אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

בצירה

בציר, בצירה (grape harvesting)

ראשי פרקים

א. הגדרה

ב. אזכורים בתנ"ך

ג. שיטות הבצירה

ד. תהליך הבציר

ה. זמן הבציר

ו. שמיטה ויובל

ז. שבת, יום טוב וחול המועד

ח. מתנות עניים

ט. דיני כרם

י. אכילת פועל

יא. משמעויות הלכתיות בתהליך הבצירה

הקדמה

טומאה וטהרה

יין נסך

טו. משמעות קניינית לבצירה

נספח

ביבליוגרפיה

 

הגדרה

בצירה היא קטיף[1] הענבים מן הגפן באמצעות כלי או על ידי תלישתם[2]. ישנן פעולות רבות שנעשות בצמחים על מנת ליטול מהם את הפרי, ובצירה היא אחת מהן: כפי שמובא בגמרא[3]: "הקוצר בתבואה, הבוצר בענבים, הגודר בתמרים, המוסק בזתים, האורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן". למילה "בציר" ישנן שתי משמעויות: א. לקיטת הענבים מהגפנים. ב. הזמן בו בוצרים את הענבים[4]. בצירה היא שם הפועל של השורש ב.צ.ר.[5]

פרי הענבים הוא "ענבה" (berry)[6] הענבים מתפתחים בקבוצות המחוברות לשדרה (rhachis) מסתעפת, והן מהוות את האשכול.[7] השדרה היא הציר של התפרחת, שעליו יושבים הפרחים או הפירות. שדרה זו מחוברת לזמורת הגפן (shoot). הענבים מחוברים לשדרה באמצעות עוקץ הפרח (pedicel). ראה בהרחבה חלקי האשכול.

 

אזכורים בתנ"ך

בזמן שבו עם ישראל יקיים את מצוות ה' כראוי, לא יספיקו לסיים את הדיש עד עונת הבציר, ולא יספיקו לסיים את הבציר עד תחילת עונת הזריעה כפי שנאמר:[8] "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע".

הבציר נזכר כפעולה שאוספת את כל הפרי, שלאחריה נשארים רק מעט פירות.[9] וכן לתחילת קטיף הפרי[10], כנחמתו של גדעון לאנשי אפרים: "הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר".[11]

חלק מנבואות החורבן הן שלא יהיה מי שיאסוף את היבול לאחר הבציר.[12]

הבציר היה זמן שמחה, כפי שמובא במרד שמרד געל בן עבד באבימלך[13]: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ" וכן ביארו את דברי הכהן המשיח ביציאה למלחמה: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו', שהחילול הוא זמן שמחה מלשון מחולות[14].

 

שיטות הבצירה

קיימות שתי אפשרויות לבצור את הענבים; בציר ידני ובציר מכני.

ענבי מאכל נבצרים תמיד בבצירה ידנית ולא בבצירה מכנית בשל העובדה שיש לשמור על הענבים שלמים עד שיווקם, ענבי יין לעומת זאת ניתן לבצור הן באופן ידני והן באופן מכני.

בציר ידני- הבוצר חותך את האשכול מהגפן באמצעות מזמרה ומעבירו למיכל האיסוף, ענבי מאכל מועברים למיון, אריזה ושיווק, ענבי יין מובאים ליקב ביחד עם השדרה, הפרדת הענבים מהשדרה נעשית בתחילת תהליך הכנת היין.

בציר מכני- בשנים האחרונות בשל המחסור בכח עבודה, ועלותו הגבוהה, מתפתח ביתר שאת הצורך במיכון בכרם, חלק ממיכון זה הוא בצירת הענבים באמצעות "בוצרת". הבוצרת הופכת את עבודת הבציר לקלה וחסכונית ביותר, חישובים מראים שעלות עובדים זרים בבציר היא כמעט פי שלוש מעלות הבוצרת ולכן על אף עלותה הגבוהה של הבוצרת,[15] היא עדיין רווחית יותר מבציר ידני.

בבציר זה, הבוצרת "רוכבת" מלמעלה על שורת הגפנים, בשני צדיה ישנם מוטות העשויים מסיליקון שמכים בעדינות על גבי האשכול, ובכך הענבים נתלשים מהאשכול, ומועברים למיכל איסוף. ישנן בוצרות עם מיכל איסוף עצמי וישנן בוצרות שמעבירות את הענבים תוך כדי הבציר למיכל איסוף חיצוני, כשמיכלים אלו מתמלאים הבוצר מרוקן אותם למיכל גדול יותר ("גונדולה"), ומשם הם מועברים ליקב. בבוצרת קיים גם מפוח שמפריד את העלים מן הענבים באמצעות רוח.

בשל העובדה שהבצירה מתבצעת על ידי מכה על הענב, התירוש מתחיל ליזול מענבים רבים, וניתן למצוא בתחתית המיכל פעמים רבות כמות משמעותית של תירוש. ראה להלן דיון בשאלה מאיזה שלב בבציר באופן זה יש לחשוש ל"יין נסך". וכן ישנם יקבי איכות שבשל העובדה שהתירוש מתחיל לצאת מהענב לפני הגעתו ליקב, יכולים להתפתח בתירוש תהליכי תסיסה שאינם מבוקרים ולפגוע באיכותו של היין המופק מהם, ולכן בוצרים את הגפנים רק בבציר ידני.

