אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

בִּקְיַת הַכַּרְשִׁינָה / כרשינים

שם עברי: ביקיית הכרשינה. שם באנגלית: Bitter Vetch. שם מדעי: Vicia ervilia

שם נרדף במקורות: כרשינין. שמות בשפות אחרות: ערבית – כרסנה.

עורך: הרב דוד אייגנר

ראשי פרקים

א. כללי

ב. זיהויה של הכרשינה

ג. מאפייני זריעה

ד. מבנה הפרי

ה. הרכב כימי

ו. צורתה של הכרשינה

   בכור / מומי כהן

ז. מאכל אדם ומאכל בהמה

ח. שימוש בביקיה להזנת בעלי חיים

ט. השפעתם על האוכל אותם

י. הכנת הכרשינים למאכל

יא. שימוש בכרשינה לשם קביעת גבול טומאת שדה

יב. קטורת


א. כללי

במקורות מוזכרים כרשינים מתקופת המשנה ואילך. חז"ל דורשים שכרשנא, אחד מסריסי אחשוורוש, נקרא כך משום שהיה ממונה על הכרשינים.[1] אלכסנדר מוקדון זרע כרשינים בהר גריזים, כעונש לכותים שרצו להחריב את בית המקדש.[2]

 

ב. זיהויה של הכרשינה

לדעת רובם המכריע של הפרשנים כרשינה מזוהה עם קטנית מסוג Vicia.[3] אמנם פרשני אירופה זיהו אותה כ- V._sativa, ביקיה תרבותית, בעוד שלדעת הרמב"ם, רבינו נתן אב הישיבה, עמנואל לעף, ועוד, מדובר ב- V. ervilia, ביקיית הכרשינה. מכיוון שלדעת רוב הפרשנים, מדובר ב-  V. erviliaוכך זיהו אותה גם חוקרים רבים, נתייחס כאן בעיקר לזיהוי זה, אולם מטבע הדברים לא מדובר בזיהוי מוחלט של צמח זה.

ביקיית הכרשינה (V. ervilia) היא צמח ממשפחת הקטניות (Fabaceae) ששייכת לתת משפחת הפרפרניים (Papilionaceae)[4] ולסוג ,Vicia[5] שגודלה במשך אלפי שנים באזור הים התיכון כקטנית לגרגרים.[6]

בתלמוד מובא שהכרשינה היא "הינדא".[7] מצאנו בפרשנים זיהויים נוספים: ויצ"א או ביצ"א,[8] וויקקע,[9] ויצ"ש ובערבית כרסנ"ה.[10] זיהויים אלו דומים לשם הלטיני – .Vicia ויש מי שכתב שהכרסנה היא הכוסמת.[11]

במשנה מוזכרים גם "כרישין" ומסתבר שמדובר בירק הקרוי כרשה[12] (עיין ערך).

 

ביקיית הכרשינה

 

      מקראה

      a-b: חלקי הגבעול והעלים.

      c-l: הפרח בשלבי התפתחותו השונים.

      m-o: התרמיל והזרעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

ג. מאפייני זריעה

היתרון של ביקיית הכרשינה הוא בכך שמין זה קל לגידול ולקצירה, ומתאים לקרקעות רדודות מאוד ובסיסיות,[13] המאפיינות שטחים רבים באזורי ההר בישראל.

אחת משיטות הגידול החקלאיות המקובלות היא מחזור זרעים. אחת לכמה שנים משנים את המין הנזרע בשדה, מכיוון שמיני הקטניות, וביקיית הכרשינה היא כאמור אחת מהם, מכילים כמות גדולה של חנקן,[14], מקובל לזרען כחלק ממחזור הזרעים וכך להעשיר את הקרקע בחנקן, ללא צורך בדישון נוסף (עיין ערכים זבל ירוק, מחזור זרעים, קטניות). עונת הגידול המיטבית היא בחורף ובאביב.

