ברכת המקלל
ברכת המקלל
(לפרשת בלק)
פרשת בלעם והפיכת קללתו לברכה הפכה להיות משל לדורות רחוקים. הנביא מיכה יאמר: עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור. והדברים טעונים הסבר. וכי מה איכפת לנו שבלעם מקלל אותנו? אם ה' רוצה לברכנו, אין הוא צריך להפוך את הקללה לברכה, אלא פשוט למנוע את תחולתה עלינו! אם כן מה הרעש הגדול סביב קללותיו של בלעם? פתגם עממי אומר: הכלבים נובחים והשיירה עוברת...
אלא שקללותיו של בלעם, גם אם לא יכלו לחול עלינו, הן חמורות מצד עצמן. עצם העובדה שאישיות בכירה, בעלת השפעה כה גדולה, כבלעם, מקללת את עם ישראל - היא עבורנו סתירה לכל תכניותינו וסטירה על לחיינו. כי עם ישראל לא בא לעולם רק כדי להיאבק ולשרוד. עם ישראל בא לעולם כדי להשפיע ולתקן את העולם. לכן זקוק הוא לאווירה אוהדת. אי אפשר להשפיע מתוך עימות אלים, אלא מתוך אקלים נוח, המאפשר הידברות וקליטה. לטובת העולם, ולא לטובתנו, היה הכרח להפוך את קללת בלעם לברכה, כדי שתדמיתו של עם ישראל תהיה ראויה להשפעה ברוכה. כי ברכה פירושה שפע והשפעה לזולת: ונברכו בך כל משפחות האדמה.
כפייה ולא מהפכה
אילו בלעם היה משנה את דעתו האישית ומשתף פעולה עם ישראל לתיקון העולם, היינו כבר מצויים באחרית הימים. אולם בלעם לא הפך את עורו. ובמדרש נאמר: ר' אליעזר אומר, מלאך. ר' יונתן אומר, חרב. לדעת ר' אליעזר, מלאך דיבר מתוך גרונו של בלעם, לא הוא עצמו. אם כי מסתבר שהמלאך דיבר בשפתו ובסגנונו של בלעם, ורק הפך את הקללה לברכה. לדעת ר' יונתן, חרב של ברזל ננעצה בתוך גרונו של בלעם ואילצה אותו להימנע מלקלל, ובמקום הקללה - לברך. לשונו של בלעם היא שבירכה, אולם בניגוד לרצונו העצמי. כי למהפך נפשי נחוץ רצון אוטונומי של האדם. הקב"ה, שברא את האדם כבעל בחירה, אינו משנה את מהותו הנפשית של האדם. רק האדם יכול לעשות זאת בעצמו.
הבעיה נפתרה, אם כן, רק בחלקה. הקללה נמנעה. תעמולת הזוועה - שהיתה אמורה לצאת ממואב ולהניע את העולם כולו לשנאת ישראל איומה ולהסתת העולם כולו נגדנו - נבלמה לפי שעה. אולם מהפכה נפשית, חזרה בתשובה, לא היתה כאן. ועקבות הדברים נותרו בין קפלי "ברכותיו" של בלעם. הוא לא השתחרר מהמנטליות הנוכרית שלו. עולם מושגיו נשאר גויי, גם כאשר נאלץ לברך את ישראל. הוא ברך את ישראל מתוך זווית ראייתו הנוכרית והמנוכרת, כפי שניווכח לדעת מעיון בברכות.
הקנה והארז
טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קיללו בקנה "כאשר ינוד הקנה". מה קנה זה - עומד במקום מים, וגזעו מחליף, ושורשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר "כארזים עלי מים". מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף... אפילו כל רוחות שבעולם נושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו. כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו (תענית כ' ע"א).
הארז והקנה שונים זה מזה, לא רק בצורת גידולם אלא גם בתכליתם. הארז משמש לבניין חזק וגבוה, של אדם תקיף ועשיר בדרך כלל, המסוגל לכך. הקנה משמש כמכשיר לכתיבת ספרים. זה כוח וזה רוח, זה קשוח וזה רך. זה חוץ וזה פנים. זה מסגרת חיצונית וזה תוכן. בלעם לא היה מסוגל לתאר את ישראל בקנה. כל עולם מושגיו הוא של תקיפות ואלימות. הארז הוא סמל הברכה שלו, וגם כאשר ברך את ישראל, נשאר גוי במהותו.
