לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה-תגובה

תגובות למאמר לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה

הרב דב ליאור והרה"ג יעקב אריאל | אייר-סיוון תש"ס גליון 35
לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה-תגובה

 

הרה"ג דוב ליאור שליט"א (מכתב)

 

לכ'...

אחדש"ה כיאות.

 

קראתי את מאמרך אודות מינוי גבאי צדקה למתנות עניים (לקט שכחה ופאה) והדברים מאד נראים. אולי ראוי לעמוד ביתר בירור במקום שאין עניים שאין דין עזיבה, האם הפשט הוא שלא חל עליהם בכלל דין מתנ"ע וזה ממילא שייך לבעלים גם לעניין תרו"מ, או שחל רק שהוא חוזר וזוכה וא"כ יביאם לגבאי צדקה.

בפשטות נראה שאין שייך כאן דין תופס לבע"ח דהוי ידא אריכתא של העניים.

ולכן למעשה נראה שיש לפעול להחדרת הרעיון הזה ככה שאחינו החקלאים יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ ממש פשוטו כמשמעו. ובייחוד לפי הבנת הח"ס יו"ד סי' רמד בסופו בדעת הש"ך, שבארץ ישראל יש חיוב להשאיר תמיד עי"ש. לכן נראה לענ"ד שחיוב מתנות בזמננו בא"י לפי הרמב"ם זה יהיה מהתורה. כי קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא וכאן זה לא מותנה בביאת כלכם כבחלה ותרומה לשיטתו.

החותם לכבוד התורה ולומדיה,  דוב ליאור.

                                                                       

 

הרה"ג יעקב אריאל  שליט"א (מכתב)

 

ובאשר ללקט שו"פ. אתה מעלה רעיון חדש. שאע"פ שעניי ישראל לא יבואו ללקט בעצמם את הלשו"פ, אם יימצא גבאי צדקה שיתארגן וילקט כמות גדולה של לשו"פ שתהיה בה תועלת לעניים בכך שהוא ידוש ויטחן ויאפה וייתן להם. וכשהדבר נעשה בממדים גדולים הוא כדאי ואפשרי מבחינה כלכלית וא"כ יחול חיוב לשו"פ. אמנם עדיין נשארת השאלה, אם אכן רק גבאי צדקה יבואו ליטול לשו"פ, או שמא יבואו גם סוחרים אחרים וייטלו אותם. אך נניח שבעלי השדה מיידעים רק את גבאי הצדקה לבוא וליטול לשו"פ, האם יחול עליהם החיוב לעשות כן.

 

והשאלה היא אם גבאי צדקה שהוא יד עניים, ראוי לזכות עבור העניים, האם אין כאן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים?

ואתה טוען שיתכן שאין כאן חב לאחריני, שהרי העניים בלא"ה אינם באים ללקוט. אך י"ל שהוא חב לאחריני לבעלי השדות, שאלמלי היה גבאי צדקה היו פטורים מלשו"פ ועתה שהוא נעשה גבאי צדקה ולוקט עבור העניים הוא מחייב את בעלי השדות. וצ"ע.

 

וא"כ השאלה העיקרית שעלינו לברר היא האם גבאי צדקה שונה מזוכה לאחרים.

ואתה רוצה לטעון (באות ה') שגבאי צדקה דינו כשליח, ולשיטת רש"י שליח יכול לתפוס עבור עניים. אך לא הבנתי מי מינה את הגבאי לשליח. ומדוע לא ייחשב כמי שזוכה לאחרים מדין זכייה ולא מדין שליחות? אז תחזור שוב השאלה של תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ואולי כוונתך שאם המדובר במוסד ממלכתי שהמדינה מנתה אותו לדאוג לעניים, ייתכן שהוא יכול לתפוס. כי יש לו דין פועל או אפוטרופוס (וכפי שהעלית באות ו')  אלא שבפועל מועילה תפיסה משום יד פועל כיד בעה"ב. ואם העניים היו משלמים לו הוא היה ידם. אך כשלא העניים משלמים לו איך ייעשה כידם? אמנם י"ל שהמדינה תשלם לו והדבר נחשב כאילו העניים משלמים לו. והדבר צ"ע אם מועיל דבר כזה שמישהו אחר ישלם לפועל שיתפוס חוב למלווה, כי הוא ידו של המשלם ולא של המלווה וצ"ע. והדבר דומה לשוכר פועל והראהו בשל חברו שהוא חייב בתשלומים (שו"ע חו"מ סי' שלו סעי' א, ועי"ש סי' שלב סעי' א שאין לפועל תפיסות אלא למי ששכרו).

