סימן ה יסודות היתר המכירה

 

סימן ה יסודות היתר המכירה

 

* מתוך מאמרים שנכתבו בשנים תשל"ב-תשנ"ד.

מן הראוי לעמוד על יסודותיו של היתר המכירה ולהתמודד עם הבעיות שהוא מעלה, לא רק ברמה ההלכתית אלא ברמה הרעיונית.

א. ההיגיון ההלכתי של היתר המכירה  

בסיסו ההגיוני של היתר זה הינו חלק מן המערך ההגיוני המיוחד להלכה ואשר מחייב חשיבה מתאימה. 

ההלכה באה להוציא אותנו מצורת החשיבה החושנית, בה אנו נתונים רוב הזמן, ולהכניס אותנו לצורת חשיבה רוחנית, מיוחדת במינה. לפי תפיסת ההלכה, מהווה כל חוק בתורה מציאות ריאלית, יותר מכל מציאות אחרת הקיימת בעולמנו. כשם שקיימים מינים שונים בטבע החי והצומח והרכבים שונים בטבע הפיסיקה והכימיה - כך יש סוגים שונים של עצמים השונים זה מזה במושגיהם ההלכתיים, כגון: כשר ופסול, טהור וטמא, קדוש וחולין. כל פעולה הלכתית - המשנה את מצבו ההלכתי של העצם - מחוללת שינוי כביר במהותו, גם אם הדבר אינו נתפס בעיני בשר ודם. פעולות אלה אינן פיקציות יורידיות דמיוניות, חלילה, אלא מעשים של ממש, הבונים עולמות או מחריבים אותם.

ההלכה מתייחסת, למשל, אל שור הקדש ואל שור חולין כאל שני מינים שונים של בעלי חיים, שהמרביע אותם עובר על איסור כלאיים, משל כאילו היו שור וחמור... 27 או פסק דין מוות על אדם מחשיב אותו כמת מבחינה הלכתית ("גברא קטילא"), וכל ההורגו פטור 28 (למרות שלכתחילה, וודאי שהדבר אסור בתכלית). אלו הן רק דוגמאות מאוצר עשיר שאין לו סוף.

"צורת הפתח" של העירוב - לפי זה - אינה רק דמיון של פתח, אלא "חומת ברזל" רוחנית, שכל רוח בעולם אינה יכולה לעוקרה ממקומה. בעיקר מרובות ההלכות מסוג זה במצוות הסוכה. המעיין בסוגיות העמוקות שבמסכת סוכה אינו יכול להשתחרר מן ההרגשה שעיקרה של הסוכה בנוי ממערכת דפנות הלכתיות, שאינן קיימות כלל במציאות המוחשית. ואולי לזה התכוון דוד המלך באומרו: "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני..." 29. 

אף מכירת האדמה לנוכרי אינה פיקציה, אלא פאקט ריאלי וממשי. על ידי פעולה הלכתית זו משתנה כביכול הרכב הקרקע, וכאילו הפכה בכך אדמה כבדה להיות אדמה קלה, וגידולים שלא יכלו לגדול בה קודם, יוכלו לגדול בה מעתה.

לא ייתכן שנתייחס אל ההלכה, עקרונותיה ופעילותיה, מתוך אספקט חושני, לו אנו רגילים. יש להתייחס אל ההלכה מתוך האספקט שלה. התורה, חכמת הבורא האין-סופית, עומדת מעל ומעבר לכל מציאות מוחשית שהיא. המציאות המוחשית, בה אנו חיים ואליה אנו רגילים, אינה אלא נטף זעיר מהשטף הרוחני הכביר, גרגיר אבק מתוך מציאות אדירה, צל עובר בתוך אור עצום. מתוך תפיסה אמונית נישאה זו נראים הדברים בקנה המדה האמיתי שלהם: מה שנראה לנו כדמיון הופך למציאות, ומה שנדמה לנו כמציאות הופך לדמיון.

