דת ומדע
דת ומדע
(לפרשת בראשית)
מעשי בראשית מעוררים בכל שנה ושנה מחדש את בעיית הדת והמדע. פסוקי התורה, כפי שהם מובנים במשמעותם המורגלת, אינם עולים בקנה אחד עם ההשערות המדעיות, כפי שהן מובנות בדרך כלל. בעיקר בולט העימות בשאלת גיל העולם. על פי המסופר בתורה, העולם נברא בששה ימים, ומשום כך אנו שובתים מדי שבת בשבתו, ביום השביעי. השבת, כידוע, היא הבסיס המוצק שעליו נבנה כל עולם האמונה וההלכה. המחלל שבת בפרהסיה, השמיט מתחתיו בסיס זה ונחשב לכופר בכל התורה כולה. על פי ההשערות המדעיות, כפי שהן מנוסחות בדרך כלל, גיל העולם שונה ולפיהן העולם קיים כבר "מיליארדי" שנים.
הבעיה אינה חדשה, היא עתיקת יומין, והיתה חריפה יותר בימי הרמב"ם. בימיו שלטה במדע, זה מאות בשנים, התפיסה האריסטוטלית (לזכותה יש לזקוף את ראשיתה של החשיבה המדעית השיטתית, שאת פירותיה אנו אוכלים עד היום). להתייחסויות השונות לבעיה זו יש השלכות מרחיקות לכת על השקפת עולמו ואורח חייו של האדם. בעיקר בולטות שתי גישות קיצוניות:
א. התורה, כפי שהיא מתפרשת בדרך כלל על ידי ההמון, היא אמיתית, ולכן המדע בהכרח שקר. אסור לעסוק בו ולהתעניין בו ויש למעט את יישומו בחיי המעשה ככל האפשר.
ב. המדע, כפי שהוא מוסבר בדרך כלל על ידי מדענים פופולריים, הוא אמת, ולכן אין להאמין לתורה, חלילה, או שאין להתייחס לסיפור הבריאה כאל דבר מחייב, או שלתורה אין בכלל מסר רעיוני מחייב.
שתי התפיסות הקיצוניות עלולות ליצור עיוותים נפשיים חמורים. כי הפרשנות של פסוקי התורה המקובלת בעם, הינה מנוגדת לחלוטין לדעת המדע. המבוכה רבה. הרמב"ם, בעיני הנשר שלו, גילה דרך להתיר את הסבך. אמנם הבעיה כיום שונה בהרבה, אך העקרונות שעליהם ביסס הרמב"ם את דעתו תקפים עד עצם היום הזה, ומן הראוי שנצעד בעקבותיו.
תשובת הרמב"ם
ראשית כל מערער הרמב"ם את ודאיותן המוחלטת של ההשערות המדעיות. ההמון, כולל חלק מהקהילה המדעית, מתוך הרגלים ומוסכמות, סבור בטעות שכל השערה מדעית היא אמת ודאית. הרמב"ם בדק ומצא, שלהשערה בדבר קדמוניותו של העולם החומרי, אין בסיס מדעי מוצק. השערה זו לא הוכחה מעולם על ידי אריסטוטלס, האוטוריטה המדעית הגדולה ביותר במדע. זוהי השערה, שאומצה על ידי אריסטוטלס מתוך שרירות או מתוך הרגל. הוא עצמו לא סבר שהשערה זו אכן אמיתית היא, אלא שהעדיף השערה זו על פני
חברתה מתוך נוחות אישית, ובכך גרם לדורות הבאים לראות בעמדה זו עמדה "מדעית". סייעה לכך ללא ספק ההערצה העצומה לסמכותו המדעית (מו"נ ח"ב פרק ט"ו).
(דומה הדבר למה שמקובל גם בימינו להחתים אנשי מדע ידועים על עצומות העוסקות בענינים פוליטיים או מוסריים, למרות שהבנתם בנושאים אלו אינה גדולה בהכרח משל ההדיוט בשוק. אולם סמכותם המדעית, המוערכת בדרך כלל על ידי הציבור הרחב, מוסיפה משקל גם לנושא הנדון).
