טעמו וראו כי טוב ה'
טעמו וראו כי טוב ה'
(לפרשת בהעלותך)
ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא לבדך.
זאת היתה אמורה להיות התשובה לבקשת משה מה' לספק בשר למתאווים לו. ולכאורה, אין התשובה ממין השאלה, מעין: טענו בחיטים והודה לו בשעורים. אמנם משה הזכיר בין יתר דבריו את עובדת היותו בודד בנשיאה בעול, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, אולם זאת היתה טענה נלווית בלבד לטענה העיקרית: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? בהעדר בשר הופנו כל הטענות אליו בלבד, ולשם כך היה צורך בתוספת כוח אדם. אולם הבעיה העיקרית נשארה בעינה. תוספת כוח אדם זו אינה תחליף למחסור בבשר כדי לספק לכל המתאווים. מסדר הדברים עולה שה' רואה בתוספת שבעים הזקנים את הפיתרון העיקרי לבעיית הבשר. ולכאורה, אין הדבר מובן.
אולם דבר גדול לימדה אותנו התורה בתשובתו זו של ה' למשה. התאווה לבשר אינה נובעת רק מהמחסור האובייקטיבי למצרך חשוב זה בתזונת האדם. פעמים היא נובעת מבעייה סובייקטיבית. המחסור נובע מחוסר סיפוק. כשהאדם אינו מלא בתוכן חיובי, ערכי - הוא חש מחסור, וזה עלול להתבטא בצורך גופני. ידוע שאנשים משועממים צורכים יותר מזון. לא גופם הוא הרעב. נפשם צמאה לסיפוק רוחני, ובהיעדרו מוצאת לה הנפש את סיפוקה בזלילה. יש אפוא למצוא לנפש את סיפוקה האמיתי, ובכך לשחררה מתאוותה לדברים תפלים.
הנפש המשתוקקת לסיפוק
הרמב"ם (בתחילת שמונה פרקים) קובע: דע, כי נפש האדם - אחת היא! כל כוחות הנפש של האדם: השכל, הרגש, היצרים, הכל נובע מנפש אחת. אינו דומה אדם האוכל לחמור האוכל. יצר האכילה של החמור נובע מנפשו החמורית. יצר האכילה של האדם נובע מנפשו האנושית, מצלם הא-להים שבו. לכן שונה התנהגות האדם מבעלי החיים, לטובה וגם לרעה. כשאדם רציני אוכל, יצר הקיום שלו וכל כוחות הנפש שלו מתגייסים לסיפוק מטרותיו הערכיות. כשאדם קל-דעת אוכל, כל כוחות הנפש שלו, השכליים והיצריים, מתגייסים לסיפוק יצריו. ובכך הוא נעשה גרוע יותר מבהמה וחיה. כי הבהמות והחיות זקוקות למזון רק לפי צרכיהן. כשיצריהן באו לידי סיפוקם - די להם. אין הן זקוקות וגם אינן יכולות לגרות אותם בדרך מלאכותית. לא כן האדם. נפשו לעולם לא תדע שבעה. ברומא, למשל, היו עורכים סעודות זלילה במשך לילות שלמים. אוכלים, שבעים, מקיאים ושוב אוכלים, וחוזר חלילה...
הסיבה לכך היא, למרבה הפרדוקס, דווקא מקורה הא-להי והאין סופי של נשמת האדם. היא תובעת תמיד עוד ועוד. סיפוק אמיתי יכולה היא למצוא אך ורק במזון רוחני. זהו המזון האמיתי שנשאר קניינה הנצחי ובונה את אישיותה. רק הוא יכול לגרום לה סיפוק. רק הוא המתאים לה ביותר. אולם בהיעדרו, כוחות הנפש האין-סופיים מחפשים את סיפוקם בתאוות הגוף. ואלו - כמי מלח הם לנפש הצמאה; במקום לספקה הם רק מגבירים את צמאונה. והשוטה שותה מי מלח אלו, ואף משלם עבורם במיטב כספו. ספסרי הגירויים הללו מכירים היטב את נפש קרבנותיהם, יודעים הם איך למסחר את מי המלח שלהם; מגרים הם את צמאונם של בני האדם בדרכי פיתוי ממולחות ומתוחכמות, ומוכרים להם את מי המלח במחיר מופקע. זו תמצית עולם הבידור המודרני. לא בכדי נקרא הוא בשם "בילוי" - מבלה, מכלה ומדאיב.