אוזר ישראל בגבורה
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. אמת, יש גבורה בישראל. וכשהוא נאלץ להילחם, הוא מסוגל לטרוף גם כארי. אולם מה שאצל בלעם הוא לכתחילה, אצל ישראל הוא רק בדיעבד. גבורת הגוף אינה אידיאל בישראל, אלא גבורת הרוח. ורק כאשר אין ברירה, נאלץ עם ישראל להשתמש בגבורת הגוף. הסכנה הנשקפת לו מהגויים היא המאלצת אותו לכך. האריות הנועצים בו את שיניהם וצפורניהם הם שהפכוהו לאריה, בעל כורחו, בניגוד לטבעו העצמי.
מיכה המורשתי מתאר את עם ישראל בסדר שונה: והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב. טל ברכה הוא, וגשם נדבות לעולם כולו. וזאת גם כאשר הוא "שארית יעקב" בלבד, לאחר שהאריות מיעטוהו ואכלו את בשרו. ורק כאשר שארית יעקב, שנותרה בגויים - אינה מסוגלת לחיות ולהחיות כטל, משום שהיא בקרב עמים רבים הדורסים אותה. היא הופכת בעל כרחה לאריה בבהמות יער, וככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל.
מעתה תובן לנו דרשת חז"ל את ברכת בלעם:
"הן עם כלביא יקום" - כשהן עומדין משנתן שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש ציצית, לקרוא שמע ולהניח תפילין.
חז"ל לא עקרו את הכתוב ממשמעותו הפשוטה, כי לדעתם זהו עומק פשוטה של גבורת ישראל. רק מכוח גבורת הרוח באה גבורת גוף אמיתית על פי דרכה של תורה.
דרך כוכב מיעקב... ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. כמה שונה תיאור זה מתיאורו של ישעיהו: ונהרו אליו כל הגויים, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אמנם גם נביאינו תיארו את חלק מתקופת המשיח כתקופת מלחמות; אולם רק כשלב זמני, ולא כתיאור סופי ובלעדי.
הראם והאריה
כתועפות ראם לו, יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחִצַיו ימחץ.
הכוונה אינה רק לה', המוציאם ממצרים, אלא גם לשלוחי דרחמנא, הם ישראל. תועפות הראם מציינות גם את קרנם של ישראל.
לראם יש קרניים גדולות. "קרני ראמים" הפך למושג של תועפות גובה (יש אומרים שהראם נקרא על שם רום קרניו). אולם אין הוא חיה טורפת. לכל היותר הוא נוגח בקרניו, בהם עמים ינגח. בלעם, בדמיונו הפרוע, הפך את הראם ליצור זולל בשר, יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם.
הספורנו מדגיש את ההבדל המהותי שבין הדימוי לקרני הראם לבין הדימוי לאריה. עם ישראל לא התכוון מעולם להרוג את עמי כנען. כידוע, שלוש אגרות שלח יהושע: הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לפנות יפנה, הרוצה להילחם ילחם. ולא היתה עיר אשר השלימה עם יהושע פרט לגבעון, ולכן נאלץ עם ישראל להילחם באויביו. גם בלק הגזים בפחדיו מפני ישראל. הרי נאסר על עם ישראל לכבוש את מואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. בלעם, שבא לסייע לבלק, היה צריך להרגיעו; שהרי חכם גדול היה ויודע דעת עליון. אולם זו דרכם של מנהיגים מסוגם של בלעם ובלק. מנפחים הם את העובדות ויוצרים היסטריה המונית, כדי להציג את ישראל באור מסולף, מפחיד, משמיץ ומשניא.
הם עושים זאת משום שהם דנים את ישראל על פי תפיסתם. כל עולמם מלא אלימות וכוח. הם אינם מסוגלים להבין שיש עם ששאיפותיו הן רוחניות בלבד וכל ייעודו - רק שלום בעולם. יתכן שעצתו של בלעם כללה לא רק טמיעה בבנות מואב, אלא גם השפעה חוזרת של הסביבה הנוכרית על הדימוי העצמי הישראלי; עד כדי כך שישראלים מתחילים בעצמם להאמין בתעמולת הכזב הנוכרית, ורואים את עצמם כובשים, תוקפים ואלימים, ושוכחים מי התוקף ומי המותקף, מי המקלל ומי המקולל. ואף על פי כן, גם כלפי פנים, עומדת לנו הבטחת ה' הנצחית: גם ברוך יהיה!