 

ד. מבנה הפרי

בדומה למשפחת הקטניות, הפרי של ביקיית הכרשינה מצוי בתוך תרמיל גלילי דמוי מחרוזת בן 2­-4 זרעים, שאורכו הוא כ-2­-3 ס"מ, חלקי התרמיל מופסקים ברווחים צרים יותר,[15] כדי להשתמש בו יש להפריד בין קשוות התרמיל (מעטפת התרמיל) לגרגרים (הזרעים). ברוב מיני קטניות הבר, לאחר שהפרי מבשיל ומתייבש הוא מתבקע לאורך התפר המחבר את הקשוות והזרעים מתפזרים.

במיני התרבות של הקטניות, כדי שיהיה ניתן להשתמש בגרגרים (הזרעים), פותח בתהליך הביות מנגנון שמונע התבקעות (התפזרות) זו, אך בביקיית הכרשינה ובבן המשפחה, הפול, לא התפתח מנגנון זה משום שהזרעים שימשו בעיקר לזריעה עבור היבול של השנה הבאה.[16] כאשר זרעי הכרשינה מתפרקים לשני חלקיהם הם דומים לעדשים.

 

ה. הרכב כימי

זרעי ביקיית הכרשינה מכילים את החומצה האמינית[17] קנבנין ((Canavanine.[18] בשונה מחומצות האמינו האחרות, היא אינה משמשת לבניית חלבון אך דומה במבנה שלה לחומצה האמינית ארגינין (Arginine),[19] המהווה אבן בניין חשובה בבניית החלבונים בגוף החי.

לקנבנין יש שני תפקידים בזרעים: 1. הגנה מפני אכילת הזרעים על ידי אוכלי עשב, על ידי יצירת טעם מר לצמח; 2. מקור לחנקן לעובר הצמח המתפתח. מכיוון שמבנה הקנבנין דומה למבנה הארגינין, כשבעל חיים אוכל צמח שיש בו קנבנין חומצה זו תשתלב בבניית החלבון בתא במקום הארגינין, דבר הגורם ליצירת חלבון פגום העלול שלא לתפקד כראוי, ואף לגרום לרעילות מסוימת לבעל החיים האוכל אותו. יש מיני בעלי חיים העמידים לקנבנין בגלל יכולתם לנצל אותו כראוי או על ידי מניעת השתלבותו בחלבוניהם.[20]

מחקרים רבים נערכים במטרה למצוא דרכים לנצל את הכרשינה להאכלת בהמות ולהתגבר על בעיית הקנבנין, משום שזרעיה עשירים בחלבון והיא נוחה לגידול. מגמת חלק מהמחקרים היא למצוא שילובים אופטימליים בין הכרשינה וסוגי מזון נוספים. וכן פיתוח זנים חדשים בעלי ריכוז קנבנין נמוך, על ידי מחקר גנטי[21].

בנוסף זרעי הכרשינה מכילים ריכוז גבוה, יחסית לקטניות, של החומצה האמינית מתיונין (Methionine), שהיא חומצה אמינית הכרחית[22] החיונית לבניית החלבונים.

בקליפת הזרעים יש ריכוז גבוה של הגליקוזיד[23] סאפונין (Saponin), היוצר קצף במגע עם מים.[24] הצמח מכיל כמות גבוהה של אשלג.[25] לעובדה זו יש השלכה לגבי זיהויה של ביקיית הכרשינה כ"בורית הכרשינה" המובאת בסימני הקטורת (ראה להלן).

 

ו. צורתה של הכרשינה

זרע הכרשינה הוא בעל צורה מוארכת[26] ואינו עגול,[27] שיעורו דומה לעדשה[28] או קצת גדול ממנו.[29] שלושה כרשינים הם בגודל של שעורה,[30] עיין ערכים "עדשה", "שעורה".