 

תהליך הבציר

מהמקרא ומחז"ל הובא שישנם שני שלבים לבציר, כפי שמובן מדבריו של גדעון: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר"[16], הבציר הראשון הוא המרכזי, ולאחריו מותר לעניים להיכנס ולבצור את מה שנותר בכרם. מן התורה ישנן ארבע מתנות שהעניים מקבלים בכרם: לקט, שכחה, פאה ועוללות, לבד מעוללות, שאר המתנות יכולות להינתן רק לאחר הבציר של הבעלים.[17]

לפני הבציר אסור לכל אדם להיכנס לכרם, והוא נחשב כרשות היחיד, אך לאחר הבציר מותר לכל אדם להיכנס לכרם, והוא נחשב כרשות הרבים לדיני טומאה וטהרה.[18] יש להקפיד על טהרת הבוצרים, כדי שלא יטמאו את הענבים.[19]

מתמשיחי קברים במצרים עולה כי העיתוי המדויק לבציר היה משתנה מדי שנה במצרים העתיקה, אבל בדרך כלל היה מתרחש בסוף הקיץ. בכרמים מטופלים היטב, כל הענבים היו מבשילים באותו זמן. באיורים השונים מצוירים בעיקר הגברים כבוצרים את הכרם, אם כי גם נשים וילדים השתתפו במשימה זו, ישנם איורים בהם מצוירים עבדים כושים ושמיים. הבציר נעשה ביד, ולא באמצעות כלי עבודה, הענבים הונחו בתוך סלי נצרים עמוקים שנישאו על ידי גברים על הראש, הכתפיים, או שני סלים שנשאו על מקל, כשהבוצר מאזן את נשיאת הסלים משני צדי גופו. וכן ניתן להבחין בכך שהענבים מכוסים על ידי עלים מסוגים שונים.[20] ישנם איורים בהם מובא שבענבים הוכנסו לסלים קטנים אותם החזיק הבוצר, מסל זה הועברו הענבים לכדים, ומהכדים לגת.

כיום, בציר מכני מתבצע בפעם אחת בכרם, ואילו בבציר ידני, ניתן לבצע "קטיף סלקטיבי", בייחוד בענבי מאכל

 

זמן הבציר    

ישנם כמה גורמים שיש לקחת בחשבון לפני תחילת הבציר:

א. מטרת השימוש בענבים; הכלל המנחה הוא שככל שהענב נמצא זמן רב יותר על העץ, כך עולה היחס בין הסוכר לשאר המרכיבים לטובת הסוכר. הבציר לצורך ענבי מאכל הוא הבציר המוקדם ביותר, לאחריו בציר לצורך יינות שולחניים (יבשים), יינות מתוקים, והבצירה המאוחרת ביותר היא לצורך הצימוקים.

ב. עונות השנה- יש לוודא שדריכת הענבים ותסיסת היין יתבצעו בקיץ, וללא חשש שגשמים ירטיבו את היין.

ישנם מספר מקורות בתנ"ך ובחז"ל מהם עולה כי הזמן של הבציר הוא ידוע לכל[21],

המקור המוקדם יותר הוא 'לוח גזר'[22] שמובא בו שזמן בצירת הענבים נקרא בימי קדם 'ירחו זָמִר'. תיאור זה בשורה השישית, האחת לפני האחרונה בלוח זה, ומובן שזמן זה הוא לקראת סוף השנה.

ממקורות מתקופת המשנה עולה שהבציר נעשה לאחר קציר החטים ולפני מסיק הזיתים.[23] יש שכתבו שבציר הענבים הוא לאחר אריית התאנים, אך הכנסת התאנים לבית נעשית לאחר בציר הענבים.[24]

במגילת המקדש[25] הוזכר מועד ביכורי התירוש, שחל חמישים יום אחרי מועד ביכורי החיטים וחמישים יום לפני מועד ביכורי היצהר.[26]

בגמרא מובא שהבציר נעשה בסביבות חודש תשרי, כפי שמובן מכך שרבא אומר לתלמידיו שלא יגיעו אליו בתשרי כיוון שבזמן זה הם אמורים לעסוק בענביהם.[27]

 

הענבים מבשילים על פי רוב בחודשים אב- אלול[28], מינים אפילים נבצרים לאחר סוכות.[29]

על אף שהבציר נעשה בחודש תשרי, ניתן למצוא ענבים בגפן עד לחודש ניסן, ובשמיטה יש לבער בחודש זה את היינות הקדושים בקדושת שביעית שנותרו בבית.

יש מי שבאר שהחג אותו חגגו הבנות בט"ו באב בשילה היה חג הבציר, כך שמדובר בחודש אב.[30]

כיום, זמן הבציר נקבע על פי הבשלת הענב, והוא נע בין החודשים אייר לתשרי (אפריל לאוקטובר) ישנם גורמים רבים המשפיעים על ההבשלה, הזן[31], כמות המשקעים, הטמפרטורה, חשיפה לשמש, סוג הקרקע, ועוד. ראה נספח בשונות הקיימת בין זמני הבציר השונים.

