ברית העם והארץ
ברית העם והארץ
(לפרשת לך לך)
לך לך! כאן ראשיתה של ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל. זוהי ההתגלות הא‑להית הראשונה לאברהם אבי האומה, הכתובה בתורה. אין שום רקע מוקדם לכך, שום הסבר המניח את הדעת; אלא קריאה פתאומית ללכת ליעד בלתי ידוע, מקום ללא שם, ללא נימוק הגיוני.
היינו מצפים להתחלה מובנת יותר של ההיסטוריה שלנו, ולא התחלה כה מפתיעה, כה חסרת הסבר.
גם הציווי לך לך שנאמר לאברהם עומד בסתירה לאמור כמה פסוקים קודם לכן: ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט... ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם. הרעיון לצאת מאור כשדים ללכת ארצה כנען היה של תרח, לפני שה' ציווה את אברהם. הם אמנם נעצרו בדרך, בחרן, והיה מקום לצוות את אברהם להמשיך הלאה בדרכו ארצה כנען. אך הציווי "לך לך" מתעלם כביכול מתרח. אברהם מצטווה לצאת מארץ מולדתו, כאילו לראשונה. ועוד, תרח מכנה את ארץ ישראל בשמה "ארץ כנען". ה' מסתיר בדבריו את שמה ומקומה של הארץ ומתאר אותה בכינוי אפוף מסתורין: הארץ אשר אראך... מדוע?
העלייה "הראשונה" והעלייה "השנייה"
שתי עליות עלה אברהם לארץ ישראל. העלייה הראשונה היתה ביוזמתו של תרח אביו. המניע היה בעיקר היציאה מאור כשדים כשהמגמה היא ארץ כנען. סתמה התורה ולא פירשה, מדוע החליט תרח לקחת את מקל הנדודים בידו ולטלטל את משפחתו אלפי מילין ממולדתו ומבית אביו. בכוונה סתמה התורה. הרבה סיבות יכולות לגרום לצעד כזה: כלכליות, בטחוניות, תרבותיות, פוליטיות, שנאה ורדיפות או גורם משיכה טמיר. כל האפשרויות פתוחות. כי לא לשעתם, אלא לדורות עולם נכתבו הדברים בתורתנו הנצחית, ובדורות הבאים הכל אפשרי.
אברהם נצטווה ציווי א-להי מפורש "לך לך". לא מניע אנושי, לא גורם חיצוני, לא שיקול של השגת תועלת כל שהיא, לא פיזית ואף לא רוחנית, אלא ציווי חד משמעי! אין לארץ ישראל, לכאורה, כל ערך מיוחד. כל ערכה מתמצה בכינוי הארץ אשר אראך. ה' הוא שיראה לאברהם את הארץ. בהמשך ייאמר: ו י ר א ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת... שא נא עיניך ו ר א ה ... כי את כל הארץ אשר אתה ר ו א ה לך אתננה... ה ב ט נא השמימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך. ה' נראה אל אברהם לפני עלייתו ארצה ואחריה. ולבסוף, בשיא ההתגלות בעקידה - בהר ה' יֵ ר א ה . ה' יַראה לאברהם את הארץ בהדרגה. תרח התייחס אל הארץ כאל "ארץ כנען", הארציות במלוא גסותה וחומריותה. אין לו בה שום שאיפות רוחניות, מוסריות וערכיות. היא עבורו מקלט קיומי בלבד. אברהם מתהלך בארץ, ובכל פעם מתגלה אליו רובד עמוק יותר, ערך נעלה יותר. זו ארץ ההתגלות הא-להית, לשם כך הוא עולה ארצה. להיות תמים עם ה', להתהלך לפני ה', להידבק בשכינה, לגלותה בכל רגב אדמה, בכל פיסת קרקע. פה הכל קודש. בכל מקום הוא בונה מזבח וקורא בשם ה', עד אשר מגיע לשיא השיאים, לקודש הקדשים, בהתמסרותו המוחלטת לה', בעקידת בנו על המזבח המרכזי בהר המוריה.
עבים ויונים
מעשה אבות סימן לבנים. גם בדורות הבאים תיתכנה שתי עליות לארץ ישראל. בדור מצרים למשל, היו כאלו שעיקר מטרתם היתה לצאת מכור הברזל במצרים, כשארץ ישראל משמשת להם מפלט. עליהם נאמר "מסעיהם למוצאיהם". והיו כאלו שמטרתם היתה ארץ ישראל, כארץ ההתגלות והדבקות בשכינה. עליהם נאמר "מוצאיהם למסעיהם".
ידועה מימרתו של מרן הרב קוק זצ"ל על הפסוק: מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. קיימים שני סוגי עולים לארץ ישראל: הסוג האחד בחינת כעב תעופינה, שהרוח מעיפה אותו - רדיפות, אנטישמיות, חנק חברתי. והסוג השני - בחינת כיונים אל ארובותיהם - כאפרוחים השבים אל אמם, אל קן הורתם.
