מועדי ה' - מקראי קדש
מועדי ה' - מקראי קדש
(לפרשת אמור)
תמיהות רבות יש בפרשת המועדות, ונעמוד על כמה מהן:
א. בכל המועדות לא הוזכרו קרבנות המוספים. לכך ייעדה התורה את פרשת פינחס, חוץ משני קרבנות שהוזכרו כאן: העומר ושתי הלחם והקרבנות הנלווים אליהם. (בפרשת פינחס לא הוזכרו כלל: לא העומר ולא שתי הלחם ולא הקרבנות הנלווים אליהם, אלא קרבן המוסף של חג השבועות עצמו בלבד, בלי קשר לשתי הלחם).
ב. אחרי סיום חג הסוכות בא סיכום כללי של כל המועדות וקרבנות החובה והנדבה. ולאחריו מופיע הפסוק:
אך בחמישה עשר יום לחֹדש השביעי באספכם את תבואת הארץ... ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' א-להיכם...
מדוע לא הוזכרה מצוה זו במקומה, כסידרה, כחלק ממצוות חג הסוכות?
ג. המלה אך מופיעה עוד פעם: אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. מדוע מופיעה מלה זו ביום הכיפורים ובמצוות לולב?
שתי פנים לחג - ארצי ורוחני
דבר ידוע הוא שמועדי ישראל יש להם שתי פנים: פן של חג טבע חקלאי, הקשור לעונת השנה, ופן היסטורי - לאומי - דתי, של יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכפרה. זה לעומת זה עשה הא-להים.
מוציא אסירים בכושרות. דרשו חז"ל, שיציאת מצרים היתה בכוונה בעונת השנה המתאימה, עונת האביב. ולא רק משום שהיא נוחה יותר ליציאה, אלא משום שאביב העם ואביב הארץ - חד הם. שניהם פורחים זה לקראת זה. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. פסוקי שיר השירים מבטאים כה יפה את הקשר הכפול הזה: כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ... קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך. בחורף הכל כלוא במעבה האדמה. האביב משחרר את הקפיץ הדרוך באדמה ובצומח, ולפתע הכל מתפרץ, משגשג ופורח. כך גם העם. הגלות הקפיאה את כישוריו ומאווייו. האביב הלאומי שיחרר את העם מאזיקיו והוציאו אותו לחירות עולם.
מעמד הר סיני מתאים יותר לעונת ההבשלה. גם הפרי וגם האדם בשלים לייעודם. ימי הדין מתאימים יותר לסוף השנה החקלאית ולקראת תחילתה של שנה חדשה. המאזן הכלכלי מחייב גם חשבון נפש פנימי. חריש חדש פותח גם תלם חדש בלב ומאפשר את ריענון החיים הרוחניים.
חג הסוכות וחג האסיף
חג הסוכות, אף הוא כפול: חג הסוכות וחג האסיף. הסוכות - זכר ליציאת מצרים, וארבעת המינים - כביטוי לשמחת האסיף. לכן סיימה התורה קודם כל את סדרת המועדים ההיסטוריים-רוחניים וסיכמה את קרבנותיהם באופן כללי. הקרבנות המאפיינים את הפן הרוחני של החג הוזכרו כאן רק ברמז. מקומם, כאמור, בפרשת פינחס. כאן הוזכרו רק הקרבנות המאפיינים את הפן הטבעי-חקלאי של המועדים: קרבן העומר וקרבן הביכורים - על הקציר. והמקביל לו בסוכות - על האסיף - אף הוא מין "קרבן", אם כי בצורה שונה:
מצוות ארבעת המינים, עיקרה במקדש. ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים. בחג זה, האחרון במועדי השנה ושיא שמחתם, הקרבן לבדו אינו יכול לבטא את כל עוצמת החוויה של האדם. האדם ב ע צ מ ו מביא את ארבעת המינים ושמח בהם לפני ה'. וכשם שבעומר נאמר והניף את העומר לפני ה', והלחם בשבועות נקרא בשם לחם ת נ ו פ ה , כך גם בארבעת המינים אנו מ נ ע נ ע י ם אותם למעלה, למטה ולארבע רוחות השמים. זאת לשם הכרה בריבונו של עולם שהוא אדון על כל הסובב אותנו, להביע את תלותנו המוחלטת בו, ולבקש ממנו שישלח ברכה בתבואתנו, ברכת שמים וארץ, וברכת רוחות, גשמים וטללי ברכה.
בנענועים אלו מבטא האדם גם את הרעיון של כל עצמותי תאמרנה. הלולב הארוך והגמיש, עם האתרוג הקטן והמוצק, וההדסים והערבות שביניהם, מביעים יחד את כל כוחות הגוף והנפש. אז ירננו כל עצי יער. ובאמצעותם מרנן גם האדם - שהוא כעץ השדה - לה', על כל הטוב אשר גמל עמו.