זמן הבציר נקרא גם כן "שעת הגיתות".[32]

 

שמיטה ויובל

מלאכת הבצירה היא אחת מארבעת המלאכות שנאסרה עשייתן מן התורה בשביעית וביובל[33] כפי שנאמר[34]: "ואת ענבי נזירך לא תבצור", ואם עבר ובצר לוקה.[35] מלאכת הבצירה היא תולדה של מלאכת הקצירה.[36] למרות שאיסור הבצירה נאמר בתורה בגפנים, חל איסור קטיף הפירות על כל סוגי האילנות.[37]

איסור הבצירה הוא גם כשבוצר את היבול בכמות גדולה על מנת לחלקו אחר כך לכל.[38]

ישנם שני אופנים שהוזכרו בפוסקים כבצירה האסורה בשביעית: א. בצירה כדרך הבוצרים דהיינו עשיית המלאכה כפי שעושים אותה בכל שנה.[39] ב. בצירה לעבודת האילן דהיינו בצירת הפירות לצורך תיקונו של העץ, או בצירת חלק מהפירות לצורך הגדלת הפירות הנותרים על העץ[40]. ויש הסוברים שגם טיפול בפרי לאחר הקטיף נחשב לחלק מאיסור הבצירה.[41]

לכן עשיית הפעולה באופן שונה[42] מהאופן בה היא נעשית בכל שנה, כגון: כמות קטנה[43], כלי שונה[44], או כרם של הפקר[45], מותרת. ויש מי שכתב שאיסור זה הוא על כל הקוטפים ולא רק על מי שהמטע ברשותו.[46]

יש מי שסובר שגם פירות של הפקר מותר לבצור רק על ידי תלישה, ללא כלי.[47]

בצירת 'שמור': אין לבצור מגפנים שנשמרו באיסור, ומותר לבצור גפני הפקר בשינוי, שלא כדרך הבוצרים.[48] ויש הסוברים שיבול שנשמר על ידי הבעלים מותר בבצירה, ויש לבצרו יחד עם העניים.[49] 

בצירת ערלה: יש שמתירים לבצור בשמיטה פירות ערלה, לאחר שהפירות הגיעו ל'עונת המעשרות', על מנת שהעץ לא ינזק בהשארת הפירות על העץ, וכן, על מנת שהקוטפים לא יכשלו בקטיף פרי אסור.[50]

בצירת הכרם בימינו :  אוצר בית דין: כשהבצירה מתבצעת בשליחות אוצר בית דין יש הסוברים שניתן לבצור את הענבים באופן הרגיל בו בוצרים אותם בכל שנה[51], ויש הסוברים שאיסור הבצירה הוא גם לשליחי אוצר בית דין.[52]

היתר מכירה: לאחר שהשדה נמכר ב'היתר המכירה יש הסוברים שאין לבצור את הכרם על ידי יהודי, אלא רק על ידי גוי,[53]  ויש שמתירים לבצור את הכרם גם על ידי יהודי.[54]

סוריה: חכמים גזרו שאין לבצור את הענבים בשביעית גם בסוריה.[55] עיין ערך 'סוריה'.

בצירה לצורך 'אוקמי': יש מי שמתיר לבצור את הפירות כשהבצירה אינה נצרכת לצורך הפירות אלא לצורך שמירת כוחותיו של העץ.[56]

 

שבת, יום טוב וחול המועד

מלאכת הבצירה לא הוזכרה כאחת מל"ט המלאכות שנאסרה עשייתן בשבת, אך הובא בגמרא[57] שכל מלאכה שמטרתה היא חיתוך הפרי מהעץ אסורה משום קוצר, ובצירה היא אחת ממלאכות אלו.

אין לקצור ביום טוב גם לצורך אוכל נפש, יש הסוברים שאיסור זה הוא מן התורה[58] ויש הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן.[59]

מותר לבצור את הענבים בחול המועד, רק במקרה שללא בצירה זו איכות הענבים תפחת, או שיש חשש שמא יבואו אחרים ויבצרו את הענבים שנותרו בגפן.[60] 

 

מתנות עניים:

ישנן מספר מצוות המיוחדות לתהליך הבצירה בכרם, מצוות אלו הן חלק מ'מתנות עניים', לפרטי הדינים השונים עיין בערכים השונים:

פאה: יש להשאיר פאה בסוף בצירת הכרם.[61]

פרט: יש להשאיר בכרם את הענבים שנפלו בשעת הבציר ומחמתו[62], ואין ללקטם כפי שנאמר: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט".[63] וכן, אין להניח סל מתחת לגפן בשעת הבציר על מנת לאסוף את הענבים שנופלות משום גזל העניים.[64]

עוללות: יש להשאיר בכרם את העוללות כפי שנאמר: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל"[65], חיוב זה הוא רק בהליך הבציר, ואין לעניים רשות לקחת את העוללות בזמן אחר.[66] עיין ערך חלקי האשכול להבהרת מושג זה.

 

דיני כרם:  

כשיש לפחות חמש גפנים נטועות בשורה בשטח מוגבה, השטח שמתחתיהן נחשב להיות חלק מהן וככרם רק אם ניתן לעמוד בשטח זה ולבצור את כל הענבים בגפנים אלו, אך אם לא ניתן לעשות כן אין לשטח שמתחת גפנים אלו דין כרם.[67]

מותר לזרוע בשטח המוקף גפנים בתנאי שיש בתוך שטח זה די מקום לאדם הבוצר את הענבים יחד עם סלו.[68]

איסור כלאי הכרם נוהג גם בחו"ל, אלא שיש לחשוש לו רק אם רואים את הבעלים בוצר את הענבים האסורים.[69]