בהמשך דבריו קובע הרמב"ם שהעדפת השערה מדעית אחת על חברתה תלויה בשלושה גורמים:
א. רמה אינטלקטואלית.
ב. ידע רחב.
ג. מידות.
בנקודה האחרונה מבטא הרמב"ם גישה יהודית-ייחודית. מידות טובות הן תנאי הכרחי לחשיבה מדעית אובייקטיבית:
כי כשימצא עצמו נוטה על התאוות וההנאות, או בוחר הכעס והקצף... הוא לעולם יחטא וייכשל, כי יבקש דעות יעזרוהו על מה שטבעו נוטה אליו (שם פרק ג', ועיין "שמונה פרקים לרמב"ם", פרק ז').
במקביל לערעור מוסכמותיו של המדע, מערער הרמב"ם גם את מוסכמות הפירוש המקובל של פסוקי המקרא (שם פרק כ"ה). אילו היינו משוכנעים באופן מוחלט, שאכן ההשערה המדעית בדבר קדמוניותו של העולם נכונה, כי אז היינו מפרשים את פסוקי התורה פירוש שאינו סותר את המדע. למשל, איננו מפרשים את הפסוק וירא א-להים במשמעותו המקובלת כראיית העיניים, אלא כהשגה שכלית. או הפסוק ויאמר א-להים יהי אור - אין פירושו כמשמעותו אצלנו, הפעלת הלשון והשפתיים והוצאת הגה מהגרון, חלילה, אלא במשמעות של רצון. כך גם הפסוק בראשית ברא א-להים ניתן להתפרש במשמעות שאינה סותרת את המדע. אלא שכאמור אין עדיין הוכחה (וכנראה שלעולם לא תהיה כזאת) המאלצת אותנו להוציא את הפסוק מפשוטו.
אין כאן גמישות בלתי מוגבלת המאפשרת לפרש כל פסוק בתנ"ך על פי שרירות לבנו. יש לתנ"ך מסרים ברורים וחד משמעיים, וכל סטייה מהם כמוה כהינתקות עץ משורשיו. אלא שבתנ"ך עצמו מצינו משמעויות שונות לביטויים שונים. ולכן רק מי שמכיר את כללי פרשנותו המקובלים של התנ"ך רשאי לפרש פסוק שלא על פי משמעותו הפשטנית. רס"ג ("אמונות ודעות" מהד' הרב קאפח, מאמר שביעי עמ' רי"ט) קבע באלו ארבעה מקרים ניתן להוציא פסוק מפשוטו. כשקיימים:
א. סתירה מפורשת בתנ"ך עצמו.
ב. סתירה למוחש.
ג. סתירה מוחלטת לשכל הישר.
ד. סתירה למסורת חז"ל.
ובעקבות דברי הרמב"ם האמורים נוכל להוסיף עוד, שרק מי שיראתו קודמת לחכמתו, ומידותיו למדעיותו, הוא אכן אובייקטיבי דיו להוציא פסוק ממשמעותו.
המדע היום הרבה יותר גמיש מאשר בימי הרמב"ם. שאלת קדמוניותו של העולם הוחלפה בבעיית גילו והתפתחותו. אין אוטוריטות מדעיות כמו של אריסטוטלס, שבמשך מאות שנים איש לא העז לחלוק עליהן. המדע למד מנסיונו להבחין הבחנה ברורה בין השערה לבין הוכחה ניסויית. ניתן להוכיח במעבדה רק עובדות קיימות כיום. אולם אי אפשר להוכיח השערות על מצבים פרהיסטוריים מלפני "מיליארדי" שנים. אלו הן היפותיזות שרירותיות שנוח לקבלן (עיין חוברותיו של ד"ר ר. עציון-הולצברג, הדת והמדע).
