התשובה
כידוע, בדיקה פנימית באותו מקום אוסרת את האישה בכל שיעור דם שנמצא על עד הבדיקה, כפי שפסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קצ סעי' לג):
האישה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה, ונמצא עליו אפילו טיפה כחרדל, בין עגול בין משוך, טמאה.
בדין זה, בניגוד לכתם שמצאה האישה בלא הרגשה – לא תולים במאכולת, ולא עוד אלא 'אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה, טמאה'.[1] אלא שלפעמים דין בדיקה פנימית כדין כתם, ואם מצאה עליו פחות משיעור גריס ועוד – טהורה. מדובר בבדיקה על ידי עד שמתחילה היה 'אינו בדוק', או שלאחר שבדקה בעד הבדוק הניחה אותו במקום מלוכלך ורק אחר כך הסתכלה בו ומצאה עליו דם.[2] אמנם, ה'חתם סופר'[3] סובר שבניגוד לכתם שמצאה על בגדה, שאז אין לטמאה אלא אם כן יש בו שיעור כגריס ועוד, כפי מה שהיה בזמן חז"ל – בבדיקה פנימית בעד שאינו בדוק יש להחמיר ולטמאה אפילו אם אין בו גריס, אם הוא גדול יותר מכינים המצויות בזמננו.[4]
למעשה בנידוננו, מציאת דם על טבעת נרתיקית דינה כמציאת דם על עד בבדיקה פנימית, ומכיוון שמצאה את הדם רק לאחר שנפל לאסלה, מסתבר להחשיבו כעד שאינו בדוק. אם כן, מכיוון שהדם הנמצא גודלו פחות מגריס – טהורה. וכן הורה לנו מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א. נראה שאפילו לדברי ה'חתם סופר' יש לטהר כאן, מכיוון שיש אפשרות לדם שמקורו באסלה אפילו בגודל של יותר מכינים המצויות בזמננו.
[1]. המשך לשון השו"ע, שם.
[2]. עיין באריכות שו"ע, שם סעי' לג–לח בדיני עד הבדוק ושאינו בדוק.
[3]. שו"ת חתם סופר, יורה דעה סי' קנ.
[4]. הערת עורך: א"כ. ביאור דברי החתם סופר הוא כדלהלן: על מנת לטמא אישה מן התורה, יש צורך שהדימום יהיה בהרגשה, וכן שיהיה ברור שהגיע מגופה. בכתם רגיל אנו מקלים למעשה בפחות מגריס גם אם ברור לנו שהגיע מגופה, מכיוון שמן התורה דם ללא הרגשה אינו אוסר, וחז"ל לא גזרו בפחות מגריס. בעד בדוק – יש ודאות שבא מגופה, וכן יש חשש שהרגישה, ולכן אוסרים בכל שהוא. בעד שאינו בדוק יש חשש הרגשה, אבל אין ודאות שבא מגופה, שכן אולי הדם מקורו מכינה (שהרי העד אינו בדוק). לכן, אם ברור שהדם אינו מכינה (כגון שהוא בכמות גדולה יותר מהכמות שיש מכינים שבזמננו), יש לאסור מחשש של דם מן התורה, גם אם אין בו גריס.