אכילת פועל: בצירה נחשבת לעבודה שכשפועל עושה אותה יכול לאכול מהענבים של בעל הבית מדין 'כי תבוא בקמת רעך'.[70]

 

דיני יין נסך וטומאה וטהרה

הקדמה: נאמר בתורה[71]: "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם", למדו מכאן חז"ל מספר דינים ביחס לטומאה וטהרה:

א. זרעים וצמחים יכולים לקבל טומאה רק לאחר תלישתם מהקרקע, כל עוד הם מחוברים לקרקע הם אינם מקבלים טומאה, גם אם טומאה נגעה בהם. [72]

ב. לאחר תלישתם הצמחים צריכים להירטב באחד משבעת המשקים שמטמאים,[73] כל עוד הם לא נרטבו אינם מקבלים טומאה.[74]

ג. הבעלים צריך להיות מעוניין בהרטבה זו, כל עוד הם אינם מעוניינים בכך הצמחים אינם נטמאים, גם אם נגעו בהם משקים שמטמאים.[75]

השלכות הלכתיות בבציר המכני:

כאמור בבציר מכני חלק מהענבים נפצעים ותירוש הענבים מרטיב את שאר הענבים, להרטבה זו ישנן מספר השלכות הלכתיות:

טומאה וטהרה: א. ענבים שנבצרים על מנת לעשות מהם יין ('להכניסם לגת') יכולים לקבל טומאה כבר משעת הבציר, אף אם  הם לא נרטבו.[76] אולם ענבים שנבצרים על מנת למכרם בשוק מקבלים טומאה רק אם נפלו עליהם משקים לאחר הבציר.[77]

ב. על אף שהבוצר את הענבים על מנת לעשות מהם יין הם הוכשרו לטומאה, בכל זאת לא גזרו טומאה על כרם שנטוע בבית הפרס, [78] ויש לבצור אותו באופן מיוחד על מנת שהענבים לא ייטמאו.[79]

ג. ענבים שנבצרים על מנת לאוכלם,[80] למכרם בשוק או לייבשם ולהכין מהם צימוקים[81] אינם נטמאים אף אם חלק מתירוש הענבים זב על שאר הענבים.[82]

ד. הבוצר ענבים על מנת לעשות מהם יין, מטמאים רק אם אדם טמא נגע בענבים עצמם, אך אם נגע בענפים (שדרה) נגיעה זו אינה משפיעה על הענבים עצמם.[83]

יין נסך:  גוי שנוגע ביין עושה אותו 'יין נסך' ואסור לישראל לשתותו, איסור זה מתחיל כשהיין מגיע לבור, המקום בו היין זורם לאחר דריכתו בגת, וכל עוד לא התחיל ביין תהליך של זרימה הגוי אינו אוסר את היין במגעו..[84] לדעת חלק מאחרוני זמננו יש להגדיר את הבציר המכני כשלב בו היין זורם לבור, בשל העובדה שישנה כמות גדולה של מיץ שנמצאת בתוך מיכל האיסוף, ובשל כך מקפידים לבצע את הבציר רק על ידי יהודי שומר תורה ומצוות.[85] ויש שחולקים וסוברים שאיסור יין נסך מתחיל רק מהשלב בו המיץ מופרד מהענבים באופן מוחלט, פעולה שנעשית רק ביקב, ולכן העובדה שבתהליך הבצירה חלק מהמיץ פורש מעט, אין לחשוש ליין נסך[86]. ויש שכתב שיש לחשוש לאיסור יין נסך משפיכת הענבים מהמשאית לתוך בור השפיכה שביקב[87].

בצירה בשותפות: אין לבצור ענבים של יהודי ביחד עם יהודי שאינו מקפיד על דיני טומאה וטהרה, אך מותר לבצור ענבים של גוי ביחד עם גוי, על אף שאינו מקפיד על דינים אלו.[88]

 

משמעות קניינית לבצירה

בצירה היא פעולה משמעותית שנעשית ביבול הצמח, והעושה אותה ברציפות שלוש פעמים נחשב לאדם שמחזיק בקרקע.[89]

בדיני בכורה קיים כלל, שאם הבכור לא מיחה כלפי אחיו כשעשו פעולה מסוימת בנכסים, מאבד את חלקו, דין זה הוא רק כשעשו פעולה משמעותית, כגון עשיית יין מהענבים, הבצירה אינה נחשבת לפעולה משמעותית לענין זה, וגם אם האחים בצרו הדבר לא נחשב שהבכור ויתר על חלקו.[90]

למטרת הבצירה, לצורך מכירה או לצורך שימוש ביתי, ישנה השלכה לדיני טומאה וטהרה וחיוב הפירות בתרומות ומעשרות.[91]

 

כתיבה: נ"ו וד"א

 

ביבליוגרפיה

א. דנין, נ, פינברון דותן, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל.

אנציקלופדיה לחקלאות, חלק ג, 1976.

אנציקלופדיה מקראית חלק ג , עמ' 675, ירושלים 1965.

האקדמיה ללשון העברית - מפעל המילון ההיסטורי, ערך בצר.

י. פליקס, הגפן ושיר הכרם במקורות, מגדים ח.

שבת הארץ, מכון התורה והארץ, מהד' תשנ"ט.

Grape Berry Growth and Development ,Nickk dokoozlian.

Grape Harvest Date Evidence: No Significant Modern Warmth.

 

[1] מפעל המילון ההיסטורי, ערך בצירה.