ב. תוקפה של המכירה  

עוד יש להדגיש: למרות הקשיים ההלכתיים שיש במכירה, היא תקפה. תיאורים דמגוגיים שונים, הרוצים להציג את התמונה בצורה מעוותת, מתעלמים ממספר נקודות חשובות:

א. על הגוי – הקונה את הקרקעות – לשלם את מלוא מחירן! 

עליו לשלם את מלוא התשלום עבור הקרקע, הצנרת, העיבודים שכבר בוצעו בה והגידולים הקיימים בה, וכמו כן ישלם לבעל הקרקע את שכר טרחתו בהחזקת הקרקעות והגידולים במהלך שנת השמיטה. 

אמנם בדרך זו נרחיק במידה רבה את האפשרות למימוש המכירה על ידי הקונה. אך עקרונית, האפשרות הזאת קיימת, ולכן יש למכירה תוקף משפטי ממשי. יש כאן הבחנה דקה בין הצד המשפטי הפורמלי, שיש לו תוקף מחייב, לבין צד המעשה, שלא יבוא לידי הוצאה לפועל ממש. חקלאי הנמצא במצב כלכלי קשה - מוכן, לצערנו, גם למכור את אדמתו לנוכרי; ובפרט אם הדבר נעשה לתקופה מוגבלת עד שיוכל לחזור לאיתנו. אנו רואים במצב זה מצב טרגי. אנו נאבקים כדי למונעו. אך כשהאדם שרוי במצוקה אמיתית, הוא מסוגל לכל. נצאה לכפרים ונראה כיצד בעלי המשקים מחכירים - ומהם אף שמוכרים - את נחלותיהם לאחרים, כדי להציל את עורם מהחובות המעיקים עליהם. ומדוע לא תהא כוהנת לפחות כפונדקית? מדוע לא יהא מורא שמים עלינו לפחות כמוראם של הבנקים? אם אכן השמיטה עלולה לגרום למשבר כלכלי חמור ביותר - המכירה אינה פיקציה. היא אמיתית!

ב. המכירה היא זמנית – לשנתיים בלבד.

אין כאן מכירה גמורה, חלילה. לכן היא אמיתית ואינה פיקטיבית. חקלאי שומר מצוות, שהברירה העומדת בפניו היא: עזיבת החקלאות, תוך החכרת האדמות לגוי לזמן ממושך, או הסתמכות על היתר המכירה - ימסור באמת את אדמתו לגוי הקונה אותה למשך שנתיים, לאחר שהלה ישלם את מלוא התשלום.

ג. חקלאי ירא-שמים מוכן להקריב הרבה כדי להימנע מלעבור עבירה. הקרבן שהוא מוכן להקריב הוא קרבן ריאלי, הנמצא בהישג ידו, גם אם בדוחק רב.

יש להיזהר מלהוציא לעז על חכמים. הפוסקים שהתירו את המכירה הסתמכו על נוהג קיים בהלכה ובחיים, שאיש אינו מפקפק בו. אנו מכירים את המכירה מהלכות אחרות, כמו: מכירת חמץ ומכירת מבכירות. גם שם, אם יבוא הגוי וישלם את מלוא התשלום עבור הסחורה שקנה – יקבל את כל מה שנכלל במכירה. אמנם ידוע לנו שבפועל הגוי לא יבוא לממש את קנייתו; אך אין בכך כדי לפקפק בכשרותה של העיסקה, שיש לה תוקף משפטי מחייב. אין אדם בישראל שיוציא לעז על מכירות כאלה.

גם בחיי המעשה מרובים המצבים שבהם אנו עושים עסקאות מסוג זה. הן מוכרות גם על פי החוק וגם על פי התודעה הציבורית, ללא כל חשש וערעור. כל המערכות הכלכליות הקשורות במושג ה"חברה בע"מ", למשל - מבחינה משפטית הן רעועות הרבה יותר מאשר עסקה זו, של מכירת הקרקעות בשמיטה. השותפים בעסקה מצהירים כי הרכוש שהשקיעו בעסקה אינו שלהם אלא של חברה דמיונית שאינה קיימת במציאות כלל! 30 וכהנה רבות.

