טעמי המצוות
טעמי המצוות
(לפרשת כי תצא)
הפרשה המשופעת ביותר במצוות בתורה ראויה לדיון העקרוני: מצוות למה ניתנו? הדיון בשאלה נכבדה זו סובב סביב מצוה קלה המוזכרת בפרשתנו, מצוות שילוח הקן. וכך נאמר במשנה (ברכות ל"ג ע"ב):
האומר: עד קן ציפור יגיעו רחמיך... - משתקין אותו.
ובפירושה של משנה זו נחלקו האמוראים בגמרא שם:
חד אמר, מפני שמטיל קנאה במעשי בראשית (כלומר, על אלה חס ולא על שאר בריותיו). וחד אמר, מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.
(ומפרש רש"י: והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוק גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולאומות העולם להשיב עליהם ולומר: מה צורך במצוה זו?!).
הרמב"ם תולה מחלוקת אמוראים זו במחלוקת עקרונית, האם יש למצוות טעם הגיוני או לא? הנימוק שמטיל קנאה במעשי בראשית סובר שיש טעם למצוות, אלא שהטעם של מצוות שילוח הקן, שהוא רחמים על הציפור, אינו מספיק, שהרי רחמיו על כ ל מעשיו. והנימוק שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזרות סובר, שאין לחפש כלל טעמים למצוות, כי אינן אלא גזירות וחוקים שאין להם טעם הגיוני. הרמב"ם אף מכריע במחלוקת זו ופוסק כדעה הראשונה, שיש טעם הגיוני למצוות.
הרמב"ן מודה לרמב"ם בגישה הבסיסית שיש למצוות טעם, אלא שלדעתו הטעם במצוות הוא שיפור האישיות. שילוח הקן, למשל, אינו בגלל הרחמנות על ה צ י פ ו ר , אלא כדי לחנך את ה א ד ם למידת הרחמים. אמנם חינוך האדם למידת הרחמים מותנה במעשי חסד לבעלי החיים, אולם המטרה אינה בעלי החיים אלא האדם. הרמב"ן מסתמך על דרשת חז"ל:
וכי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לבין שוחט מן העורף...? הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות.
מצוות השחיטה נועדה לצרף א ו ת נ ו , לזקק א ו ת נ ו ולחנך א ו ת נ ו למידות מעולות.
הרמב"ם, לשיטתו, אינו מעמיד את האדם במרכז. טובת היקום כולו עומדת לעיני התורה, כשהאדם - נזר הבריאה - אחראי לשמור על שלומם וטובתם של כל הבריות. אמנם הדבר מחייב שהאדם יהיה אישיות מוסרית נעלה, אולם המטרה אינה רק האדם אלא העולם כולו.
לעומת הגישה הרציונלית על גווניה השונים, יש גישה השוללת עקרונית חיפוש טעמים למצוות. רב סעדיה גאון הבחין בין מצוות שכליות לשמעיות. האחרונות מכונות כן, מלשון "ציות", על שום שמטרתן צריכה להיות המשמעת כשלעצמה. האדם חייב לציית לדבר ה'. רס"ג עצמו לא נמנע מלתת טעם גם למצוות השמעיות, אולם היו שהלכו בעקבות הבחנתו, וראו פגם במשמעת אם האדם מקיים מצוות על פי הכרתו השכלית, משום שאז הוא מקיים את המצוות רק משום שהוא משוכנע שצריך לקיימן, ולא כמצוות ה'. המהר"ל מפראג הסתייע באותו מדרש שהובא על ידי קודמיו, שלא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כדי לבסס את גישתו, שרק כאשר אדם מקיים מצוות משום שהן א‑להיות הוא מזדכך ומתעלה. אולם כאשר הוא מקיימן בגלל טעמן השכלי-האנושי, עלול להינתק הצירוף שבינו לבין ה', ואז אישיותו לא מתפתחת כרצון ה' ואינה מגיעה לשלמותה.
טעם אינו סיבה
הצדק הוא עם כולם. צודקים הטוענים שיש טעם למצוות, שאם לא כן עלול האדם לקיימן כ"מצוות אנשים מלומדה", ללא הזדהות נפשית וללא התרוממות רוח. לעומתם, צודקים הסבורים שאדרבה, הטעם עלול להשפיל את המצוה מרומה השמימי לצורך אנושי תועלתי. שילובן של שתי הגישות יש בו כדי להעלות את ערך המצוה בעיני האדם ולהעלותו לרמה רוחנית גבוהה.
"טעם" - כשמו כן הוא, אינו משמש ס י ב ה למצוה, אלא מוסיף לה טעם. הלחם שאנו אוכלים, למשל, הוא המזון הבסיסי ביותר. כדי לשמור על בריאותנו, חייבים אנו לאוכלו יום יום. אולם כדי שנרצה לאוכלו ולעכלו, חייבים אנו להוסיף לו טעם לוואי, ממרח כלשהו או רוטב וכדו'. המטרה היא הלחם. הטעם הוא רק אמצעי לגירוי התיאבון. אם כי יש וגם לתוספת הטעם יש ערך תזונתי משלה. אין בכך כדי לגרוע, אדרבה, יש בה כדי להוסיף; אולם זאת בתנאי שאדם יאכל לחם עם ממרח, ולא ממרח עם לחם...