[2] ראה מצודת ציון שופטים ט, כז ויבצרו - הוא תלישת הפרי.

[3] שבת עג, ב, יש לכך השלכות מעשיות, שאם עשה את המלאכות הללו בהעלם אחד- חייב רק חטאת אחת, ראה תוספתא מסכת שבת (ליברמן) ט, יז: "התולש והקוצר והבוצר והמוסק והגודר והעודר מלאכה אחת הן".

[4] מילון בן יהודה ערך 'בציר'.

[5] מילון בן יהודה ערך 'בצירה'.

[6] פרי בעל פריקרפ עסיסי ועבה בדרך כלל, שניתן להבחין בו בשלושה רבדים, חלק חיצוני המכיל חומרי צבע, חלק אמצעי עבה ועסיסי, וחלק פנימי קרומי.

[7] אנציקלופדיה לחקלאות, חלק ג עמ' 176.

[8] ויקרא כו, ה, ראה רש"י במקום.

[9] כך מובא בישעיהו כד, יג: "כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם כָּלָה בָצִיר:" ביאר הרד"ק: "אחר שיבצר אדם כרמו ישארו בו עוללות מעט, כן יהיו העמים כי רובם יסופו והמעט ישארו והנשארים יודו באל וביכולתו כי הוא אדון הכל ובידו הכל".

[10] ראה מצודת ציון שופטים פרק ח פסוק ב ד"ה בציר: "תחילת הלקיטה תקרא בציר".

[11] שופטים ח, ב, ביארו הפרשנים במקום שכוונתו היא שבוא אמנם התחיל את המלחמה, אך הסיום שהם סיימו בהריגת שרי מדין, היה משמעותי יותר.

[12] ישעיהו לב, י: "יָמִים עַל שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת כִּי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא".

[13] שופטים ט, כז.

[14] רמב"ן דברים כ, ו.

[15] עפ"י נתוני מועצת היין, עלותה של בוצרת יכולה להגיע אף למליון ₪, אולם החיסכון הוא של כ-2500 ימי עבודה (בכרם בן 500 דונם, דרושים 700 עובדים לסיום הבציר ומדובר בחסכון של כ-800 ימי עבודה). עלות טון בציר בבוצרת: כ-170 שקל. עלות טון בבציר ידני: בין 350 ל-500 שקל, ישנן בוצרות שמתאימות גם לזיתים, ובכך ישנה כדאיות רבה יותר ברכישתה.

[16] שופטים ח, ב. באופן דומה נאמר בירמיהו מט, ט אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת": בתוכחה זו הבוצרים לא יותירו דבר לעניים, ולא יוותרו להם עוללות.

[17] ראה רמב"ם מתנות עניים א, ז: "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם, הפרט והעוללות והפאה והשכחה".

[18] משנה טהרות י, ח.

[19] משנה טהרות י, ב- ג.

[20] By Menna El-Dorry ,published in Egyptomania Wine Making in Ancient Egypt

[21] משנה נדרים ח, ג.

[22] נקרא גם כן 'לוח האיכר', לוח זה נמצא ב'תל גזר', מיוחס לתקופת ימי הבית הראשון, ומחלק את השנה לפי העבודות החקלאיות באותו זמן, תקופת הבציר היא התקופה האחת לפני האחרונה בשנה, זמן המתאים לטו באב.

[23] תוספתא עדויות (צוקרמאנדל) א, ו.

[24] תוספות הרשב"א פסחים ו, ב,  ר"י קרקושא פסחים כח

[25] מגילת המקדש היא המגילה הארוכה מבין מגילות ים המלח; אורכה הוא כ-8.15 מטרים. המגילה היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן התורה. המגילה עוסקת במועדים ופרטי ההלכות של חגים ומועדים.

[26] ראה י' ידין, מגילת המקדש, א, ירושלים תשל"ז, עמ' 85 ,88‑90 ;ב, עמ' 60‑69( במגילה טור יט, שו' 11 — טור כא, שו' 10 ;)ג, לוחות 34‑36. .

[27] ברכות לה, ב, וברש"י שם, ראה גם סנהדרין כו, ב, וברש"י במקום, שגניבה של אריס בתשרי, בזמן הבציר, אינן נחשבות לגניבה משמעותית מכיוון שזהו הזמן בו כולם עסוקים בפירות, והאריס "מרשה לעצמו" ליטול מעבר לכמות היבול המסוכמת ביניהם. תוס' ב"ב כח, א.

[28] ראה ישעיהו לב, י: "יָמִים עַל שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת כִּי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא".  ביאר המלבי"ם ש"בעת שכלה בציר בסוף הקיץ, הגם שבצרו שדותיהם בסוף השנה והיו עדיין בשלוה, מ"מ אסף בלא יבא, לא יאספו תבואתם הביתה, כי לפני חג האסיף יבא האויב עליהם".

[29] ירושלמי גטין, ג, ג, ב"ב ו, ב, הירושלמי מציין את בני הגליל שבוצרים מאוחר לאחר החג.

[30] ראה באורו של י. אליצור ב'דעת מקרא' שופטים כא, יט.

[31] ראה קולמולה בספר 3 פרק 21 שמציין שגפנים מזנים שונים מבשילים בזמנים אחרים, למרות שהם נטועים באותו איזור גיאוגרפי, וללא תשומת לב מהמגדל, הוא יאבד את הפרי.