 

וראיתי שיש מי שסובר שברגע שהשליח מקבל שכר הוא נעשה כמי שתופס לעצמו, ומכיוון שתופס לעצמו התפיסה מועילה למרות שחב לאחריני. כי רק מי שתופס לבע"ח והוא עצמו לא צד בדבר אין לו סמכות לחוב לאחריני. אך כשהדבר מועיל לעצמו הרי הוא כמי שתופס לעצמו. (יד המאיר, הובא באוצר מפרשי התלמוד ב"מ י ע"א הערה 58). אולם לענ"ד זה יועיל רק בקבלן, ששכרו תלוי בתפיסה. אך פועל שמקבל שכר יומי, אינו נחשב כמי שתופס לעצמו, כי בין שיתפוס ובין שלא יתפוס יקבל שכרו.

ועי"ש תירוצים נוספים על רש"י שסותר למש"כ בכתובות (פד ע"ב) ביימר בר חשו ששליח לא יכול לתפוס חוב במקום שחב לאחריני ותירוצים רבים מבוססים על ההבחנה שבין מלוה רגיל לבין יתומים. שבמלווה יש לו זכות מסוימת או שיעבוד ולכן יכול למנות שליח שיעמוד במקומו, אך ביתומים אין למלווה זכות דומה, הם אינם משועבדים וכן אינם חייבים בעיקר החוב אלא רק משום כבוד אביהם ועוד עי"ש. וא"כ בלשו"פ אם העניים עצמם אינם מגיעים א"כ הבעלים פטורים ועתה ע"י גבאי הצדקה נוצר חיוב. כלומר תפיסתו יוצרת חיוב חדש, ובלעדיה הבעלים לא היו חייבים, צ"ע אם מועילה תפיסה כזו. והדבר דומה יותר ליתומים מאשר לבע"ח ותפיסה לא מועילה בשלהם.

לכן צ"ע אם אפשר לדמות לשו"פ אפי' למציאה. כי מציאה היא הפקר ואילו לשו"פ אם אין חיוב לעזוב לעניים הם לא הפקר, וא"כ רק מינוי הגבאי יוצר את החיוב וממילא את ההפקר, ושאלה האם הדבר מועיל.

 

באות ב' אתה מסתפק בשאלה מה יהיה המצב כאשר עניים אינם מגיעים אם הלשו"פ הם הפקר או שהם שייכים לבעה"ב? ותלית את הדבר במחלוקת הרמב"ם והמאירי וא"כ הדבר ספק וספק מת"ע לחומרא, כמבואר בחולין (קלד ע"א). אך משמע שם שרק כאשר יש חזקת חיוב, ובנד"ד צ"ע אם יש חזקת חיוב שהרי זה גופא תלוי במחלוקת הרמב"ם והמאירי. לדעת הרמב"ם כאשר אין עניים - הלשו"פ בחזקת בעה"ב א"כ יש כאן חזקת פטור. ואז לדעת  המאירי חייב לעזוב ורק כאשר לא יגיעו רשאי לזכות בחזרה הריהו בחזקת חיוב, וא"כ הדבר צ"ע אם הלכה כהרמב"ם או כמאירי, נמצא שיש ספק אם יש חזקת חיוב או לא, א"כ אי אפשר להכריע בספק כזה לחומרא כי מי שסובר שפטור, סובר שאין גם חזקת חיוב. 

בברכת התורה והארץ, יעקב אריאל.    

