך חשש גזל.[97]

זמנים

בימי עבר שימש התרנגול כשעון, כשקריאתו מתוזמנת לשעה שלפני עלות השחר.[98] ועל כך חז"ל תקנו ברכה מיוחדת- הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה[99]. לקראת לילה עולים התרנגולים ללינה בגובה – על העצים או על קורות.[100] לאחר שהתרנגול הבינוני קורא, כבר אין סכנה לצאת לדרך מפני המזיקים, משום שהלילה כבר הסתיים [101]

 אחד הסימנים לזמן הדלקת נרות שבת הוא השעה בה עולים התרנגולים לישון על הקורה.[102]

צואת תרנגולות והאכלתה לבעלי חיים

אין לקרוא קריאת שמע כנגד צואה אדומה של תרנגול, שהיא מסריחה.[103] אמנם, צואה רגילה של תרנגולים, דינה ככל צואה של בהמה, חיה ועוף, שאין צורך להרחיק ממנה אלא אם ריחה רע.[104]

אכילת צואת תרנגולות על ידי בעלי חיים מזיקה להם, ויש אף חשש שימותו מכך.[105] עם זאת, בשל העובדה כי זבל עופות (צואת תרנגולים) מכיל רמה גבוהה של חלבון שנעכל ברובו, מקובל להשתמש בו כמזון לבעלי חיים. זבל עופות מכיל חיידקים רבים היכולים להזיק לבעל החיים, ויש לעקר את הזבל או להחמיצו לפני האבסתו. כמו כן ניתן לתת זבל זה רק לבקר המיועד לגידול בשר, ולעגלות לפני המלטה הראשונה. ויש לחסנן לפני כן כנגד נגיף הבוטוליזם[106]. אין להאביס בו כבשים או פרות המניבות חלב[107].

עבודה זרה

התרנגול הוזכר במקורות גם בהקשר של עבודה זרה[108], נקשר באיסור" ניחוש". הגמרא אומרת כי" האומר: שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, ותרנגולת שקראה גברית - יש בו משום דרכי האמורי", וכך נפסק להלכה.[109] בתוספתא הובא שהגויים עבדו במיוחד תרנגול בצבע לבן[110]. נוסף לכך לדעת השולחן ערוך יש למנוע את המנהג מלערוך כפרות על תרנגול משום דרכי האמורי, אך כתב הרמ"א "וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין".[111] כחלק מגבולות הארץ הוזכר המקום "תרנגולא דקיסרין", ויתכן שמדובר בפסל עבודה זרה שמוקם בעיר קסרין.[112]

אזכורים נוספים

כששרה נלקחה לבית אבימלך, הקב"ה עצר בעד כל רחם לבית אבימלך," ואפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה"[113].

התרבות התרנגולות היא סמל לפריה ולרביה, בגמרא מובא שהיה מקובל בזמן החתונה להעביר לפני החתן והכלה תרנגול ותרנגולת, כדי שיהיה להם סימן ברכה[114] תרנגולים חייבים בשילוח הקן. אמנם, אם היתה האם מזומנת אצלו, כגון שגדלה בביתו, פטור מהשילוח.[115]

חז"ל ציינו את התרנגולים אחד משלושה השונאים זה לזה[116] יתכן כי הדבר נובע גם מאופן המאבקים התמידיים על השליטה בנקבות. בדיני תערובות נפסק כי תרנגולת שלא מרטו ממנה את נוצותיה אינה נחשבת כחתיכה הראויה להתכבד ובטילה, שהרי אין מגישים אותה כמות שהיא לפני האורחים.[117] בדיני כתמים נאמר שאשה שהתעסקה בתרנגולת יכולה לתלות בה כמה מיני כתמים.[118] בתוספתא הובא שאף היו מכינים כלים בצורת תרנגול.[119] חז"ל למדו דיני דרך ארץ מתרנגול, שתחילה מפייס ואחר כך בועל[120]

ניתן להשתמש בקליפת ביצת התרנגולת ככלי קיבול, התנאים נחלקו האם יש לכלי זה דין כלי לגבי דיני טומאה וטהרה[121]

אכילת תרנגולת מסייעת לרפואתו של האדם[122]

השתמשו בתרנגולים גם ככח עבודה לצורך דישה[123].

שיעור כביצה

שיעור ביצה האמור סתם בהלכה, הריהו שיעור של ביצה בינונית של תרנגול.[124] עיין בהרחבה בערך ביצה.