מחקרים בימינו מציינים גדלים שונים של זרע הכרשינה. יש המציינים שגודלו הוא 6 – 6.6 מ"מ,[31] במחקר שנערך בירדן נמצאו הבדלים בתוצאות הגידול בין שני אתרים. באתר אחד גודל הגרגרים היה בין 4.3 – 4.9 מ"מ ובשני 4.4 – 5.4 מ"מ. בשני האתרים נמצא שלשלב במחזור החיים בו נמצאים הזרעים יש השפעה על גודלם, הזרעים הירוקים גדולים מהזרעים היבשים והבשלים.[32]

 מחקר שנערך באתרים ניאוליטיים[33] באלבניה מגלה שהגרגרים היו בגודל 2­-3 מ"מ, בדומה לעדשים.[34] בספרות המדעית קיימים תיאורים שעל פיהם זרע הכרשינה דומה לעדשה אדומה בגודלו ובצבעו ורק הטעם מאפשר להבדיל ביניהם.

 

השלכות הלכתיות

לגודלו ולצורתו של זרע הכרשינה ישנן כמה השלכות הלכתיות: זה גודלו וצורתו של נקב באוזן בכור הפוסל אותו מקרבן ומאפשר לשחוט אותו מחוץ למקדש, ובימינו מתיר אותו באכילה לכוהן.[35] מום הפוסל את הכוהנים מעבודה.[36] גודלו של הנקב שנעשה לעבד עברי שנרצע.[37]

           

בכור

זכר שנולד לבהמה טהורה מוגדר כבכור, והוא נחשב לממון כוהן. בזמן שאין בית מקדש אסור לכוהן לאכול אותו כל עוד אין בו מום. אחד המומים שחז"ל מציינים שמתיר את הבכור באכילה הוא "מי שניקב סחוס אוזנו". גודלו של הנקב הוא כגרגר של כרשינה, וכל צורה שניתן ליצור ממנה גודל של כרשינה, אף אם היא אינה עיגול, מתירה את הבכור באכילה.[38]

אחרוני זמננו דנו בשאלה אם סימון אוזנם של בעלי החיים על ידי משרד החקלאות על ידי התקנת מספר ממשלתי (פלומבה) גורמת למום בבכור, וכן דנו מה הדין כשהדבר נעשה באופן מכוון על ידי הבעלים.[39] יש לציין כי נכון לשנה זו (תשע"ו) קוטרו של הנקב שנעשה בסימון בעלי החיים הוא כ- 7 מ"מ.

 מומי כוהן

אחד המומים שפוסלים את הכוהן מעבודה הוא מום באוזן,[40] לכן אין רוצעים כלל את אוזנו של עבד עברי שהוא כוהן, אף לא באמצעות כלי שקוטרו ודאי קטן מכרשינה, מחשש שמא יתרחב הנקב ויגיע לגודל של כרשינה,[41] ובשל כך ייפסל הכוהן מעבודה.[42] המרצע שגורם ליצירת נקב בגודל כרשינה הוא גדול וגס, אך לא המרצע הגדול ביותר.[43]

 

ז. מאכל אדם ומאכל בהמה

הכרשינה מוזכרת כמזון שמיועד בעיקר לבעלי חיים,[44] מכיוון "שאינם תבואה ופירות גמורים"[45] והיא אף נחשבת למזון מעולה לבהמות.[46] אולם במהלך הצימוח שלהם, כשהם "ירקות לחים",[47] הם ראויים גם לאכילת אדם.[48] כרשינים שמיועדים למאכל אדם מתייבשים במהירות, לכן מותר למכור כרשינים גם בחול המועד.[49] כשהם מגיעים לשלב הקמילה הם ראויים בעיקר למאכל בהמה, לכן יש הסוברים שאם קצר אותם בשלב הצימוח והפריש מהם תרומות ומעשרות, עליו לאכול את המעשר השני לפני שיתייבשו וייפסלו ממאכל אדם,[50] ויש הסוברים שאין חובה כזו, ואין משמעות לשלב שבו האדם משתמש בהם.[51]

ניתן להשתמש בכרשינים גם לצורך מאכל אדם בזמן רעב, לכן גזרו חז"ל שיש להפריש מהם תרומות ומעשרות.[52] ונחלקו התנאים אם העובדה שניתן לאכלם הופכת אותם למאכל חשוב ומשמעותי או שמא אין הדבר כן.[53] כמו כן נחלקו התנאים אם הכרשינים נטמאים משום טומאת אוכלים.[54]