 

 

 

1. עי' חולין (קלד ע"ב), רמב"ם (הל' מתנ"ע פ"א ה"י),  וטושו"ע (יו"ד סי' שלב). במעשר עני, שיש חיוב נתינה, חלק מהחקלאים אינם מפרישים וסומכים על כך שזהו ממון שאין לו תובעים או עניים שאינם מהוגנים, או עפ"י הנהוג בחו"ל ובזמן חורבן הארץ שהמתנות ילקחו ע"י נכרים, והמפרישים תרו"מ דרך קופות מיוחדות, נותנים ערך חלקי (כעשירית מהשווי האמתי) ע"י סידור של מכירי כהונה וכדו'. גם ממון זה כיון שהוא ניתן דרך אותן קופות מועבר למוסדות צדקה המקורבים לאותן קופות.

2. מכאן ואילך הכינוי מתנ"ע יתייחס רק ללשו"פ, פרט ועוללות ולא למעשר עני. כמו"כ לא נתייחס לפאה כשהעניים כולם רוצים שבעה"ב יחלק.

3. לגבי ברכה במתנ"ע עי' בתשובת ר"י אבן פלאט לראב"י אב"ד המובאת באבודרהם (סי' שג ברכת המצוות שהעזיבה אין בה מעשה, וכן שמא העני ימחול עליהן ותיעקר המצווה, עיי"ש. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' יח, שם סי' רנד, ח"ג סי' רפג, המיוחסות סי' קפט) כתבו שהמצווה נגמרת ע"י אחר ותלויה בהסכמתו וע"כ אין מברכים עליה ועי' בהערות המהדיר בהוצ' אור המזרח.

4. כתב אלי הרה"ג דוב ליאור רבה של חברון וקרית ארבע: "לכן נראה לענ"ד שחיוב מתנות בזמננו בא"י לפי הרמב"ם זה יהיה מהתורה. כי קדושה שניה קדשה לעתיד לבא וכאן זה לא מותנה בביאת כולכם כבחלה ותרומה לשיטתו". והסביר אף ברמב"ם שלא כפאה"ש אלא כראב"ד.  

5. הגדרה זו יוצרת שאלה שלא מצאתי מתייחסים אליה. והיא: מתנות עניים פטורים מתרו"מ, בימינו שבוצרים ענבי יין בבצרת (מכונת בצירה), שאינה מבחינה בגדלי ומבני אשכולות, נבצרים העוללות ומתערבים עם שאר הבציר. ואף אם לא נחוש לגזל עניים, הרי בהפרשה על כל היבול יש חשש הפרשה מן הפטור על החיוב. וצ"ע. ונלענ"ד לתרץ שכיון שביין מפרישים דוקא לאחר שיהיה יין ולא כשהם ענבים, הי יש בילה בלח ואין כאן מן הפטור על החיוב.

6. במשנ"ר חולק וסובר שאדם יכול להקדישן אלא שאין דעתו עליהן.

7. ניתן להסביר שהפסוק בא לומר: שאם המתנות "מיועדות" לעורבים ועלטלפים עם יצירתן לא הפכו למתנות עניים. והעתיד יברר למפרע על העבר האם יש כאן מתנות עניים או לאו. ולפי"ז לקט שכחה ופרט (ועוללות?) במקום שאינו ראוי לביאת עניים כלל לא הוקבעו כמתנות עניים. אמנם דרך לימוד כזו היא מחודשת ולא מצאנו לענ"ד מצוות המתבררות למפרע, וע"כ לא נראה להסביר בדרך זו.

8. אולם השאילתות גורס "לא הוה עניים למשקל לקט שכחה ופאה". וכן התשובה שייכת לכל סוגי מתנות העניים.

9. בהעמק שאלה  מסביר שלוי זרע בסמוך לעיר אבל עניים לא ידעו ולא היתה מחובתו להודיע, וע"כ אף לרבא ישל"מ לא הוי יאוש. אולם השאילתות שאל על מצב שזרע רחוק וכלל לא יבואו עניים וע"כ במקרה הזה לאביי צריך את הלימוד "ולא לעורבים" אבל רבא יכול לסמוך על ישל"מ. בדברי בה"ג והשאילתות (ואולי זו אף שיטת הרמב"ם) שמהפסוק לומדים שהותר ליטול אף בישל"מ מתורצת קושיית רעק"א על המשנה בפ"ח אות ע"ז שלגבי עניים קטנים תמיד הוי ישל"מ.