ג. ההצדקה לעקיפת מצוות השמיטה  

אף על פי כן, דרך המכירה אינה הדרך הרצויה. יש בה עקיפה של מצוה מן התורה. ויש להבין: מהי ההצדקה ההלכתית לעקיפה מעין זו?

כבר מצינו תופעה דומה בשמיטה, אם כי בתחום אחר, בתקנת הפרוזבול 31. התורה ציוותה על השמטת החובות בשביעית. אולם עם ירידת הדורות - בהם התפתחו אמצעי המסחר והידרדרו ערכי המוסר - נוצרה מציאות עגומה. במקום שמצוה זו תביא תועלת לנזקקים לה, היא הסבה להם עוול; כי אנשים נמנעו בגללה מלהלוות כסף לנצרכים. לכן נאלץ הלל להשתמש בהלכה, שאמנם היתה קיימת מכבר בין הלכות השמיטה: רק חוב פרטי השמיטה משמטת ולא חוב הנגבה על ידי בית-דין. הלל הציע אפוא לציבור הרחב להשתמש בדרך זו ולמסור את חובותיו לבית-דין לגבייה. המצוה של שמיטת הכספים אמנם נעקפה, אך בשכר זה ניצלה מצוות גמילות החסד של כל השנים כולן. אלמלא תקנה זו, היו שתי המצוות יחד: גמילות החסד ושמיטת הכספים - יוצאות מקופחות. אחרי התקנה נמצאת לפחות החשובה שבהן מקויימת.

(הדבר דומה לפתרונות אחרים המצויים בהלכה למצבים בהם נוצרת סתירה בין שני עקרונות הלכתיים, כגון: "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה", "עשה דוחה לא-תעשה", "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" ועוד. המשותף לכל הפתרונות האמורים הוא שלא מציאות חיצונית מכתיבה את ההלכה. היא מונחית על ידי עקרונותיה הפנימיים והעצמיים. התנאים החיצוניים גורמים רק ליצירת סיטואציה מסוימת המחייבת התייחסות מיוחדת של ההלכה אליה. גם שיקולים של "פיקוח נפש", "הפסד מרובה", "שעת הדחק" וכדו' - אינם שיקולים חיצוניים. אלו אינם רלבנטיים כלל. אלה הם שיקולים אימננטיים בתוך ההלכה גופא, ורק היא הקובעת אימתי להשתמש בהם 32.)

אין ספק שעל רקע המציאות הפגומה שהלל מצא לפניו היתה כאן תקנה חשובה. אך מאידך גיסא, אם נבוא להגדיר אל נכון את הרקע עצמו שגרם להלל להתקין את אשר התקין - לא תקנה יש כאן כי אם קלקלה. לא "התפתחות" יש לפנינו, כפי שמרבים להגדיר זאת חוקרים העומדים מחוץ להלכה, אלא אות לנסיגה ולפיגור של החברה האנושית שפיתחה את כלכלתה על ידי קלקלתה המוסרית. הצורך להשתמש בפרוזבול - כתם מחפיר הוא לחיי הכלכלה שלנו, המכורים לבצע והמחניקים כל שאיפה לקידמה רוחנית ועלייה מוסרית. משום כך הגדירו חז"ל היתר זה בשם "עולבנא דדייני", כעלבון לנזקקים לו. אי-נוחות מצפונית חייבת ללוות את כל מי שבא להלוות על סמך היתר הפרוזבול. הדבר יזכיר לו את פחיתות הנפש שגרמה להתקין תקנה זו ותדרבן אותו לתיקון פגמי נפשו.

ד. ההצדקה להיתר המכירה בימינו  

אף היתר המכירה ביסודו לא נתקן לשם הרווחה כלכלית או נוחות אישית. הרקע להפעלתו היה הדילמה שהוצבה בפני הפוסקים עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. שמירה מלאה של השמיטה היתה עלולה לחנוק את ההתיישבות הצעירה בעודה באיבה. השמיטה היתה אמנם נשכרת, אך מצוות יישוב ארץ ישראל, גאולתה וכל המצוות התלויות בה - היו נפסדות. אותם פוסקים העדיפו מצוות אלו על פני מצוות שמיטה. עקיפה זו אינה הערמה, שכן לא נעשתה לשם מטרה חומרית, אלא לשם מטרה רוחנית צרופה.

