בקרובי אקדש - ההלכה ושמירתה
בקרובי אקדש
ההלכה ושמירתה
(לפרשת שמיני)
אמר משה לאהרן: אחי, בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו. והייתי סבור שמא בי או בך הבית הזה מתקדש. ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך (ויקרא רבה פרשה י"ב).
ותמה המגיד מדובנא: לשם מה היה צריך ה' בקרבן אדם כדי לקדש את המקדש? ובכלל, כיצד התקדש המקדש בכך? למה תרם מותם של שני בני אהרן? וכדרכו, הוא פותח במשל:
במקום מסויים נבנתה עיר מודרנית לדוגמא. הכל נבנה בפאר ובהדר, על פי מיטב השכלולים המודרניים. בין היתר נבנתה מרפאה מתקדמת, והוצע לרופא מומחה בעל שם בינלאומי לקבל עליו את ניהול המרפאה. בפתיחת המרפאה במעמד כל אנשי העיר, השתתף גם אחד התושבים שחש קלות בראשו. הרופא נתבקש לטפל בחולה הראשון של העיר החדשה. הרופא הכניסו למרפאה, בדק אותו, והחליטו לאשפזו במרפאה על מנת לפקח ישירות על תהליך הבראתו. לא עברו ימים מועטים והחולה מת. כל העיר היתה כמרקחה. הייתכן? רופא מומחה ומרפאה כה משוכללת לא יכלו להציל חולה קל כזה ממות? הרופא נקרא לבירור בפני ראש העיר והנהלתה. להפתעת מבקריו ענה הרופא: "אני אשם במות האיש. יכולתי להצילו, אולם החלטתי לטובת העיר לא להשתדל באופן מיוחד להצילו". - "לטובת העיר עשית זאת"?! תמהו כולם : "הכיצד"?!
- "חששתי", ענה הרופא, "שמרפאה כה משוכללת ורופא מומחה יביאו את התושבים למחשבה מוטעית שהם מחוסנים. מעתה ואילך הם יכולים להרשות לעצמם לאכול ולשתות ככל העולה על רוחם, ולהסתכן בכל סיכון אפשרי. שהרי מרפאה כזאת ורופא כזה יצילו אותם מכל סכנה. לכן החלטתי שאולי מוטב שהחולה ימות, כדי להציל אחרים. כדי שתושבי העיר ייזהרו בכל זאת בהתנהגותם ולא יסמכו על הרופא בלבד". (אפשר כמובן לטעון, שאף על פי כן רופא שהתרשל צפוי לענישה חמורה, גם אם כוונתו טובה; אולם אין משיבין על המשל).
קיום בית המקדש תלוי במעשה ישראל
כך באשר למקדש. העם עלול לתפוס בטעות, כפי שאכן ארע בימי חורבן הבית, שהיכל ה', היכל ה', היכל ה' המה, שעצם קיומו של בית המקדש יצילם מכל פורענות. כדי למנוע תפיסה כזאת היה הכרח לקדש את הבית במותם של שני צדיקים, ובכך ללמד את כל העם מהי משמעותו של המקדש. אין הוא ערובת ביטחון לאף אחד. הוא מטיל חובות ואינו מעניק זכויות. הוא אינו מבצר הגנה, אלא מוקד לסכנה, אם לא מתייחסים אליו בצורה הנאותה.
פירושו של המגיד מדובנא אינו מתייחס רק להגנה הפיזית של המקדש, בתפיסת ההמון, אלא גם להגנתו הרוחנית. הגישה הפשטנית עלולה לייחס למקדש כוח רוחני ומקור של קדושה שיש בהם בכדי לפטור את הפרט ממחויבות אישית. דיו לאדם שיכבד את המקדש, ורמתו הרוחנית האישית מובטחת לו מאליה. יתירה מזאת, כל מעשה שיעשה לכבוד המקדש ייסלח לו, שהרי לכבוד ה' ולמקום מקדשו עשה את אשר עשה. וזאת מתוך הנחה שהמקדש נועד לשמש מקום לה', כאילו ה' הוא הזקוק כביכול למקדש. אין הוא תופס שכוונת ה' הפוכה, שמטרת המקדש היא לקדש את חייו של ה א ד ם על ידי תביעות גדולות יותר ומחויבות רבה יותר. ה' אינו זקוק למקדש. השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי? ה' רוצה לקדש את ה א ד ם . אחת הדרכים לכך היא על ידי הפיכת המקדש למקור הסמכות ההלכתית. ולכן דווקא כבוד המקדש מצריך קבלת מרות ההלכה בצורה מחייבת יותר.