הוא הדין לטעמי המצוות. בלי המצוות, כמי שניתנו מהשמים, כדי שבאמצעותן ייווצר קשר בל יינתק בין האדם המצוּוה לבין ה' המצַווה, אין לחיי האדם כל משמעות בתור שכזה. בלעדי המצוות מותר האדם מן הבהמה אין. אולם דווקא בגלל חשיבותן של המצוות, מן הראוי שאדם יקיים אותן ברצון, בשמחה, בהבנה ובהתלהבות. תוספת הטעם למצוה יש בה כדי לעורר את האדם ליתר מוטיבציה. אולם זאת בתנאי שהטעם לא יהפוך לעיקר ולסיבה, ושלא יגרום לאדם ירידה רוחנית. שלא יסיק, למשל, מסקנות מעשיות מטעמי המצוה המשוערים על ידו. להלכה לא דרשינן טעמא דקרא, כי יישומה של המצוה על פי הבנתנו ושיקולנו עלול לרוקן אותה מסמכותה הא-להית העל אנושית.
כמו כן יש להימנע מלתת למצוה טעם תועלתי, כגון: שאכילת בשר לא כשר מזיקה לבריאות, ששמירת שבת מוסיפה בבריאות, או שחוקי הטהרה שומרים על ההיגיינה וכדומה. אמנם כן הוא, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ואין ספק שבין יתר ההשלכות של קיום המצוות יש בהן גם תוספת בריאות. היות המצוה א-להית מצדיק סיבות רבות והשלכות רבות לכל מצוה ומצוה. יד ה' לא תקצר מלכלול בכל מצוה הרבה רעיונות ותוצאות רבות במישורים שונים ומגוונים של חיינו האישיים והלאומיים, הגופניים והרוחניים גם יחד. אולם עלינו לדעת שההיבט התועלתי הוא רק תוספת טעם למצוה, ואסור לו לתפוס את מקומה של הסיבה העיקרית של המצוה.
העמדתה של המצוה על התועלתיות כדבר בלעדי או עיקרי, יש בה תוספת טעם לפגם. הן משום שהיא מורידה את המצוה לרמה צרכנית אנושית, הן משום שה' חנן אותנו בבינה כדי להמציא אמצעים שונים שיש בהם כדי לשמור ולפתח את תנאי קיומנו, ויכול כל שטן לטעון כלפינו שיש תחליף יעיל לשמירת בריאותנו במקום המצוה. מדוע עלינו לפתוח אפוא פה לשטן?
המטרה העיקרית של המצוות היא, כפי שמעידה עליה הברכה שאנו מברכים בבואנו לקיים אותן: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו... המצוות צריכות לקדש את האדם, לזכך את מידותיו, לעדן את יצריו, לרסן את תאוותיו, להגביר את תפיסתו הרוחנית על נטייתו הגשמית ולהעלות אותו לספירה נעלה יותר, לקרבו אל ה' ככל היותר. יש שקיומה של המצוה ל ל א טעם מרומם את האדם יותר. ויש שתוספת הטעם ה י א המעלה את האדם במעלות הקדושה. הדבר תלוי בטעם המצוה ובטעמו האישי של האדם.
משפטים וחוקים
ר' מנחם מנדל מוויטבסק (מראשי העלייה "הראשונה", זו של תלמידי הבעש"ט לטבריה, לפני למעלה ממאתיים שנה), מביא רעיון עמוק באשר למשפטים - אלו שיש להם טעם גלוי; ויחסם לחוקים - אלו שאין להם טעם גלוי. את המשפטים יש לקיים כאילו היו חוקים. למרות סיבתם ההגיונית, אין לקיימם בגלל היותם מביאים תועלת לאדם, אלא משום שה' ציווה אותם. ורק מי שהעלה את עצמו לרמה כזאת יוכל לצפות שהחוקים יהפכו לו למשפטים מובנים והגיוניים (מפרי הארץ, פרשת תולדות). מי שהמשפטים אצלו חוקים זוכה שהחוקים יהיו אצלו משפטים, כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב (ובדומה לו, ר' מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה לפרשת ראה).
המושג "הבנה אנושית" תלוי מאד ברמה האנושית. גנב אינו מסוגל לקלוט אפילו צו פשוט כמו לא תגנוב. מי שחי חיים גסים ומגושמים אינו מסוגל לקלוט מהי עדינות, רוחניות, טהרה וקדושה. ככל שרמתו האישית של האדם מתרוממת, כך הוא מבין יותר דברים שאחרים אינם מסוגלים להבין.
בדומה לכך פירש גם המלבי"ם את הפסוק בתהילים: כי כל משפטיו לנגדי (כאילו עומדים מעל האדם) ואז וחוקותיו לא אסיר מני (הם הופכים חלק מאישיותו).
