'לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח, ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח, דברי רבי עקיבא. כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח. המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח' (פאה א ו).
'איזהו גרנן למעשרות? ...התבואה משימרח, ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערמה. הקטניות משיכבור, ואם אינו כובר עד שימרח' (מעשרות א ו).
המירוח הוא גמר עבודת הכנת גרגרי התבואה. אחריה התבואה עוברת לאוצר[1].
שלב זה קיים בתבואה ובקטניות.
הרמב"ם מסביר ש'מירוח' פירושו שפשוף, וזוהי מילה מושאלת משפשוף הכלי
עם גמר עשייתו. בתבואה הכוונה לגמר עבודת התבואה, כשמנקים את הגורן שנעשו בו הדיש והזרייה משאריות התבן, ונשארים גרגרי התבואה בלבד. אחרים סבורים שמדובר על פעולה ממשית של שיטוח הכרי. פליקס מסביר כי המירוח אכן כולל את שתי הפעולות: ריבוע ערימת הגרעינים כדי להקל על מדידתה, אך תוך כדי המירוח (בעזרת 'רחת' – כלי זרייה דמוי את, או סרגל כלשהו) מסלקים מעל פני הערימה את פסולת התבן, זרעי צמחי בר ושיבולים קטועות. הסיבה לכך היא שהזרייה נעשתה בגורן, שהיה מקום פתוח. שלב המירוח (שהוא הבא בתור אחרי הזרייה) נעשה לאחר הכנסת הגרגרים לכלי או לשטח מתוחם היטב; רק בשלב זה יכול החקלאי לדעת בבירור את נפח הגרגרים ומשקלם. מכאן ואילך יכול היה החקלאי להכניס את הגרגרים לשקים ולכלי חרס ולאחסנם שם.
פעולה זו היא גמר המלאכה של הכנת גרגרי התבואה לשימוש, השלב האחרון
וסיום מלאכות השדה. בתומו של שלב זה התבואה מתחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות.
מקורות לערך:
פליקס יהודה, תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות, פרק א הלכה ו עמוד 76 , שורה 17 בביאור.
פליקס יהודה, 'החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד' (הוצאת תשכ"ג),
עמ' 59-58 .
תודתי נתונה לד"ר עקיבא לונדון על הערותיו לערך זה.
[1] רמב"ם פירוש המשנה פאה א ו.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