כל אדם כן חייב לעשות את חשבון נפשו אם אמנם גם בימינו קיימת אותה הצדקה לעקיפת מצוות השמיטה, או שמא ההרגל, הנוחיות והאדישות הם הגורמים לנו להעדיף צורה זו של קיום המצוה על פני צורתה המקורית.

ייתכן שבדורנו, ביסוסו של היתר המכירה הוא על החשש שאלמלא היתר זה לא תישמר השמיטה כלל ועיקר, ו"מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות" 33. ואם כך הוא הדבר, טוב שהשימוש בהיתר המכירה ילווה התלבטות מצפונית ותחושת עלבון והשפלה על הצורך שהביאנו להזדקק לכך. רגשות אלו יאלצו אותנו בסופו של דבר לא להשלים עם המצב העגום בו אנו נתונים וידרבנו אותנו לתיקון המעוות ולהחזרת עטרת השביעית ליושנה.

ה. "ולא תחנם"

הטענה העיקרית נגד היתר המכירה היתה, שאסור למכור קרקע לגוי בארץ-ישראל, משום איסור "ולא תחנם" (דברים ז' ב'), שמשמעותו היא: "לא תתן להם חנייה בקרקע" (עבודה זרה כ"א ע"א).

ר' מרדכי רוביו, רבה של חברון לפני כ200- שנה, דן בשאלה זו בהרחבה (שו"ת "שמן המור" סי' ד') 34. הוא היה הראשון שהציע למכור כרם של ישראל לנוכרי, כדי לפטור את בעית השמיטה. המצב בו מדובר היה כזה: בעלי הכרם חששו שאם יפקירו את כרמם לשנת השמיטה - ישתלטו השכנים הנוכרים על הכרם ויותר לא יזכו לחזור לכרמם. ר' מרדכי רוביו הציע למכור את הכרם לשנתיים לנוכרי, באופן רשמי. בתום הזמן יוכלו הבעלים לחזור ולתבוע את כרמם מהנוכרי. ר' מרדכי רוביו לא ראה בכך איסור "ולא תחנם", כי לדעתו, איסור "ולא תחנם" אינו עצם מעשה המכירה לנוכרי, אלא התוצאה מהמכירה, שהנוכרים יהיו הבעלים על הקרקע בארץ ישראל ותהיה להם כאן חניה. אולם כאשר המכירה לנוכרי יוצרת מצב הפוך, שעל ידי ההימנעות מהמכירה הנוכרי עלול להשתלט על הקרקע, ואילו כתוצאה מהמכירה הקרקע תישאר אחר כך בידי ישראל - מותר למכור, כי ישראל הם שיחנו לבסוף בארץ ולא הנוכרים 35. 

החולקים על ר' מרדכי רוביו סוברים שעצם מעשה המכירה הוא שאסור, למרות שהתוצאות הן לטובת ישראל 36. ר' יצחק אלחנן מקובנה הסתמך על דברי ר' מרדכי רוביו, וכן כל הפוסקים שהלכו בעקבותיו, הרבנים הראשיים לישראל וגדולי הפוסקים בארץ. ההנחה היתה שמכירת הקרקעות לשנת השמיטה הכרחית כדי לבסס את ההתיישבות היהודית בארץ, לעודד עליה יהודית, רכישת קרקעות מידי נוכרים ונטיעתם וזריעתם כדי שההתיישבות תוכל לעמוד בכוחות עצמה 37. ואכן יישוב או ענף המסוגלים לעמוד על רגליהם ללא היתר זה - אסור להם למכור את הקרקעות; והוא הדין לגינות נוי ושטחי קרקע אחרים שאינם קריטיים לקיומה של ההתיישבות. המוכר לגוי במקום שאין הצדקה לכך – עובר על איסור "ולא תחנם", ולדעת ה"חזון-איש" (שביעית סי' כ"ד ס"ק ג' ד"ה ולפיכך) המכירה בטלה משום שהיא נעשית על ידי שליח, ו"אין שליח לדבר עבירה". 