עלייתו של תרח היא כעב תעופינה, ואילו זו של אברהם - כיונים אל ארובותיהם. למרות שאברהם לא גר מעולם בארץ ישראל, זו היתה הארץ שה' הוא המראה אותה והופך אותה לצור מחצבתו הרוחני, כי שם ביתו.
החוט המשולש
אברהם ותרח מייצגים שתי גישות הפוכות זו מזו. לכן היה צורך להדגיש לאברהם, שבעלייתו ארצה אינו ממשיך את מהלכו של אביו, אלא מתחיל מבראשית. ולשם כך עליו לצאת מבית אביו, מתפיסתו ומגישתו של תרח.
אין לאברהם, אבי האומה, ולארץ ישראל סגולות מיוחדות (מהר"ל מפראג, נצח ישראל פרק י"א), אלא סגולת הסגולות, הסגולה שהכל בה, היותם נבחרים על ידי ה'. העובדה שה' הוא שבחר באברהם לעשותו לגוי גדול, ושה' הוא שבחר בארץ ישראל כמקום הבלעדי להישארותו, היא העושה את העם ואת הארץ לבעלי כשרונות מיוחדים ותכונות נעלות, היא היוצרת את הקשר הנפשי העמוק ביניהם. מכאן קדושתו של העם, כוח אמונתו, רמתו המוסרית. מכאן קדושתה של הארץ ותכונותיה הסגוליות. שהרי החוליה המקשרת בין האדם הזה לאדמה הזאת, אינו שום גורם ארצי שהוא, אלא רצון ה' בלבד. הישות הרוחנית המוחלטת, המושלמת, הנצחית, היא העושה את העם ואת הארץ למושלמים יותר, לרוחניים יותר.
החוט המשולש הזה, העם, הארץ וה' - המתגלה בתורתו, במצוותיו ובהשראתו הנבואית, לא ניתן לניתוק לעולם. העם ישמור אמונים לארצו גם בהיותו בתוך תנור עשן ולפיד אש. הארץ תשמור אמונים לבן בריתה גם בהיותה תחת האמורי, הכנעני והפריזי. היא תקיא אותם מתוכה, בהגיע שעתם, כאשר שלם עוון האמורי, ותשלח את זרועות ענפיה ופירותיה לעמה ישראל, השב אל אמו.
וחוט משולש זה מתבטא: בעגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש.
ברית בין הבתרים
כשני חצאים של גוף אורגני אחד, כך הוא היחס שבין עם ישראל לארצו. הקרקע אינה ערך חיצוני, המשמשת רק בסיס לרגליים. היא לא רק מקום פרנסה ומפלט, אף לא נוף תרבות וטריטוריה המאפשרת ייחודיות לאומית ורוחנית. כל אלו אמצעים חיצוניים הם. הארץ היא חלק אורגני בלתי נפרד של האישיות הלאומית (מרן הרב קוק זצ"ל, אורות, ארץ ישראל א'; "עולת ראי"ה" ח"א עמ' ר"ג-ר"ד): ויבתר אותם בתווך ויתן איש בתרו לקראת רעהו. ואפילו כשנדמה שניתן לבתר את הגוף האורגני לשניים, את הציפור לא בתר. היונה הצחורה, ציפור הנפש, תישאר שלמה לעד. כי, כאמור, לא אינטרסים אנושיים הם הקושרים את העם והארץ ליחידה אחת, אלא רצון א-להי. לכן ברית זו חייבת להיות נצחית כה' עצמו. העם הוא עם ה' והארץ היא ארץ ה': כאשר השמים והארץ ... עומדים לפני, כן יעמוד זרעכם ושמכם.
זוהי שיטתו של אברהם, במה אדע כי אירשנה? במה ייוודע אפוא שאכן שונה הקשר שבין עם ישראל לארצו שוני מהותי מכל עם ולשון אשר על פני האדמה? הרי גם אנו בני אדם. גם לנו צרכים אנושיים, קיומיים, אינטרסים תועלתיים. גם אנו עלולים למעוד ביחסנו לארצנו ולשליחותנו! גם לנו עלול לקרות שנפריז בצרכים הקיומיים והפיזיים שלנו על חשבון ערכינו!
התשובה היא: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל - רמז לקרבנות (רש"י). ומפרש המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק ח') שעצם האפשרות לכפרה מוכיחה שהחטא הוא מקרי. כפרה היא קינוח, סילוק הלכלוך מעל המרגלית. זו יכולה להתלכלך על ידי גורם חיצוני, אולם במהותה תישאר לעד אבן יקרה, מבריקה ונוצצת. שום טינופת אינה מסוגלת לשנות את מהותה. הבחירה הא-להית בעם ישראל ובארצו, כמוה כא‑להים: נצחית היא, מהותית היא, בלתי ניתנת לשינוי ותמורה. כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם.