[32] חגיגה כה, ב

[33] תורת כהנים בהר פרשה ב פרק ג אות ב: "לא תקצרו ולא תבצרו כמו שנאמרו בשביעית כך נאמרו ביובל", ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רכו; ספר החינוך מצוה שלה.

[34] ויקרא כה, ה, ראה רמב"ן במקום שכתב שאיסור הבצירה הוא כשהבעלים לוקח את כל הפרי אליו, ומתנהג כבעלים, אך אם אינו מתנהג כן אין בכך איסור.

[35] רמב"ם שמיטה א,ב; פירוט המצוות מצוה ה, סנהדרין פרק יט, המצוות שלוקין עליהן, מצוה קי, הלכות גדולות, ל"ת קמז.

[36] מו"ק ג, א, ראה רש"י במקום ד"ה זמירה, שכתב שבצירה מוגדרת תולדה של קצירה משום שמטרת שתיהן היא חיתוך הצמח, ראה חזו"א שביעית יז, ג, שביאר שהכוונה בהגדרת הבצירה כתולדה היא לגבי דימוי דין לדין. ועי' בית זבול חלק ו קונטרס בעניני שביעית אות ד, שדן בהגדרת פעולת הבצירה כתולדה, יש לציין כי הגמרא למדה מכאן, שלמרות שבצירה היא תולדה של קצירה היא הוזכרה במפורש בתורה, מובן מכך שכל המלאכות האחרות שנעשות בצומח, שגם הן תולדות של מלאכת זריעה וקצירה אסורות בשמיטה מדרבנן, ולא מהתורה.

[37] ערוה"ש כא, א; חזו"א כא, טו, ד"ה אמנם, לדעתו מכיוון שאופי המלאכה בכל מיני הצמחים הוא זהה- איסוף הפרי, אין הבדל בין איסופו בגפנים לאיסופו בעצים אחרים, בשונה מזמירה שיש הבדל באיכות הפעולה בין הגפנים לעצים אחרים.

[38] ערוה"ש כא, ג.

[39] תורת כהנים בהר פרשה א פרק א אות ג: ירושלמי שביעית ח, ו, רמב"ם שמיטה ויובל ד, כב- כג, ספר החינוך מצוה שכט, ספר השמיטה עמ' כ' הערה 11, ועי' שבת הארץ שם אות ג, לדעה הסוברת שכל דיני קצירה ובצירה תלויים בבעלות על השדה, ולכן יש רק אופן אחד של בצירה אסורה.

[40] ערוה"ש כא, ב, ראה 'קטיף למניעת הכחשת כח העץ', הרב יהודה עמיחי אמונת עתיך 40 עמ' 10 - 14.

[41] בתורת כהנים בהר פרשה א פרק א אות ג הובא שדרך הטיפול בפרי לאחר הקטיף צריכה להיות באופן שונה, ולדעת הרמב"ם דברי המשנה ח, ו עוסקים גם כן בשאלות הטיפול בפרי, מקדש דוד סי' נט ס"ק ו ד"ה כתב הרמב"ם. ולדעתו גם הדריכה בגת אסורה מדין 'לא תבצור', אולם המשך השימוש בפרי כגון טחינתו ולישתו אינם אסורים מדין זה. ומדייק כן מלשונו של ספר החינוך מצוה שכח.

[42] תוס' ר"ה ט ע"א ד"ה וקציר, וכך מבאר הר"ש את דברי המשנה משנה שביעית ח, ו "תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה" שהמוקצה הוא הכלי הרגיל בו חותכים את התאנים בכל שנה, ואילו חרבה הוא כלי שונה, וכך מובן מלשונו של הרמב"ם שמיטה ויובל ד, כב שהגדרת האיסור היא לעשות את הפעולה כפי שעושה אותה בכל שנה, ובהמשך דבריו: "כל שיכול לשנות משנה", מובן שכל שינוי מדרך העשייה הרגילה מותר בשמיטה, ראה משפט כהן... שדן בהשלכות שיש להגדרה זו על ביצוע עבודות בכרם בשמיטה.

[43] ראה רמב"ן ויקרא כה, ה, שביאר שהבציר שאיסור בשמיטה הוא כשהבעלים אוסף לעצמו את כל היבול, אך אם האיסוף הוא באופן שויוני לכולם, אין בכך איסור.

[44] עפ"י התוספתא... וכך מבארים את המשנה ח, ו: רא"ש, וריבמ"ץ במקום. תוס' ר"ה ט ע"א ד"ה וקציר בצירת היבול שמופקר צריכה אף היא להיות בשינוי מאופן ביצוע המלאכה בכל השנים. ראה ברמב"ן שכתב איסור הקציצה בכלי הרגיל הוא כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים.

[45] תורת כהנים בהר פרשה א אות ג: "את ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר", ר"ש שביעית ח, ו עפ"י הירושלמי במקום, ראה מהר"י קורקוס שמיטה ויובל ד, כג שדן בדברי הר"ש, ומדוע הרמב"ם פסק באופן שונה.

[46] מצות השמיטה כהלכתה פ"ד סי' לג- לה.

[47] גר"א שנות אליהו שביעית ח, ו, ולדעתו זה הביאור של תורת כהנים "לא תבצור כדרך הבוצרים".