אמנם ההתיישבות בימינו ב"ה מבוססת, והחקלאות ב"ה מפותחת מאוד; אולם הבעיה עדיין קימת לצערנו בחריפות רבה. חקלאים רבים נוטשים את משקיהם, ונוכרים תופסים את מקומם. לכן יש הכרח להשתמש גם כיום עדיין בהיתר המכירה בענפים מסויימים כדי לבסס את החניה של עם ישראל בארצו.

ו. הזריעה לאחר המכירה  

גם הסומכים על היתר המכירה אוסרים את המלאכות המוזכרות בתורה במפורש, והן: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה 38. 

טעות נפוצה היא, שאם סומכים על היתר המכירה הזריעה מותרת בשביעית, ולא היא. מן הראוי לצטט כאן את דברי מרן הרב קוק זצ"ל במקורם (משפט כהן סי' ס"ז):

הנה מה שאומרים בשמי שהתרתי לעשות לאחר המכירה את כל המלאכות על ידי ישראל – זהו ללא אמת ונגד המפורסם... ואם יבוא הדבר שיהיה הכרח לחפש על זה איזה תיקון, אז יש לנו להחליט שהזריעה תישאר בהכרח על ידי נוכרים ועליה אין שום עצה להקל ממנה אפילו בכל דבר.

מהו הפיתרון, אפוא, לבעיית הזריעה 39?

הדרך הרצויה יותר היא הזריעה לפני שביעית. אמנם יש שנים שבהן ראש השנה חל מוקדם מאוד; אך בכל זאת ניתן לתכנן את הקיץ בצורה שתאפשר זריעה בזמן סביר. אם ייעשה הדבר בצורה נכונה, אין בו סיכון מיותר; מה גם שבאזורים רבים, נהוגה השקאת עזר בגידול תבואות חורף, ובעזרתה אין בזריעה מוקדמת סיכון.

איני חסיד של "גוי של שבת", ובשביעית על אחת כמה וכמה. אולם למי שנאלץ לזרוע בשביעית, הברירה העומדת בפניו היא זריעה על ידי גוי. בשעת הדחק היו שהתירו זריעה מתחת לסככה 40 או כשהתחלת הזריעה נעשית במקום שאינו ראוי לזריעה 41 (כגון: על הדרך וכדו'). אולם צורות זריעה אלו נחשבות דחוקות ביותר. בגידולים מסוימים ניתן לפתור את בעיית הזריעה על ידי שתילה בגושים או בחממה (החממה, אם היא חסויה מלמעלה ומן הצדדים נחשבת כ"בית", בעוד שהתורה לא אסרה את הזריעה אלא ב"שדך") 42. אולם הרצוי ביותר הוא להימנע ככל האפשר מזריעה בשמיטה, וזאת ניתן על ידי תכנון מחושב, לסיים את הזריעה עד ראש השנה, ולהרבות בגידולים דו-שנתיים או גידולים ארוכי טווח.

ז. חביבין דברי סופרים  

אמת היא, שלדעת רוב הפוסקים, שביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. עובדה זו משמשת בסיס לקולות רבות בהלכות שביעית בימינו. אולם מסגרת ההלכה אינה מאפשרת לנו לחרוג מעבר לאותן קולות המוזכרות בה (בעיקר נוקטים לקולא בבעיות שספיקן לא הוכרע, אך הלכות ודאיות לא ניתנות כלל לעקירה).

בסופו של דבר, גם המצוות שאנו חייבים בהן מדרבנן מעוגנות בתורה, אשר ציוותה עלינו להשמע להוראות חכמים, שהם פרשניה המוסמכים והאחראים ליישומה בחיי המעשה. זלזול בתקנות חכמים מהווה פגיעה גסה בבבת עינה של היהדות, שכן הוא משמיט את הבסיס העיקרי שהיא עומדת עליו. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג, אמונות ודעות, מאמר ג); כולל התורה שבעל פה (שמוסריה המוסמכים הם חז"ל). 

