קֹרח והמימסד
קֹרח והמימסד
(לפרשת קֹרח)
פרשה זו, יפה נדרשת בכל הדורות. אין לך דור שאין לו "קורח" משלו, כשם שאין לך דור שאין לו "משה" משלו. משה וקורח הם בבחינת אור וצל. עצם קיומו של האור מחייב את הצל, כי גם את זה לעומת זה עשה הא-להים, ולא תמיד נאמרו הדברים רק על דרך השלילה. הם נאמרו במידה מסוימת, אולי להפתעתנו, גם על דרך החיוב. קורח פיקח היה, לדעת חז"ל. הפיקחות, תכונה חיובית היא. יהודי שומר תורה ומקיימה חייב להיות פיקח, כי תורת ישראל חכמה עמוקה היא, ואי אפשר לקיימה ללא תבונה ופיקחות. התורה אינה דורשת צייתנות עיוורת. היא מצפה מאתנו שנתעניין, שנבין, שנשאל, שנקשה. לא זאת היא בעיית הקורחיות השלילית. הבעיה נעוצה בתחום אחר.
המימסדיות
את הצד ה"חיובי" כביכול שיש בקורחיות, מייצג צאצאו הגדול, שמואל הרואה. דרכו של שמואל רצופה מאבק מתמיד במימסדיות. ושלא נובן שלא כהלכה. אין הוא שולל את עצם קיומו של המימסד. המימסד נחוץ מאוד כמסגרת שבלעדיה הכל עלול להתפורר. אולם המסגרת, כשמה כן היא, תפקידה לשמר בתוכה את התוכן. לכן היא נחוצה כל כך. אולם היא אמצעי ואינה מטרה כשלעצמה. אך כאשר המסגרת מתרוקנת מתוכנה והיא נשארת ריקה - יש לטהרה ולרעננה, כדי שתחזור למלא את ייעודה המקורי.
בשלושה מקרים מצינו את ביקורתו של שמואל על המימסד:
א. עוד בהיות שמואל נער, משרת את ה' לפני עלי, קורא ה' אליו ומוסר דרכו לעלי את הנבואה המרה בדבר מותם של שני בניו. התנהגותם של חפני ופנחס היא דוגמא למימסד המתרוקן מתוכנו. תפקידם של הכוהנים הוא לשרת את ה', אולם הם התייחסו לתפקידם לא כשירות, אלא כשררה; לא כחובות אלא כזכויות. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר ציויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?
במקום לראות את עצמם שליחי ה' והעם להעלות את הזבחים בקדושה ובטהרה, הם דאגו להבראתם העצמית, למילוי כרסם. הכרח היה להחליפם בכוהן אחר, כוהן נאמן לייעודו ושליחותו. ודוק היטב: המסקנה אינה פירוק עצם המימסד, אלא החלפתו באחר, טוב יותר.
ב. שמואל התנגד למינוי מלך בישראל. וזאת למרות שלפי ההלכה יש מצוה למנות מלך. שמואל אינו מסתיר את סיבת התנגדותו. הוא חושש מפני המימסד המלכותי שיהפך להיות מטרה לעצמה. משפט המלוכה נועד לתת בידי המלך כלים להשליט חוק וסדר, אולם ניתן לנצלו לרעה לצרכים אישיים ומימסדיים. וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם. גם בענין זה לא התנגד שמואל לעצם המלוכה, אלא לעיתוי, לרקע, לאיש, להעדר כוונה טהורה. לכן מוריד הוא מטר ביום קציר. המטר כשלעצמו ברכה, הוא, בתנאי שירד בזמן הנכון - ונתתי גשמיכם בעתם - כשהאדמה חרושה וזרועה; לא ביום קציר, כשהתבואה קצורה והמטר עלול רק להפסידה.
ג. כששאול חוזר ממלחמת עמלק ומביא עמו ממיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' א‑להיך, קוצף שמואל: החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'?! הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים. אין שמואל מתנגד לעצם הקרבת הקרבנות, אלא להפיכתם מאמצעי להתקרב לה' למטרה כשלעצמה. הוא חשש, ובצדק, שבעיני העם תיהפך הקרבת הקרבנות למימסד מרוקן מתוכן. כדי לרצות כביכול, את ה', יקריבו קרבן, במקום לשמוע בקולו.