לעובדה שעיקר השימוש בכרשינים הוא למאכל בהמה ישנן כמה השלכות נוספות: מותר לתת אותם לבהמה בזמן שהיא דשה מין אחר, וכך לא עוברים על איסור "לא תחסום",[55] אם אדם הקדיש כרשינים מותר לתת אותם לבהמה, ואין בנתינתם לה משום הפסד הקדש.[56] מותר להוציא כרשיני מעשר שני מחוץ לירושלים.[57] מותר לתת כרשיני תרומה לפרה כדי שתניק כראוי את בנה הבכור.[58] נחלקו אם מותר לפדות כרשיני מעשר שני כדי לתתם לבהמות.[59] וכן נחלקו אם מותר לטמא כרשיני תרומה ובאיזה אופן.[60]

 

ח. שימוש בביקיה להזנת בעלי חיים

לדעת זהרי והופף אכילת כרשינה הוגבלה לבהמות, ואילו בני אדם אכלו אותה רק בעתות מחסור ורעב, פליניוס הזקן ייחס לכרשינה ערך רפואי.

ריכוז החלבון בגרגרים הוא כ- 22%. שחת ביקיה איכותית (ביחד עם הזרעים) מכילה 11%-13% חלבון נעכל,[61] ואילו קש ביקיה (ללא הזרעים) מכיל כ- 4.3% חלבון נעכל.[62] בשל כך הביקיה על מיניה השונים נחשבת כמזון איכותי לבעלי חיים במשקים חקלאיים.

 

ט. השפעתם על האוכל אותם

כאמור, ביקיית הכרשינה מכילה את החומצה האמינית קנבנין שגורמת לרעילות מסוימת לבעל החיים האוכל אותה. חמור שאוכל כרשינים ניזוק מכך, לעומת בקר שמאכל זה מועיל לו,[63] אך בשעת הדחק גם חמור יכול לאכלם.[64] פרה שאכלה ממאכל זה יתר על המידה ניזוקת, הוא גורם לה לשלשול ויש להריצה כדי לרפאה,[65] אכילת כרשינים יכולה להזיק גם לאדם.[66]

 

י. הכנת הכרשינים למאכל

השימוש בכרשינים הוא כשהם קלופים.[67] כדי להכינם לשימוש יש להפריד בין הזרעים ובין הקש והעפר[68] ולהשרות אותם במים.[69] חז"ל מזכירים כמה פעולות הדרושות לשם  הכנת הכרשינים למאכל.[70] 

דישה: השלב הראשון בהפרדת הזרעים (ה"אוכל") מקשוות התרמילים (ה"פסולת"),[71] ובמיוחד כאשר היה מדובר בכמויות מסחריות, כפי שמובן מהמשנה[72] שפרה שדשה בכרשיני הקדש, מותר לחסום אותה.[73]

שלייה: מטרתה היא הפרדת הגבעולים והעפר מהזרעים באמצעות מים.[74]

שיפה: פעולה שנעשית לאחר השלייה, ומטרתה היא המשך ההפרדה של הקליפה מהגרעין, פעולה זו ייתכן שנעשית על ידי שפשוף ביד,[75] כתישה,[76] וכשמכניסים את הכרשינים לכלי מנוקב ייתכן שפעולה זו תיעשה מאליה.[77] יש הסוברים[78] ששיפה היא כתישה במטרה להשיר את הקליפה. ויש הסוברים[79] שמדובר בקינוח או מירוח ביד, לדעה זו יש מבארים שמדובר בשפשוף ביד.[80]

שרייה: השלב הסופי בהכנת הכרשינים, ומטרתו היא לרככם,[81] ולהכינם לאכילה,[82] או לעבות את המים ולגרום למזון משמין עבור בעלי החיים.[83] וייתכן שמטרת השרייה היא גם הרחקת החומרים הרעילים המרוכזים בהם. ויש הסוברים שמטרת השרייה היא תיקון המאכל.[84]

