התשובה
חוק פיצויי פיטורין התקבל על ידי כל בתי הדין וגדולי ישראל בתור חוק מחייב מבחינה הלכתית. כך נכתב בשו"ת 'מנחת יצחק'.[1] באחד מפסקי הדין שלו, דקדק בית הדין בירושלים[2] בלשון החוק כדי לחשב את שיעור הפיצויים. הרב שטרנבוך[3] קובע כי יש לקבל את חוק פיצויי הפיטורין ככתבו וכלשונו:
בפיצויי פיטורין שעיקר חיובם אינו מדין תורה אלא מצד מנהג המדינה וקי"ל שכירות פועלים הכל כמנהג המדינה, היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה.
בלשון החוק מפורש כי שינוי מעביד אינו משפיע על זכאותו של העובד לפיצויי פיטורין על כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה, וכך מפורש בסעיף הראשון לחוק:
מי שעבד שנה אחת ברציפות אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים.
זוהי משמעותו הפשוטה של החוק וכך מנהג בתי המשפט לפרשו.[4] עקרון זה נקרא 'עקרון רצף הזכויות' והוא מנהג פשוט המחייב גם על פי ההלכה. בנוגע לשאלה האם עצם המעבר של מקום העבודה מידיים פרטיות לידיים ציבוריות הוא עילה לקבלת פיצויי פיטורין, הדבר אינו מפורש בחוק, וממילא יהיה נתון לפרשנות של בית הדין (גם בתי המשפט מתחבטים בשאלה זו, ומכריעים בה לפי שיקול דעתם בכל מקרה לגופו). לעניות דעתי, התנאים של משרד החינוך בדרך כלל טובים יותר (לאורך זמן), ולכן עצם העברת הבעלות אינה 'הרעה מוחשית בתנאי העבודה' שהובילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורין. אולם בהחלט ייתכן כי בחינה של המקרה לגופו עשויה להוביל למסקנה שונה. למעשה, יש לדרוש ממשרד החינוך את שמירת זכויותיך, המחויבת על פי ההלכה וכן על פי החוק. אם משרד החינוך יסרב לכך, יש לפעול באמצעים משפטיים. אם אכן יתברר כי מסיבה זו או אחרת רצף הזכויות ייפגע, מסתבר כי תהיה שמורה לעובד הזכות להתפטר ולקבל פיצויי פיטורין, שכן אין הרעת תנאים גדולה יותר מאיבוד זכויות עבודה של שנים.
