סימן עז - עד אחד על אשת איש שהתייחדה

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. עדות של עד אחד על עבירה

       ב. עד אחד לאפרושי מאיסורא

       תשובה

       מסקנות   

* * *

שאלה 72

עד אחד ראה, תוך כדי נסיעתו, אשת איש שיצאה מן הפרדס עם גבר זר, ופרסם את הדבר בציבור. השמועה הגיעה לאזני הבעל וכמו כן לאזני הרבנים. האם העד מחוייב או רשאי להעיד בפני הרבנים על מה שראה?

א. עד אחד על עבירה

נאמר במסכת פסחים (קי"ג ע"ב):

שלושה הקב"ה שונאן... והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.

כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. א"ל: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אין, דכתיב "לא יקום עד אחד באיש", ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כ"ח סעי' א' ברמ"א):

ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אותו... לידי שבועה, או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו.

ב. עד אחד לאפרושי מאיסורא

והנה מה שכתב הרמ"א: "או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא", מקורו בהגה"מ (הל' עדות פ"ה אות א'), שהוכיח כן מהגמרא בקידושין (ס"ו ע"א):

דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל... כי אתא שליח, אמר: אשתו זינתה. אתא לקמיה דמר שמואל. א"ל: אי מהימן לך, זיל אפקה, ואי לא לא תפיק.

ומכאן הוכיח בהגה"מ שלאפרושי מאיסורא מותר לעד אחד להעיד, שאם לא כן כיצד קיבל בכלל מר שמואל את העד, ומדוע לא גער בו ולא הלקהו כפי שעשה רב פפא לזיגוד (פסחים שם)? אלא ע"כ, לאפרושי מאיסורא שאני. (ועי' לקמן סי' ע"ט אות א'-ב').

ולפיכך קשה באמת על רב פפא (פסחים שם): מדוע הלקה את זיגוד, הרי יתכן שהוא בא לאפרושי מאיסורא (והרי בימי רב פפא לא היו דיני נפשות, ולא היתה יכולה להיות לו מטרה אחרת), וייתכן שהבעל היה מאמין לו ומגרש את אשתו? ואולי דבר הערוה המדובר שם הוא לא איסור אשת איש, אלא איסור אחר שלא היה בו מקום לומר שהבעל היה חושש לעדותו. אלא שא"כ קשה: מדוע באמת בא זיגוד להעיד לפני רב פפא על עבירה זו, אם אין בכך נפק"מ לבעל, הרי בזה"ז אין דנין דיני נפשות, ואף לא מלקות, אלא בהוראת שעה, ובהוראת שעה הרי אפשר לדון גם עפ"י עד אחד? אלא ע"כ הוא בא להעיד על איסור אשת איש, וייתכן שהבעל היה מאמין לו והוי אפרושי מאיסורא. וא"כ מדוע הלקה אותו רב פפא?

ואפשר לומר שזיגוד לא העיד על דבר שבערוה אלא על עבירה אחרת שלא היה בה אפרושי מאיסורא, ולכן הלקה אותו רב פפא (כך העיר לי ר' אביגדור לוינגר הי"ו). אך מהקשר הדברים נראה לכאורה שגם זיגוד בא להעיד על דבר ערוה.

ויש לומר עפ"י מה שכתב הנוב"י (מהדו"ק או"ח סי' ל"ה), שאם העד כבר הודיע לבעל וראה שאינו מאמינו, א"כ אין בהגדתו בפני בי"ד שום תועלת לאפרושי מאיסורא. ולכן אינו אלא כמוציא שם רע, ואסור לו להעיד, ואם יעיד ילקה. וא"כ יש לומר שבגמ' בפסחים מדובר כשזיגוד הודיע לבעל והבעל לא האמינו, ולכן הלקהו רב פפא. אם כי לאמור אין הכרח לכך, אך הסברה ניתנת להיאמר גם אם אין לה הוכחה בגמרא.

תשובה

בנד"ד, מכיון שהקול כבר נשמע זמן רב, וגם הבעל שמע על כך ועד היום טרם חשש לאיסור משמע שאינו מאמין לשמועות ואינו חושד באשתו הכשרה בעיניו, ואם כן אסור לעד להעיד במצב כזה. ואם יעיד, ראוי לו שילקה.

והנה בר מן דין, כל עדותו של העד היא על ייחוד בלבד, ואין מגרשין על הייחוד, ומה גם ייחוד חד-פעמי (עי' לעיל סי' ע"ו). וגם לא ברור מי היה האדם שאתו התייחדה, לדברי העד. אולי היה זה קרוב משפחה שרצה לדבר איתה בענין מסוים ונפגשו במקום ידוע. ולכן אסור לעד להעיד על דבר שאין איסורו ברור. ואדרבה, יש בכך משום הוצאת שם רע. וכמו כן אסור לו לדבר על כך בפני שום אדם, שאם לא כן הוא עובר על "לא תלך רכיל בעמך".

מסקנות

א. אסור לעד אחד להעיד על אדם שעבר עבירה, מפני שזוהי הוצאת שם רע ללא כל תועלת.

ב. מותר לעד אחד להעיד עדות שיש בה לאפרושי מאיסורא. אך אם הוא מעריך שהאדם הנוגע בדבר לא יאמין לו, אסור לו למסור את העדות.

ג. אשה אינה נאסרת על בעלה בייחוד גרידא, כל זמן שאין בו חשד מבוסס לדבר עבירה.

72 אלול תשמ"ט.