10. ועי' בצפנת פענח שאת הלכה יא הסביר שיכול ליטול, ואת הלכה יג הסביר שאין עליו חיוב הנחה כלל.

11. ומש"כ הרמב"ם בהל' יג של בעל השדה לא פרש. ולא הסביר אם מותר ליטול אף קודם יאוש מפורש.

12. הרדב"ז אף שכתב בתחילה לגבי המצב לאחר שהלכו עניים, שאם קדמו בעלים ואמרו תזכה לי שדי זכו במתנות,  בהמשך חוזר בו, ומכריע שתמיד המתנות חוזרות לבעל השדה ואי"צ לומר: תזכה לי שדי. (ומה שנאמר בהל' יא "לכל אדם" היינו אף לעשירים והכוונה אליו בלבד).  מדברי הרדב"ז משמע שזוכה מטעם זכייה בהפקר, וצ"ע מדוע דווקא הבעלים זוכים בו. ויש בדבריו תירוץ לקוש' רעק"א (פאה פ"ח אות עח). 

13. לכאורה היה ניתן להסביר ברמב"ם שמתנ"ע שבשדה חוזרות לבעל השדה אם לא ניטלו משום שלא יצאו מרשותו. היינו שדינם כמפקיר שדהו שכל זמן שלא זכו בו אחרים אין בעליו צריכים לעשות פעולת קניין כדי לזכות בו כמבואר לגבי הפקר בחו"מ (סי' רעג סעי' ט), או לגבי ייאוש בעלים כדברי הנתיבות (סי' רסב ס"ק ג). אלא שעפי"ז ייצא שפטורו מתרו"מ כדין מתנ"ע יחול עם לקיטתו וא"כ מדוע מתנ"ע שבעל השדה לוקט, כשלא באו עניים, פטורות מתרו"מ, הרי לא באו כלל ליד עניים?! ומצאנו שאף מתנ"ע שלא באו לידו כלקט (פ"ה מ"ב) של שבולת שהתערבה בקמה. ולהסביר שהוקבע בתור לקט מיד אבל אם לא יצא מידו אי"צ לפעולת קנין נלענ"ד קשה.

14. ונלענ"ד שבפאה"ש דייק מכך שהרמב"ם כלל לא הביא בהלכותיו מצב שאין עניים, ולכן משמע לו שאף במצב כזה חייב להניח מתנ"ע. אמנם בסמ"ג (ל"ת רפח) במפורש כתב שהייתה עיר שאין בה עניים. 

15. אמנם גם לפי שיטתם כתב שפטורים מתרו"מ - אם הניחו ואין באים עניים. ונראה מדעתו שאם לא הניחו לא הוקבעו המתנות, וחייבים בתרו"מ.  

16. יש להעיר שתוס' כתבו שפרט ועוללות נכללו באותן מתנ"ע אע"פ שלגבי עוללות הוכחנו לעיל שהוקבעו עם גידולן וע"כ אסור ליטלן לעצמו וצ"ע.  

17. ואע"פ שתוס' (שם ד"ה לא תלקט) דנו בתירוץ זה נראה שהיינו לפי הו"א דדיחויא אבל לא למסקנה.

18. ואף המשנה עצמה נקטה כהסבר זה בפ"ה מ"ב עי"ש במפרשים שפרשו עפ"י הירושלמי שר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו שעני יכול לזכות לעני אחר. 

19. העירני הרה"ג דב ליאור רבה של חברון וקרית ארבע על תשובת החת"ס (יו"ד סי' רמד). תורף דברי החת"ס לענייננו: אם יאכל ע"י עטלפים חלק מהלקט ואח"כ יבואו עניים עדיין מחוייב להניחו ואסור לנוטלו לעצמו.