כלאים

תרנגול טווס ופסיוני הם כלאים זה בזה למרות שהם יכולים להתרבות זה מזה.[125]

חלומות

הרואה תרנגול בחלום - יצפה לבן זכר, תרנגולים - יצפה לבנים זכרים, תרנגולת - יצפה לתרביצה נאה וגילה. הרואה ביצים בחלום - תלויה בקשתו, נשתברו - נעשית בקשתו[126]

סימני כשרות העוף

בתורה לא הוזכרו במפורש סימני הטהרה של העוף, אולם חכמים קבעו כמה סימנים לכך[127]: כל שיש לו אצבע יתירה, זפק וקורקבנו נקלף מדובר בעוף טהור. ואילו אם מדובר בעוף דורס, או בעוף שחולק את רגליו (שתי אצבעות מקדימה ושתי אצבעות מאחור) אזי הוא טמא. לתרנגולות המבויתות כיום יש את הסימנים הללו, ראה בהרחבה בערך מסורת זיהוי התרנגול.

התרנגול הוא מין שניזון כאמור מירק, מפירות וכן מתולעים קטנות. ככלל, התרנגול אינו אוכל בעלי חיים גדולים, עם זאת יתכנו מצבים של" קניבליזם" בלול, בדומה לעופות רבים אחרים, בהם מסיבות שונות התרנגולות מנקרות אחת את השניה עד כדי המתתן, תופעה זו נגרמת בשל מצבי מתח, בגרות מינית מוקדמת, ועוד, ואינה מלמדת על היות התרנגול עוף דורס. ניתן לשלוט בתופעה זו על ידי שליטה בכמות האור, צפיפות מתאימה בלול, ועוד.[128]

ביבליוגרפיה

·         Pliny the Elder, The Natural History Book 10 chapter 80

·         Pliny the Elder, The Natural History  Book 10 chapter 75.

·         אנציקלופדיה החי והצומח של ארץ-ישראל כרך 6 עופות , 1986 עמוד: 32,  עמ' 462

·         אנציקלופדיה לחקלאות, עמ' 459.

·         אתר האינטרנט של משרד החקלאות האמריקאי- usda : https://fdc.nal.usda.gov/fdc-app.html#/food-details/171287/nutrients

·         בודנהיימר, החי במקרא, כרך א, עמ' 321  החי במקרא (כרך ב), עמ' 380.

·         בוכניק ואחרים, "מובחר שבעופות תרנגול"- על מקומו של התרנגול בכלכלת החי של יהודה בשלהי ימי הבית השני, בתוך חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השישה עשר, עורכים אייל ברוך ואחרים, רמת גן 2010

·         בונדי, הזנת בעלי חיים, עמ' 582.

·         בר-אילן מאיר, 'השיפורים בתזונה במהלך ימי בית שני', מורשת ישראל, 6 (תשס"ט), עמ' 41- 43

·         ברמן.

·         דור מנחם, החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד (תל אביב, תשנ"ז), עמ' 132- 133.

·         משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25126.

·         החי והצומח של ארץ-ישראל - כרך 6 עמוד: 174

·         החי והצומח של ארץ-ישראל כרך 12 עמ' 152.

·         הרב אלעזר אהרן פרידמאן, בירור מציאות התרנגולים הישנים והשתלשלותן עד לתרנגולי זמנינו.

·         השרה כפויה באתר "חי משק".

·         זהר עמר וד"ר ירון סרי, כשרות ביצים מוזרות ומרוקמות – מציאות הלכתית שכיחה, אמונת עתיך 121 (תשע"ט), עמ' 69- 71:

·         זהר עמר, מסורת העוף (תשס"ד, תל אביב), עמ' 200.

·         חגית ארזי, שירות ההדרכה והמקצוע משרד החקלאות,, אפיון ביצים בהתאמה לשעת הטלתן.

·         חוברת לגידול מטילות, מחברים  ארזי חגית, בכרך דן, הוצאת מ. החקלאות.

·         מילון אנציקלופדי לבעלי חיים במשק החקלאי עמ'  503- 508.

·         משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=20571

·         משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=26869.

·         זהר עמר, מסורת העוף, עמ' – 202

·         רענן משה, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=18210.

·         שפירא שמואל, עופות בספרות התלמודית, ירושלים תשכ"א, עמ' 30.