התשובה
א. על אילו נזקים משלמים?
אדם מועד לעולם וחייב לשלם על נזקיו. לכן, מי שנכנס לרשות חברו, וודאי אם נכנס למקום שלא הורשה להיכנס אליו, נחשב אשם בנזק, אע"פ שלא התכוון להזיק.[1] הפיצוי שעל המזיק לשלם צריך להיות כפי עלות החפץ שניזוק אילו היה נמכר, ולכן מוטל על מי שמזיק למחשב משומש לשלם את עלות המחשב כפי שהוא משומש (כלומר מחשב מיד שנייה).[2]
ב. תשלום על תוכנות וחומרים השמורים במחשב
אם מדובר בתוכנות שמשלמים עליהן, אז על המזיק לשלם גם את עלות התוכנות (מערכת הפעלה, אופיס וכדומה). גם קבצים שנרכשים בכסף, כגון תמונות שהורדתן כרוכה בעלות כספית – על המזיק לשלם עליהן. ביחס לדברים שיצר המשתמש: אם הייתה אפשרות למכור אותם תמורת תשלום, חייב המזיק לשלם את ערכם, אבל אם מדובר בחומרים פדגוגיים שבדרך כלל לא מקובל למוכרם בכסף, נראה שאין דרך להחשיב אותם כנזק כספי אלא כ'גרמי' של עבודה שהיוצר יצטרך כעת להשקיע כדי לשחזרם,[3] אע"פ שאין לשום את החומר שאבד בשומא כספית. כיוון שנגרם כעת צורך בעבודה מחודשת כדי ליצור את החומר מחדש, חייב המזיק מ'דינא דגרמי' או גרמא על שעות העבודה. ב'דינא דגרמי' הכלל הוא שאין לחייב אם הנזק נעשה שלא בכוונה,[4] ולכן על דברים כאלו אי אפשר לחייב.[5] אולם כדי לצאת ידי שמיים מוטל על המזיק לפצות את הניזק גם על חלקים אלו של ההפסד.[6] עם זאת, אם ישנה אפשרות לשחזר את הקבצים שעל המחשב בעזרת טכנאי מחשבים שיעבוד על המחשב, כתב הרב אשר וייס[7] שיש לחייב את המזיק בעלות זו אם היא עלות סבירה שאדם מוכן להשקיע כדי לשחזר לעצמו את הקבצים, משום שהשווי של קבצי המחשב הוא מה שהיו מוכנים הבעלים לשלם עבורם.
למעשה, כיוון שקשה לכמת את ההיזק לקבצים בסכום ברור, נראה שראוי שהמזיק ישלם סכום סמלי שיניח את דעת הניזק.[8]
[1]. שו"ע, חו"מ סי' שעח סעי' א-ו. וראה גם שם, סי' תיב סעי' ב.
[2]. נחלקו הפוסקים מהי הדרך לשום נזק של דבר שאינו נמכר. יש אומרים שאין לו ערך כלל (על פי דברי נתיבות המשפט, סי' קמח ס"ק א), אך יש מפוסקי דורנו שכתבו שכיוון שעבור הבעלים רכישת החפץ החילופי תעלה כסף, יש לחייב את המזיק בעלות הרכישה (מנחת אשר, ח"א סי' קיא. קובץ הישר והטוב, חלק י מאמר מאת הרב ז"נ גולדברג). ודאי שחפץ שניתן למוכרו כמשומש וכן לקנותו ביד שנייה, ערכו נמדד לפי עלות חפץ משומש, כבנדון דידן.
[3]. ראו שו"ע, חו"מ סי' שפו סעי' א, שהדוחף מטבע לים חייב אע"פ שלא חיסרו, וכן הפוחת מטבע בקורנס, משום שצריך להוציא הוצאות כדי להחזירו. מוכח שגרימת צורך בעבודה נחשבת לגרמי, והרמ"א, שם סעי' ג, חולק וכתב שאינו אלא גרמא ופטור, וכתב הש"ך, לשו"ע שם ס"ק ז, שיש להסתפק אם נאמר כך גם במי שהשחית תכשיטי כסף וזהב שמעיקרא היה כלי ועכשיו אינו כלי. אם כן, מכיוון שהחומר הפיזי קיים, ורק נדרשת עבודה נוספת כדי שיהיה בר שימוש, משמע שעיקר המחלוקת הוא אם אפשר לחייב על העבודה. ואולם במקרה של יצירה שאינה קיימת כלל, נראה שהצורך בעבודה בוודאי ייחשב כנזק. מכל מקום גם לרמ"א זה לכל הפחות גרמא, וא"כ חייב לשלם כדי לצאת ידי שמיים, וא"כ הוא הדין כאן.
[4]. שו"ע, חו"מ סי' שפו סעי' א, בש"ך, לשו"ע שם ס"ק א.
[5]. עיין נייר עמדה מספר 2, מכון משפטי ארץ, שרשלנות פושעת נחשבת ככוונה להזיק, ולכן חייב גם כשהזיק בגרמי, וצ"ע אם ניתן להגדיר את התנהגות האֵם כפשיעה, משום שלא הייתה כלל כוונה להזיק, אלא רק חוסר זהירות.
[6]. תשובות והנהגות, לגר"מ שטרנבוך, ח"ד סי' קנב, שראוי לשלם על גרמי בשוגג כדי לצאת ידי שמיים.
[7]. מנחת אשר, ח"א סי' קיא.
[8]. יש להסתפק אם העובדה שהניזק לא דאג לגיבוי עבודתו פוטרת את המזיק. אם דרך כל אדם לגבות קבצים, ולא היה למזיק להעלות על דעתו שלא היה גיבוי לחומר שעל המחשב, אז נראה שדינו כמי שהזיק לחברו כלי שהיו בו דברים שאין דרך להניח בו, ונחלקו הפוסקים אם חייב (שו"ע, חו"מ סי' שפח סעי' א, מהמחבר משמע שאם הניזק יוכיח את שיעור נזקו – המזיק חייב, אלא שאינו נאמן על זה אפילו בשבועה, והרמ"א כתב שאפילו יש לו עדים, אין המזיק חייב על דברים שאין דרכם להניח שם). אולם למעשה נראה שקשה לומר שדרך כל העולם לגבות קבצים, ולא היה למזיק להעלות על דעתו שיש חומר ללא גיבוי. במציאות הרבה אנשים אינם מבצעים גיבוי, אלא אם מדובר בדברים בעלי ערך כספי גבוה במיוחד.