20. הש"ך (סי' קה ס"ק א) חלק שאינו יכול לתפוס בהרשאה. והתומים (סי' קה ס"ק ב) הביא מאסיפת זקנים דברי תוס' שיכול לתפוס בהרשאה. ובשו"ת תורת אמת (סי' סז למהר"א ששון) הביא מריטב"א גיטין שאם עשאו שליח בהרשאה יכול לתפוס אף שחב לאחריני והסביר כן דברי רש"י. והתומים חילק בין הלואה  שההרשאה היא מעיקר הדין ושם יכול לתפוס, לבין דינים אחרים אשר הם רק מכח תקנה. 

21. התומים (סי' קה ס"ק א) הביא שמהר"א ששון פסק שהמוחזק יוכל לומר קים לי כרש"י כשעשהו שליח, והש"ך מחלק בין שכרו ללא שכרו, והתומים עצמו העלה שאף ברש"י זו היתה הו"א ולא ס"ל למסקנה הכי. ובתקפו כהן (לבעל הש"ך סי' קכו) סיכם בענין הקים לי עפ"י מהר"א ששון:  "ומ"מ אני חוכך בדין זה, כיון שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דלא כרש"י ועדיין צ"ע". 

22. הש"ך בס' תקפו כהן (סי' קכו) הקשה על מהר"א ששון שכתב בשו"ת תורת אמת (סי' סז) שיכול לתפוס ע"י שליח. והקשה הש"ך הרי ריב"ש (סי' קז) והרמ"א באבן העזר (סי' צג סעי' כג) פסקו שאי אפשר לתפוס ע"י שליח. ותרץ שהם אזלו לשיטת החולקים על רש"י. ועי' בתומים (קיצור תקפו כהן סוף הל' דיינים) שבמקום ספק  אם חב לאחריני תפיסה ע"י שליח מועילה.  

23. אמנם המרדכי (גיטין סי' שכח) הסתפק לגבי פועל האם יכול לתפוס עבור בעלים, ודבריו צ"ב הרי הגמ' הביאה זאת ללא חולק. ודבריו יובנו עפ"י התומים (סי' קה ס"ק א) שכח פועל לתפוס הוא דווקא במציאה אבל לא בחוב שאינו שייך לו כלל. אולם לגבי שאלה דנן נראה שגבאי שייך במתנ"ע וע"כ יכול לתפוס עבורם. ועי' שו"ת רעק"א (ח"ב סי' קיב ד"ה ובזה).

24. בס' מחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יא) למד מעדיפות פועל על שליח שלפועל נכרי ישנה שליחות וחשיב כדין אפוטרופוס ונחשב בעליו עמו. אולם בחי' רעק"א על חו"מ (סי' שמו) נשאר עליו בצע"ג, ואולי דווקא בעניין זה. ועי' תשובת הגר"א שפירא שליט"א בס' שנה בשנה (שנת תשנג) לגבי דברי המחנה אפרים הללו.

25. ולענ"ד, מטעם זה כתב הרמב"ם בהל' יג שמתנ"ע שאין עניים מקפידים חוזרות לבעל השדה. שכיון שעדיין אסור לשאר אנשים להיכנס לשדות אחרים נמצא שאף שעניים הפקירו אותן - אחרים אינם  יכולים להיכנס ולזכות.

26. ופאה נקנית לעני רק כשתולש מן הקרקע. ואין הוא יכול לקנות מקצת ואגבה לקנות את השאר מפני שדינה כדין מטלטלין (אע"פ שמחוברת עדיין לקרקע), ובקרקע אין לו שום קניין חוץ מהרשות להיכנס וליטול את שלו. וע"כ אם התחיל לתלוש מקצת השדה לא זכה עדיין בשאר.  

27. ותמוה על תוס' בר"ה מדוע לא מצאו היכי תמצי של בל תאחר בלשו"פ והרי יכלו לתרץ בדלית ובדקל שהוריד לעניים ולא חילק, וצ"ע.

 

 

toraland whatsapp