[48] גמ' סוכה לט, ב, וכך מובן מהירושלמי שביעית ח, ו, וכך מובן מרש"י ויקרא כה, ה והסמ"ג לאוין סימן רסט שכותבים שהפירות שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרת לא תבצור, אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר ואותו יש לעשות בשינוי, תוס' ר"ה ט ע"א ד"ה וקציר, ב"מ נח, א ד"ה לשמור הזרעים; ערוה"ש כא, ה, ראה שנו"א שביעית ח, ו שכותב שאין לבצור כלל מפירות שנשמרו, ומפירות של הפקר מותר לבצור רק על ידי תלישה, ועי' מקדש דוד סי' נט, ו ד"ה והנה השנו"א, שדן בדברי הגר"א.

[49] רמב"ן ויקרא כה, ה, כלי יקר ויקרא כה, ה.

[50] משנת יוסף ח"ג סי' כה- כו, וכתב כן גם בשם הרב משה אהרונסון, ראה שם לגבי אופן הבציר המותר, האם הוא כאופן הרגיל בו הוא נעשה בכל שנה, ועי' מעדני ארץ סי' ג סע' ח, שכתב שאיסור 'לא תבצור' לא חל על הבוצר פירות ערלה.

[51] עפ"י תוספתא שביעית ח, א: ספר השמיטה עמ' כא, וכך כתב הרב שאול ישראלי חוות בנימין חלק ג סימן צח. ועי' מצות השמיטה כהלכתה עמ' צט-ק.

[52] חוט שני קונטרס אוצר בית דין עמ' שמט.

[53] ישועות מלכו סי' נו, שבת הארץ מבוא אות טו, משפט כהן סי' עא, הרב ישראלי התורה והמדינה ד עמ' קסא – קעב, (נדפס גם בחוות בנימין חלק ג סימן קא), וראה מעדני ארץ סימן ב, שדן בדבריהם, ובמו"מ עם הרב ישראלי.

[54] מעדני ארץ סימן ב, ולדעתו איסור הקצירה בשמיטה הוא רק בפירות הקדושים בקדושת שביעית, ומכיוון שהיתר המכירה מפקיע את קדושת השביעית, אין איסור לקצור על ידי יהודי, וכ"כ שיש לנהוג למעשה בספר השמיטה עמ' קג- קד.

[55] משנה שביעית ו, ב, בירושלמי הובא טעם הדבר: "שלא יהו הולכין הולכין ומשתקעין שם", דהיינו שמכיוון שסוריה קרובה לארץ ישראל חכמים גזרו שיהיה בה את איסור המלאכות שלא יעזבו את ארץ ישראל וילכו לגור בארצות הסמוכות לה.

[56] ראה 'קטיף למניעת הכחשת כח העץ', הרב יהודה עמיחי אמונת עתיך 40 עמ' 10 – 14.

[57] שבת עג, ב: "תנא: הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה - כולן מלאכה אחת", וכפי שמבאר רש"י במקום: "גודר – בתמרים, מוסק – בזיתים, אורה – בתאנים". וכ"כ הרמב"ם הל' שבת ז,ד, ראה שו"ת רבי בצלאל אשכנזי סי' לח שכתב שההגדרת פעולה כאב מלאכה או תולדה בשבת נמדדת על פי אופי הפעולה, וכל פעולה שנעשית כפי הפעולה שהוזכרה במשנה היא מוגדרת כאב, לכן בצירה היא גם כן אב משום שאופי הפעולה הוא חיתוך הצמח על מנת לקבל את הפרי, כפי שהדבר נעשה בקצירה.

[58] כך מבאר הטור סי' תצה את הירושלמי ביצה א, י, ולדבריו התורה התירה מלאכת אוכל נפש רק בפעולות שלא ניתן היה לעשותן מערב יום טוב, אך פעולות שניתן היה לעשותן אין לעשותן ביום טוב, ולכן התורה אסרה מלאכות כגון קצירה, דישה וזרייה, והתירה רק את הפעולות הנעשות בפת החל מהלישה, ראה ב"י שם, מ"ב סי' תצה ס"ק יג בשם כמה פוסקים. ועי' ברכי יוסף סי' תצה סע' ד.

[59] על אף שביום טוב הותר לעשות מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, אין לקצור תבואה ביום טוב גם לצורך אוכל נפש, חכמים גזרו שלא יעשו מלאכות מסויימות ביום טוב, כדי שלא יטרח כל היום וימנע משמחת יו"ט, טוש"ע או"ח סי' תצה סע' ב, רא"ש ביצה פ"ג סי' א בשם הירושלמי ביצה א, י; רמב"ם יו"ט א,ז.

[60] ספר האורה חלק ב סי' נה, מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 310-254) סימן פח; דין לקיטת ענבים, רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ד חלק ה דף לז טור א.

[61] רמב"ם סה"מ עשין קכג, ל"ת ריב, ספר החינוך מצוה רכ, רכא. ורמב"ן בהשגות לסה"מ, בהקדמה, חולק במקור החיוב.

[62] תורת כהנים פרשה א פרק ג אות ב: "אין פרט אלא מחמת הבציר".

[63] ויקרא יט, י; רמב"ם סה"מ עשין קכד, ל"ת ריג; ספר החינוך מצוה רכב-ג.

[64] תורת כהנים פרשה א פרק ג אות ב: "המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל העניים, על זה נאמר לא תשיג גבול עולים".

[65] ויקרא יט, י.

[66] דעת רבי עקיבא תורת כהנים פרשה א פרק ג אות א.