התאווה - אמצעי ולא מטרה
המתאווים תאווה - לדעת האלשיך פירושו שהם התאוו להתאוות. התאווה היתה מטרתם. המן אמנם הזין אותם, אולם לא גירה את תיאבונם. והתיאבון, הרי אינו אלא אמצעי לכך שהאדם יאכל ויקיים את עצמו. אך הם לא הסתפקו בכך. הם רצו את התיאבון כמטרה ולא כאמצעי: הסיבה לכך היתה חוסר נחת רוחני. הנשמה תבעה את שלה, ומשלא מצאה את סיפוקה ברוח, חיפשה לה נתיב אחר. הפיתרון לכך הוא לא הספקת בשר. כי אדם שכל מטרתו היא התאווה, והטפל הוא העיקר, אי אפשר להעמידו על הטפל. אתה נותן לו בשר בהמה גסה, יאמר לך: דקה ביקשתי. אם אתה נותן לו דקה, יאמר לך: גסה ביקשתי; חיה ועוף ביקשתי; דגים וחגבים ביקשתי (רש"י, על פי המדרש).
הפיתרון האמיתי הוא טיפול שורש: החזרת האדם לאנושיותו, לגילוי המהות הרוחנית שלו. לשם כך נצטווה משה לאסוף שבעים מזקני ישראל אשר יתנבאו במחנה. עד כה היה משה באוהל מועד מחוץ למחנה. אך מעתה יש צורך להעלות את הרמה הרוחנית בכל קצות המחנה. הצבתם של שבעים אנשי רוח בין האוהלים תקרין על העם מאישיותם, מרמתם, מהתנהגותם ומסולם הערכים שלהם. תאוות היצרים היא אופנה המתפשטת על ידי מקדמי מכירות באמצעי תקשורת משוכללים בראש כל חוצות. לכן יש להעמיד מולה את תאוות הרוח. לשם כך יש צורך שיִרבו אנשי הרוח בתוך המחנה, בין האוהלים, בכל פינה ובכל רחוב. אנשים רציניים לא יוכלו להתעלם מעוצמתם הכובשת. הם יהוו משקל נגד מול אווירת הזלילה.
משום כך, כאשר חרד יהושע לכך שאלדד ומידד, שלא זומנו בין שבעים הזקנים, מתנבאים אף הם במחנה - עונה לו משה: מי יתן כל עם ה' נביאים. אדרבה, זה בדיוק הפיתרון: האצלתה של הרוח על כל שכבות הציבור. רק כך תיבלם ההשפעה ההרסנית של תרבות היצר הגסה והוולגרית. ככל שיימצאו בחברה יותר אנשי רוח אמיתיים, כך ירבו יותר חוגי הלימוד עמהם, ויתרבו חבורות המושפעות מאישיותם. רק כך יחזור שיווי המשקל לחברה. וכנגד כוח המשיכה הקל והזול של ההנאה החושנית המיידית, יתגבר כוח הכובד של הטעם הטוב המעודן והרציני, הגורם סיפוק אמיתי לנפש האדם.
טעם המן
טעמו וראו כי טוב ה'. זו הדרך היחידה לשחרור האדם מהידרדרותו אחרי תאוות זמניות וחולפות, המבלות ומשחיתות את אישיותו. כשהוא מוצא טעם בדבר המתאים לו, נפשו היפה בוחלת מאליה בהנאות שטחיות וארעיות, הנראות לו עתה תפלות וחסרות טעם. אין לך אדם שאינו מסוגל למצוא טעם בדבר ערכי: אינטלקטואל - בהנאה אינטלקטואלית, בעל רגש - בחוויה רוחנית מרגשת, בעל מעשים - בפעילות מעשית של צדקה ומעשים טובים. יש רק צורך להעלות את הנרות ולהאיר את הנשמה הפנימית באור ה', וממילא ינוסו הצללים. מי שלובש בגדים צואים ואינו חש בסרחונם ובטינופם - אם רק יעמוד ליד לבושי מחלצות, יחוש מאליו את פחיתות בגדיו, והוא בעצמו יסיר מעליו את בגדיו הצואים ויחליפם באחרים.
רוב רובם של התועים בדרכי החיים לא טעמו טעם אמיתי של תורה המתאימה להם. לא די להושיב תלמיד בבית המדרש. יש לבדוק אם המזון הרוחני מתאים לו, אם הוא אכן נהנה ממנו. כי לא מה שמהנה פלוני מהנה אלמוני. לכן יש צורך בשבעים זקנים לפחות, כנגד שבעים פנים שיש לתורה. יש מי שטוב לו פשט, ויש מי שטוב לו דרש. לזה טוב יותר פשט במהרש"א, ולאחר סברת "קצות"; לזה טעם של תפילה טובה, ולאחר טעם של מעשה טוב.
המן הכיל את כל מיגוון הטעמים בעולם, עד שיבשה הנפש והתעוררה התאווה לתאווה עצמה. באמצעות שבעים הזקנים חזר כל אחד לטעום מחדש את טעם החיים על פי טעמו. מקברות התאווה נסעו העם חצרות. לאחר שנסתם הגולל על תופעת התאווה באו העם לחצרות בית ה'. למקום בו נאמר:
אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