ד. במקום נוסף מצינו את בעיית המימסדיות בתקופת שמואל, אם כי שמואל עצמו לא מתייחס ישירות לתופעה. הכוונה היא להבאת הארון לאבן העזר במלחמת ישראל נגד פלישתים. העם סבר בטעות שהבאת הארון למחנה תסייע לו במלחמה. לא תשובה, לא מעשים טובים, לא תורה ומצוות, לא תוכנו של הארון, הלוחות והתורה שבו, אלא העצים והזהב שמבחוץ הם שיושיעו את העם, בפרט כשהם מלווים על ידי שני כהני המימסד, חפני ופינחס...
הארון נשבה, שילה חרבה, השיתות נהרסו, כביכול, ואילו צדיק מה פעל? ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, ויִינהו כל בית ישראל אחרי ה'. שמואל מנצל את שבירת המסגרות ליציקת תוכן חדש. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.
תנאים הכרחיים לביקורת נכונה
בעיני רוחו ראה קורח את צאצאו שמואל מבקר את המימסד ומטהרו. ביקורת זו אמנם נחוצה היא. המימסד עצמו זקוק לה כדי שלא יסתאב ולא יתנוון, אולם עינו הטעתה אותו. כדי לבקר צריכים שני תנאים:
א. עין טובה. לא ביקורת שלילית בלבד, לא צביעת הכל בשחור, לא בעיטה במסגרות, שגם להן יש חשיבות, מתוך זלזול וקלות ראש; אלא אחריות לבנין קונסטרוקטיבי: זהירות בהתבטאויות, מתינות באמצעים.
ב. שחרור מכל אינטרסנטיות אישית.
גם משה וגם שמואל יכלו לרחוץ בנקיון כפיהם: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי? לעומתם, קורח, נושא עיניו אל השררה והכבוד. הוא אינטרסנט ושאפתן. לכן ביקורתו אינה אמיתית, היא דמגוגית. ייתכן שהוא השלה את עצמו שכוונתו לשם שמים, אולם בעצם אי נכונותו לקבל את מרותו של משה הוכח שכוונתו אינה טהורה.
טענתו נכונה היא. כי כל העדה כולם קדושים. התורה אינה נחלת קומץ אישים סגורים במסגרים, השומרים את סודותיהם לעצמם. אדרבה, משה עצמו אומר: מי יתן כל עם ה' נביאים. ככל שהתורה נלמדת על ידי שכבות רבות בציבור, היא מעלה את רמתו הרוחנית של העם כולו. גדולי תורה אינם חוששים מרמה תורנית גבוהה, משאלות נוקבות, מביקורת עניינית וכנה. אדרבה, ככל שהשאלות גדולות יותר ומתוחכמות יותר, מחייבות הן את המשיב להעמיק יותר ולהתמודד עם רמתו של השואל. שאלת חכם חצי תשובה, כי בעצם השאלה יש חכמה רבה. אולם באותה מידה יש בשאלה גם הכרה בגדולתם של אחרים, אין השואל חכם בעיניו. ענווה והכרה בסמכות הן מסממני ההיכר המובהקים של חכם אמיתי. לכן חכם בישראל נקרא ת ל מ י ד ח כ ם . הוא שואל, הוא לומד, הוא לא הגיע לסוף הדרך.
דוק ומצא. כל מקום שתמצא זלזול באחרים, הכרה עצמית מנופחת, ביטחון עצמי מופרז ואי נכונות להקשיב, לשמוע ולהתחשב בדעות אחרות - שם אין חכמה. אולי יש שם ידע וכישרון, אולם לא חכמה ולא תורה. גם אם אדם נראה כמקיים מצוות וירא שמים, כביכול, אם אינו מוכן להטות אוזן ולהרכין ראש בפני חכמים - אין זו תורה ואף לא יראת שמים, כי דרך ארץ קדמה לתורה.
משום כך התייחסו חז"ל בחומרה רבה למבזה תלמידי חכמים. אין תרופה למכתו. הוא נחשב לאפיקורוס למרות שהוא לכאורה יהודי מאמין. א נ י ו ת דעתו מגלה על ע נ י ו ת דעתו. מחשיב הוא את עצמו ולא את התורה. עובד הוא את עצמו, ולא את ה' ותורתו. לכן עובד עבודה זרה הוא, אפיקורוס גמור. מטיפוסים כאלו מזהירה אותנו התורה : ולא יהיה כקורח וכעדתו.
יהי רצון שנהיה כולנו תלמידי חכמים, וממילא גם מרבים שלום בעולם.