כמה היו חיינו הרוחניים מדולדלים ועלובים אלמלא מילאו אותם חז"ל תוכן בגזרותיהם ותקנותיהם. כיצד נוכל לתאר את חיינו היום-יומיים בלי ברכות ותפילות, בלי בית כנסת ומניין, בלי נטילת ידים וכיסוי ראש? או איזו אווירה היתה לשבת אילו היה מותר לנהל עסקים, לטלטל מוקצה, לעסוק בענייני חולין, לבנות בניין ארעי, לתלות כבסים ולעשות את כל המלאכות שאינן אסורות אלא מדרבנן?

יתכן שמבחינת הרגשתנו, דווקא המצוות שנתקנו מדרבנן מעלות את רמתנו הרוחנית ומשרות עלינו אווירת קדושה יותר מאשר מצוות דאורייתא.

השביעית אף היא, מימי בית שני, נוהגת מדרבנן, ובכל זאת אין היא נופלת מיתר המצוות דרבנן, אלא עולה עליהן. כדאי שנטה אוזן למקורות ונשמע כיצד נתקבלה מצוות השביעית בימי שיבת ציון, כשמעמדנו הבטחוני, המדיני והכלכלי של עמנו היה רעוע פי כמה וכמה מאשר בימינו.

הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו... הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו. ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו. 

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוויינו כהנינו... ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד... (נחמיה ט' ל"ו-ל"ז; י' א', ל"ב).

 

 

27 רמב"ם (הל' כלאיים פ"י הי"א).

28 סנהדרין (ע"ח ע"א).

29 בענין זה, ראה בהרחבה במאמרנו: "הרב במושב" (בקובץ "איש על העדה" - הכינוס השנתי למחשבת היהדות).

30 ראה מאמרנו: "חיי ההלכה בקיבוץ" (שו"ת "באהלה של תורה" ח"א סי' ג' אותיות ג'-י"ב).

31 ראה מאמרנו בענין הפרוזבול (לקמן סי' י"א, פרק סי' כ"ט אות ו'-ז').

32 ראה מאמרנו בקובץ זה: "ר' יהודה הנשיא ושביעית בזמן הזה - על הדיסציפלינה המדעית בחקר התלמוד" (לקמן סי' ח', אות א'). 

33 קידושין (כ"ב ע"א). 

34 התשובה נדפסה מחדש בספר "בצאת השנה" (עמ' ק"ז ואילך).

35 מכתב האדר"ת (מובא בסוף שבת הארץ). ועי' במאמרו של הגר"ב ז'ולטי "עיונים באיסור לא תחנם" (כרם ציון, הלכות פסוקות, שביעית, בתחילת הקובץ). מן הסיבה הזאת הוא סובר שמותר גם להחליף שטחים עם גויים, מפני שהאיסור הוא החניה ולא העברת הבעלות.

36 חזו"א (שביעית סי' כ"ד ס"ק ד' ד"ה ואע"ד). ועי' מש"כ הגר"ב ז'ולטי במאמרו שם (אות א') בשם החזו"א.

37 עי' מבוא לשבת הארץ (פרק ט"ו).

38 עי' "שבת הארץ" (פ"ח ה"ח אות ה'); "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ז סעי' ד').

39 וראה לקמן סי' י"א (פרק ו' אות ה').

40 "בצאת השנה" (עמ' ל"א). 

41 הצעה זו היתה מקובלת בשמיטות הראשונות לאחר קום המדינה כדרך לזרוע ב"גרמא", ועל ידי כך להימנע מביצוע מלאכה האסורה מן התורה על ידי יהודי. בתקופה מאוחרת יותר, כשלא היה קושי להשיג פועלים נוכרים, נמנעו לחלוטין משימוש בדרך זו. ולכן היא לא מופיעה ב”מדריך שמיטה לחקלאים” שיצא לאור בשמיטת תשנ"ד.

42 ראה מאמרינו בענין חממות ("המעיין" שבט תשמ"ו; "הליכות שדה" 78). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ג אות ב'); "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק י"ח).