[67] עריס שנטוע במדרגה; רמב"ם כלאים ח, ח, כפתור ופרח פרק נח ד"ה עריס במדרגה.

[68] משנה עדויות ב, ד: גנה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן תזרע ואם לאו לא תזרע, לפרטי הדין עי' רמב"ם כלאים ח, ז וחוקות הארץ שם.

[69] קידושין לח, ב, סמ"ג ל"ת סי' קמו.

[70] דברים כג, כה; משנה ב"מ ז, ב, גמ' פט, ב; סה"מ לרמב"ם עשין רא; ספר החינוך מצוה תקעו, לפרטי הדין, באלו מצבים יכול לאכול ובאלו מצבים לא, ראה רמב"ם שכירות יב,ב- ח, שו"ע חו"מ סי' שלז.

[71] ויקרא יא, לח.

[72] תורת כהנים, פרשת שמיני פרשה ט פרק יא אות ג.

[73] שבעת המשקים הם י"ד שח"ט ד"ם- יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים.

[74] תורת כהנים, פרשת שמיני פרשה ט פרק יא אות ה.

[75] קידושין נט, ב: "כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד? כי יותן דומיא דכי יתן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה".

[76] גזירה זו היא אחת מי"ח דברים שגברו בית שמאי על בית הלל, כמובא בגמרא שבת יז, א: 'הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר', בגמרא שם הובאו מספר טעמים מדוע ראו לנכון לגזור גזירה זו: גזירה שמא יבצרו בקופות טמאות, גזירה שמא יבצרו בקופות מזופפות, שהיין נשאר בהן ולא נוזל ממנו, או גזירה שלעיתים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף על גבי ענבים. ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם, ראה מאירי שבת יז, א, שכתב שהצד השווה בין כל הטעמים הוא שהבעלים מעוניין בהרטבה זו של הענבים, שהרי מטרתו היא להכין יין מענבים אלו שברשותו. ראה גם פסחים ג, ב, מפני מה בוצרין בטהרה...

[77] ראה רמב"ם טומאת אוכלין יא, א.

[78] בית הפרס הוא מקום שבו יש ספק טומאת מת, ראה אנצ' תלמודית ערך 'בית הפרס'.

[79] במשנה אהלות יח, א נחלקו בית שמאי ובית הלל באופן הבצירה שמוודא כי הענבים לא נטמאים, ראה רמב"ם פיה"מ, רע"ב אהלות יח, א שביארו שמכיוון שטומאת בית הפרס היא מדרבנן בלבד, לא גזרו עליה חכמים.

[80] עפ"י גמ' עבודה זרה לט, ב שהדבדבניות (אשכולות של ענבים), על אף שנוזל מהן התירוש של הענבים, אין בהן משום הכשר משקה, משום שאינו מעוניין במשקה, והדבדבניות עצמן מיועדות לאכילה.

[81] מאירי שבת יז , א.

[82] רש"י שבת טו, א ד"ה הבוצר, טעם הדבר הוא שהבוצר אינו מעוניין בהרטבה זו של הענבים, שהרי הוא מעוניין לייבשם.

[83] סוכה יג, ב, ראה רש"י במקום ד"ה הבוצר ורמב"ם טומאת אוכלין ה, ו שכתבו שטעם הדבר הוא שבענבים שמיועדים ליין אין צורך בענפים המחוברים לענבים, לכן אינם נחשבים לחיבור לענין טומאה.

[84] משנה ע"ז נה, א: 'ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור', שו"ע יו"ד קכג, יז.

[85] ראה הליכות שדה חוברות 162- 163, מאמריו של הרב אפרתי.

[86] הרב שלמה דיאמנד, הליכות שדה 61 עמ' 11.

[87] ר"ח וקסשטוק בקובץ שערי הוראה, קובץ ז' ע' קכח.

[88] גמ' עבודה זרה נה, ב- נו, א, במשנה שם הובא שאמנם אין לבצור עם הגוי, אך בגמרא הוגדר שמשנה זו היא 'משנה ראשונה' ואילו ב'משנה אחרונה' נאמר שאין לבצור עם יהודי אך מותר לבצור עם גוי, זאת משום שיהודי מחוייב בשמירה על תרומה טהורה, וכשבוצרים עימו שלא בטהרה עוברים על איסור 'מסייע ידי עבירה', אך גוי אינו מחויב בשמירה על טהרה, 'ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל', לכן אין בסיוע לו לבצירה משום מסייע לעוברי עבירה, ראה רש"י על הסוגיה.

"יין הנמשך בלא כוונת סינון אינו נחשב המשכה לפיכך מותר לקנות ענבים דרוכות בעריבה אע"פ שלפעמים מוציא הגוי יין מאותו עריבה" (כ"כ האו"ז ס' רי"ד, והשו"ת מהר"ח או"ז קע"ד, והשו"ת מהרי"ק שורש ל"ב וז"ל דכיון שאין מתכוין הגוי להמשיך לא הוי המשכה כמו שכתוב בתוס' רבינו פרץ ע"כ, וכן כתב החת"ס הביאו הפ"ת קכג, יג. 

[89] גמ' ב"ב לו, ב.

[90] ב"ב קכו, א, שו"ע חו"מ רעח, ט.

[91] ראה תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) יא, ז לדיני טומאה וטהרה, ותוספתא מעשרות (ליברמן) ב, ד לענין מעשרות.