בין היתר נוח לקבלן משום שהן מתעלמות כביכול מגורם עליון. המדע אינו מכניס בשיקוליו אפשרות כזו. היא לא "מדעית" כביכול, כי הוא רוצה להתבסס על החושים והנסיון האנושי בלבד. אולם זו אינה אובייקטיביות, זו סובייקטיביות עיוורת. הסיבות לכך הן לא רק תפיסות פילוסופיות מסוימות, אלא גם פסיכולוגיות, להימנע מלהכיר בישות לא חומרית מעל לעולמנו הפיזי. נוכחותה של ישות כזו מחייבת גישה רוחנית יותר לעולם ולחיים, ובתת ההכרה היא מפריעה לגאוותו של האדם ולרצונו לפעול על פי דחפיו ויצריו בלבד, מבלי לתת דין וחשבון למישהו מעליו.
בריאה עם ייעוד
אין אנו נועלים את הדלת בפני האפשרות לפרש את פסוקי התורה באופן שאינו סותר את המדע, אם אכן יוכח בצורה אובייקטיבית ומוחלטת שהשערותיו נכונות. המושג "יום" בספרנו, לפני תליית המאורות, ולפני בריאת האדם, ייתכן שהיה שונה ממשמעותו כיום. סיפור הבריאה אינו נכנס לפרטים שאינם מכוונותיה העקרוניות של התורה, וייתכן שהיו חוליות נוספות בסדר הבריאה שלא הוזכרו, משום שאינן רלבנטיות לכוונתה המרכזית של התורה.
כמו כן יש להבחין הבחנה ברורה בין גיל העולם וראשית היווצרותו, לבין ההשערה בדבר התהליכים שעברו על העולם עד שהגיע למצבו הנוכחי. ההשערות בדבר התהליכים של התפתחות מיצורים פשוטים יותר למורכבים יותר, יכולות להתקבל גם על דעתו של המאמין בבורא העולם ומנהיגו (עיין אגרות ראי"ה סי'' צ"א, קל"ד). תיאור הבריאה מקביל מאד להשערה זו, אלא שהוא מבליט את העיקר בעיניה של התורה. תהליכים אלו אינם עיוורים. יש להם בורא ומכוון, ולכן יש להם ייעוד. האדם אינו חיה מפותחת שנוצרה במקרה, אלא נזר הבריאה שנברא בצלם א-להים, ואשר הועידו לקיום שליחותו בעולם: ויצו ה' א‑להים את האדם...
אולם מאידך, אין שום הוכחה מדעית, ולעולם גם לא תוכל להיות, שהזמן המשוער ביום ע"י המדע הוא אכן זמן אובייקטיבי ואמתי. הזמן הוא בכלל מושג סובייקטיבי, הנמדד יחסית למקום בו נמצא המודד, והוא קטוגריה אנושית שבאמצעותה נוח לאדם לסדר לעצמו את התופעות שהוא קולט.
בהחלט ייתכן שהזמן האובייקטיבי שאותו נקטה התורה הוא אכן הזמן האמתי.
ועוד, מי שברא את השמים ואת הארץ וכל צבאם, ובתוכם גם את תהליך האבולוציה (אם אכן זהו התהליך האמתי...) יכול היה להמריץ את קצב האירועים בזמן קצר ביותר. היד ה' תקצר? רק לפי מושגינו העכשוים והאנושיים נאלצים אנו להעריך את הזמן ולהאריכו בהתאם לאופן חשיבתנו. שאלת הזמן אינה מעלה ואינה מורידה, מבחינתו של האדם המאמין, גם המדע הצרוף אינו דבק בזמן מסויים. כאמור, הזמן משמש לו כמודל נוח לקבוע במסגרתו את תהליכי הבריאה, עפ"י השערותיו. מה שחשוב לאדם הוא שהעולם נברא בזמן, ושיש נקודת זמן מסויימת שממנה אנו מתחילים למנות את תולדות העולם והאדם. (ואכן אין הסטוריה כתובה לבני הזמן המקובל על ידינו כיום.)
העיקר הוא: את הא-לוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.
(בחוברת "תורה ומדע", מאת פרופ' שלום רוזנברג, מרוכז חומר רב בנושא האמור. אנו הצטמצמנו בגישת הרמב"ם, ה"מורה" לדורות).