המקדש בא לחזק את ההלכה
נדב ואביהוא הקריבו קטורת שלא נצטוו עליה. הם עשו זאת לכבוד חנוכת המקדש, לדעתם. ייתכן שאם היו עושים דבר דומה בהזדמנות אחרת ובמקום אחר, היה אפשר לסלוח להם. סוף-סוף לשם שמים נתכוונו. הם חשו בצורך פנימי ליזום גם איזה קרבן משלהם. ואין להתייחס ליוזמה כזאת, אף על פי שאינה על פי ההלכה, כאל עבירה כה חמורה. יש כאן טעות בדבר מצוה, אשר ההלכה מתחשבת בה במקרים מסוימים. אולם לא כאן: לא במקום הזה, ולא בזמן כזה. חנוכת המקדש, שבין היתר יש בה גם קביעת מעמדה וסמכותה של ההלכה, מחייבת הקפדת יתר על שמירתה המדוקדקת דווקא במקום הזה ובזמן הזה. להוציא מהדעה שכיוון שהמקדש נועד לכבוד ה', כל מעשה שנעשה לכבודו יוכשר. לא היא, המקדש בא להחדיר את מודעות ההלכה בלב העם. לכן יש לשרש את הטעות שלמען המקדש מותר להקל ראש בהלכה. כי אדרבה, המקדש בא לחזקה ולא להחלישה, חלילה.
כדי להמחיש זאת יותר ניקח את הדוגמא הבאה: שריפה פרצה בשבת בבית כנסת. במקום אין עירוב. ספרי התורה עולים באש. הגישה העממית, הספונטנית, תהיה מן הסתם להציל את הספרים הקדושים, אם על ידי הוצאתם מהבית הבוער, ואם על ידי כיבוי האש. אך מענין שגישת ההלכה הפוכה: אסור להוציא את ספרי התורה לרשות הרבים, ואף על פי שהם עולים באש. ובעומק הדברים: קדושתה של התורה מתבטאת דווקא בקיום הלכותיה. ומכיוון שהתורה היא שאסרה הוצאה מרשות לרשות, והיא שאסרה כיבוי בשבת, הרי שמירת הוראותיה הן הן קדושתה והן הן כבודה. גווילין נשרפים ואותיות פורחות.
משל למלך העובר על המכס. אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי הדרכים ולא יבריחו עצמם מן המכס (עפ"י סוכה ל' ע"א).
רגשי אנוש כנגד הקדושה האלוקית של התורה
הנטייה הטבעית, לכבד דבר קדוש ולייחס לו ערך עצמי עד כדי יכולת להצדיק לשם כך גם סטייה מההלכה, נובעת מראיה מוטעית. התנהגותו הרצויה של האדם על פי התורה היא היא הערך המקודש ביותר. לשם כך נתקדש המקדש, משום כך התקדש ספר התורה, כדי שהאדם יתנהג בקדושה. אך אם האדם מוריד מרמתו הרוחנית כדי לקדש דבר אחר, הוא הופך את הקערה על פיה. משום כך אמרו אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. כי בית המקדש נועד להרבות תורה בישראל. כי מציון תצא תורה. אך אם בניין בית המקדש ימעט לימוד תורה, הושגה מטרה הפוכה. האמצעי - המקדש - הפך להיות מטרה, והמטרה - התורה - לאמצעי. וכן לא ייעשה. וזו היתה טעותו של עוזה ששלח את ידו לאחוז בארון כי שמטו הבקר. תגובתו הטבעית של אדם הרואה את ארון הקודש נופל, היא אכן לשלוח את ידו על מנת להצילו. אולם בחשיבה הגיונית יותר יש לשאול: מהיכן נובעת קדושתו של הארון? בהיותו נושאה של התורה. וקדושתה של התורה היא בקיום הוראותיה. ומאחר שהאחריות על נשיאת הארון מוטלת על הלויים והכוהנים, אין רשות לזר לגעת בארון. גם אם הארון היה נופל ארצה חלילה, קדושתו וכבודו הם בכך שמי שלא הורשה לכך לא יגע בו!
כאן תישאל השאלה הנוקבת: הרי תגובתו של עוזה היתה ספונטנית! לא היה סיפק בידו לשקול את המעשה בהגיון צלול. ומדוע נענש בעונש כה חמור? הרי כוונתו היתה לשם שמים, לכבוד התורה ולכבוד הארון!
והתשובה היא, שהיא הנותנת. דווקא כשהארון הנושא את התורה מועלה לירושלים, יש להדגיש את חומרת הדבר. יש לחנך את העם לגישה מעמיקה יותר. שהספונטניות הטבעית של אדם מישראל תהיה לשמור את התורה, לכבד את הוראותיה, גם אם הדבר עלול לגרום לבזיונם של הספר או הארון. כי לא הארון ולא הספר הם המטרה. אלא התורה כמערכת הלכתית מחייבת, וקיומה בתור שכזאת היא קדושתה והיא כבודה.
בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.
