הלימוד היומי י"ח ניסן ה'תשפ"ד

לימוד אמונה יומי: ט"ז שבט « הקודם | הבא »

יהדות ואקולוגיה: בל תשחית

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

איסור 'בל תשחית' הוא אחד המקורות העיקריים להתיחסות תורנית לנושא הסביבה. אסור להשחית, כלומר לבזבז ללא צורך, את אוצרות הטבע בעולם. אמנם התורה דיברה מפורשות רק על עצי מאכל, אולם חכמים למדו מכאן שה"ה לכל דבר בעל ערך. בימי קדם כריתת יערות של עצי סרק היתה מותרת ואף רצויה (עיין יהושע יז) כי ניצול הכרחי של אוצרות הטבע לתועלת האדם מותר. בימינו יש גם בכריתת עצי סרק, בעיקר בארצנו השחונה, איסור בל תשחית, אם כי לא בדרגת חומרה של עצי מאכל, אלא א"כ הדבר מביא תועלת. הפוסקים מדגישים שהאיסור הוא רק "דרך השחתה", לדוגמא:

 

מי שמשחית אילן על מנת לתקן מותר, כגון שקוצצו שלא יזיק לאילנות אחרים הטובים ממנו, או שקוצץ כדי שלא יזיק לשדה אחר. או שדמיו יקרים וכדאי לקוצצו לבנין, או שמאפיל על החלון, וכל כיוצא באלו בקלקולי שאר דברים, כגון ששורף כסא ושלחן להתחמם בהם, אם אין לו עצים אחרים – מותר. (עפ"י אנציקלופדיה תלמודית ערך בל תשחית).

 

כלומר, לפי התורה כל שימוש באוצרות טבע מחייב את השאלה האם הדבר נחוץ או מיותר? (אמנם קנה המידה לנחיצות הוא גם סובייקטיבי, אך גם הסובייקט צריך לברר לעצמו עד כמה הדבר באמת נחוץ לו) ולדוגמא, האם כריתת יערות הגשם לצורכי תעשיית הנייר העצומה באמת הכרחית כל כך? (על כך נענה בסוף דברינו).

 

בתלמוד הביאו האמוראים דוגמאות לצמצום הצריכה. לדעת רב חסדא, מי שיכול לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים עובר על בל תשחית. לדעת רב פפא, מי שיכול להסתפק בשכר ושותה יין (שהוא יקר יותר) עובר על בל תשחית. אך התלמוד דוחה זאת ואומר, בל תשחית דגופא עדיף (שבת קמ ע"ב). כלומר, הבריאות חשובה יותר ומותר להשחית למטרה בריאותית, אולם מאידך, צריכה בזבזנית המזיקה לבריאות יש בה בל תשחית כפול, גם של המצרך וגם של האדם הצורך.

 

יהודי דתי חייב להיות זהיר יותר בשימוש בזבזני ובפרט כאשר יש בו גם נזק לבריאות, או לסביבה.