ראש השנה
יום הזיכרון, הוא ראש השנה, חל בתחילת החודש השביעי, בו נפתחת השנה החקלאית הטבעית, עונת החריש והזרע. התורה מדגישה אמנם את ראש חודש ניסן כתחילת השנה העברית, בגלל לוח התאריכים ההיסטורי של יציאת מצרים. אולם השנה הטבעית לא זזה ממקומה. גם בה יש מומנט היסטורי. זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון. אלא שכאן מתחילה ההיסטוריה האוניברסלית, בעוד שבניסן מתחילות תולדות ימי עם ישראל. צירוף שתי הסיבות יחדיו, הטבעית והאנושית, מקנה ליום הראשון בשנה מעמד מיוחד, יום הזיכרון.
ליום הכיפורים הבא עשרה ימים אחריו, יש רק משמעות אחת, רוחנית. אין לו כל שייכות לצד הטבעי. גם קביעתו בעשור לחודש, ללא כל זיקה לאיזשהו גורם טבעי, לא ירח בכסה, ולא ירח מלא, מוכיחה שאינו אלא השלמה רוחנית של יום הזיכרון, כשעשרת ימי התשובה בינתיים. המלה "אך" באה למעט ולהבליט את המיוחד באופיו של החג לעומת האמור לעיל. ביום הכיפורים באה התורה להדגיש את אופיו הרוחני הטהור של היום, לעומת יום הזיכרון שלפניו. בעוד שתחילת התהליך הרוחני היא על ידי חג, הכולל גם הנאות הגוף, שיאו של התהליך הוא אך ורק רוחני.
במצוות הלולב ומיניו, באה התורה להדגיש את ההיפך: את הפן הטבעי החקלאי של החג. אלא שהמאפיין שמחה זו הוא שכולה קודש לה'. לא שמחת טבע שכורת חושים ותאוות, כמנהגם של פסטיבלים מסוג זה באומות העולם, אלא שמחה טהורה ועילאית. לאחר זיכוך הרוח ביום הכיפורים, מתאפשר זיכוך הגוף בשמחת חג הסוכות. נמצא שה"אך" של יום הכיפורים וה"אך" של הלולב ומיניו בסוכות, משלימים זה את זה: אישיות שלמה שהזדככה מהשפעות חומריות גסות ואין לה אלא משמעות רוחנית בחייה. ושמחתם לפני ה' א-להיכם.
"אותות האומה"
הרמב"ם (ספר המצוות, מ"ע קנ"ג) מכנה את מועדי ישראל בשם "אותות האומה", וקובע שה' הבטיח שלא ימחה את "אותות האומה" מכל וכל. לדעת הרמב"ם, הקובעים את ראשי החודשים לכל העולם הם יהודי ארץ ישראל, ובלעדיהם לא יכול להתקיים הלוח היהודי אפילו חודש אחד. לפיכך קבע הרמב"ם, מתוך אמונתו שלא יתכן שבראש חודש אחד לא יימצא לפחות יהודי אחד בארץ ישראל. בכך ביטא הרמב"ם את מרכזיותה של ארץ ישראל בהגדרתו הלאומית של עם ישראל. ללא הארץ אין אותות האומה, אין לוח שנה יהודי, אין חגים ומועדים, וללא לוח משלנו אין אנו עם. לא בכדי, המצוה הראשונה שנצטוו ישראל במצרים היתה החודש הזה לכם.
תפקידה של א"י אינו רק קביעת מקום מרכזי לקביעת הלוח. תפקידה עמוק יותר. המועדים ניתנים לקיום טבעי רק בארץ ישראל, כי מועדי ישראל הם גם חגי טבע ארץ-ישראליים. יהודים בכל ארצות תבל חייבים לחוג את חג האביב בפסח, למרות שאצלם מתחיל הסתיו, לחוג את חג השבועות בעיצומו של חורף, ולחוג את חג הסוכות בראשית האביב שלהם. כי אכן אין זה מקומם הטבעי. לוח השנה שלנו, המשקף את מחזור חיינו הרוחניים, צמוד לאקלימה של ארץ ישראל, ולכן מקומו הטבעי של כל יהודי הוא אך ורק בארצו. החיים בנכר תלושים מטבעם הגשמי והרוחני גם יחד.
הסיומת של חג הסוכות חוזרת וסוגרת את המעגל. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. חג הטבע חוזר להיות חג לאומי, היסטורי, דתי. חג הסוכות, כיתר מועדי ישראל, אחד הוא. גם אדם וגם אדמה, גם ארץ וגם עם. אין עם ללא ארץ, ולא יתכן טבע חקלאי ללא משמעות ערכית, היסטורית, לאומית ודתית. כי הכל ניתן מרועה אחד. אני ה' א-להיכם.
