הלימוד היומי כ' ניסן ה'תשפ"ד

לימוד אמונה יומי: כ"ד טבת « הקודם | הבא »

אובייקטיביות בביקורת המדעית: סובייקטיביות מוסרית

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

עלינו לבחון כל סתירה מדומה בין הדת למדע על פי השלכותיה המוסריות.

תורת ההתפתחות הדרוויניסטית כוללת, לכאורה, עפ"י פרשנויות מסוימות יסודות אנטי-מוסריים. לפי תיאוריות אלו, כל יצור חייב להיאבק על קיומו נגד יצורים אחרים. החזק הוא ששורד. כל דאלים גבר. החיים בנויים על כוחנות ואלימות. המוסר נוגד אפוא את חוקי הביולוגיה הטבעיים.

 

למרות זאת, אין הכרח לפסול משום כך על הסף את התיאוריה כולה. לדעת הראי"ה קוק ביסודה של תיאורית ההתפתחות יש גרעין חיובי, ואין הוא סותר בהכרח את פשוטי המקראות. אדרבה, לדעתו:

אין העולם עומד על מצב אחד, כי אם הולך ומתפתח. וההתפתחות האמיתית תביא את אור חיי התשובה עמה (אורות התשובה ב, ג).

כדי שמדע יהיה אובייקטיבי עליו להיות אינדפרנטי (=אדיש). אולם האמנם המדען, המרוקן את חשיבתו המדעית מכל ערך שהוא, הוא אכן אובייקטיבי? אולי הא גופא נובע מתוך סובייקטיביות של רצון להתנער מערכים אמוניים ומוסריים מחייבים? מאידך, אולי התיאוריות המדעיות המשתנות מעידות על תסיסה המונעת באופן לא מודע ע"י שאיפת תיקון שמטרתה היא מוסרית?

 

אין אדם מסוגל להיות אובייקטיבי כלפי משפחתו, והוא הדין ביחס לעמו. כל אדם אוהב את משפחתו ועמו יותר מאשר את אחרים. היצירות התרבותיות הלאומיות קרובות ללב האדם, והוא מתייחס אליהן בחיבה. ממילא אין הוא יכול לבקר אותן ביקורת השוללת מהן את מקוריותן וערכן. אובייקטיביות, המעקרת מהחוקר כל יחס של חיבה ואהדה לקרוב אליו, אינה טבעית וממילא גם לא הגיונית.

 

התיתכן אפוא חקירה מדעית אובייקטיבית של התרבות הלאומית? אין ספק שכן, כשם שאדם מסוגל לחקור חקירה מדעית את תולדות משפחתו. היחס האוהד והחם למשפחתו יוצר מוטיבציה חזקה יותר למחקר; ואם הוא מגלה תופעות שליליות אין הוא מתעלם מהן. אלא שההתעניינות הקרובה ממריצה את החשיבה המחקרית להבין טוב יותר את התופעות ולהסבירן בצורה מעמיקה יותר. הסובייקטיביות מאזנת את האובייקטיביות. הביקורת רצינית יותר, אחראית יותר, זהירה יותר וממילא גם אמיתית יותר. לעומת זאת, אדם העומד מן הצד וחסר כל יחס לנשוא מחקרו, עלול מחקרו ללקות בשטחיות. כל תופעה הנראית במבט ראשון כשלילית, מוגדרת ככזאת, ללא כל נסיון לבדוק לעומק את רקעה ומשמעותה.

 

לימוד התלמוד הנהוג במורשת ישראל, למשל, מחייב את הלומד לחקירה נמרצת, להקשות, לפרוך, להבין לעומק. ועם זאת, אין הוא עומד מעל לטקסט, כמבקר חיצוני, כאורח הבא מהחוץ, אלא כבן בית החי את הטקסט ומקבל אותו כסמכות מחייבת, גם כאשר הוא נשאר ב'צ"ע' ואפילו ב'צע"ג'. (ומכאן הערה על סגנון המציג את נשואי המחקר כחברים מילדות, כגון מימון, דוראן, ליווא, במקום רמב"ם, רשב"ץ, מהר"ל וכו'). הוא אובייקטיבי דוקא משום שהוא סובייקטיבי. ולעומתו המבקר החיצוני הוא סובייקטיבי, דוקא משום שהוא מתיימר להיות אובייקטיבי כביכול. המתייחס ליצירה הלאומית כאדם הבא מבחוץ, טעון בדיקה באשר לזיקתו הלאומית הטבעית אם היא עדיין קיימת או שמא התרופפה, ואולי אף נוצר אצלו תסביך, שמתוך קירבה לנושא התפתחה אצלו אנטיפתיה.

 

נטיית לב מוקדמת, גלויה או סמויה, להשתחרר ממחויבות מעשית לתקנות חז"ל וסמכותם, היא הדוחפת לבקר אותם ולחפש חולשות ופגמים באישיותם. חוקר אמיתי יכול לאהוב את נשוא מחקרו, ובכל זאת להישאר אובייקטיבי. אמנם על כל פשעים תכסה אהבה. אך אין כאן טשטוש של הפשע, אלא העמדתו בפרופורציה הנכונה בתוך המכלול כולו.

האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. אבל אנחנו מוצאים את עצמיותה גם אחרי הביקורת היותר חופשיה נקיה מכל מום. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך"

(אורות ישראל ד, ג).