דברי המשנה "ואין שולין את הכרשינין" נתונים למחלוקת גרסאות. יש גורסים "אין שולין", ויש גורסים "אין שורין".[85] ויש מי שמביא את שתי הגרסאות, ולדעתו מטרתן זהה: הצפת הכרשינים במים בתוך כלי כדי להפריד בין הפסולת שצפה לבין המאכל שנשאר בתחתית.[86] ניתן גם לטחון את הכרשינים ולהשתמש בהם כאבקה.[87]

 

עשיית פעולות אלו בשבת

אין לשוף את הכרשינים בשבת,[88] איסור זה הוא משום בורר.[89] אולם מותר להכניסם לכלי בעל חורים,[90] והפרדת הקליפות תתבצע מאליה.[91] ויש אוסרים להכניסם לכלי בעל חורים.[92]

אין לשרות את הכרשינים בשבת,[93] נחלקו התנאים אם מותר להכניס את הכרשינים למים בערב שבת ופעולת השרייה עצמה תתבצע בשבת.[94] יש מי שכתב ששריית מיני זירעונים בכלים בשבת אסורה משום זורע.[95] ויש מי שסובר שאיסור השרייה הוא משום לש.[96]

 

יא. שימוש בכרשינה לשם קביעת גבול טומאת שדה

שדה שנחרש בו קבר מוגדר כבית הפרס,[97] כדי להחליט עד היכן טומאתו מגיעה יש להניח ב"בורך המחרשה" זרעי כרשינים. כשממלאים בורך זה ומתחילים לזרוע, במקום שנופלים שלושה כרשינים בלבד, באופן איטי,[98] מסתיימת טומאתו של בית הפרס.[99]

 

יב. קטורת

אף שבורית הכרשינה הוזכרה בברייתא של סימני הקטורת,[100] אין היא נחשבת לחלק מי"א[101] הסימנים של הקטורת, אלא כמותר הקטורת, מכשירי הקטורת,[102] ומשתמשים בה כדי לשוף את הציפורן[103] כדי להלבינה.[104] אחד מדיני הקטרתה של הקטורת הוא שאם המקטיר חיסר אחד מהסימנים הוא חייב מיתה,[105] מכיוון שבורית הכרשינה אינה מסימני הקטורת יש הסוברים שאם המקטיר חיסר אותה מהקטורת, אין הוא מתחייב מיתה,[106] ויש סוברים שאם חיסר אותה חייב מיתה,[107] ויש מי שכתב שאם חיסר את בורית הכרשינה הקטורת פסולה. [108]

בספרות הראשונים מצויים זיהויים רבים לבורית הכרשינה, הצד השווה שבהם הוא שמדובר בצמח שמשמש להלבנת בגדים[109] או לניקוי,[110] או שכרשינה הוא שם של מקום, ומדובר בצמח מאותו מקום ששימש לניקיון.[111]

 

[1] אסתר רבה ד, ב.

[2] יומא סט, א, במגילת תענית מובא שזריעה זו התבצעה בכ"א בכסלו.

[3] חיים צבי אלבוים, מסורת צמחי המשנה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ג, ערך"כרשינה".

[4] תת-משפחת הפרפרניים: השם העברי הוא תרגום של השם המדעי: .Papilionaceae משפחה זו היא אחת המשפחות הגדולות בעולם הצמחים. היא כוללת עשבים חד ורב שנתיים, שיחים, בני שיח ועצים. מספר הסוגים עולה על 400 ומספר המינים מעל 9000.

[5] בסוג vicia כלולים כמה עשרות מינים ובארץ גדלים בר 24 מינים, ראה מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, עמ' 265­-266; תמונות של מיני ביקיית הבר השונים בארץ, ראה באתר "צמחיית ישראל ברשת", בערך "ֹביקיה".

[6] אנציקלופדיה לחקלאות, כרך ב, ערך " ביקיה", עמ' 268, ראה מחקר מקיף על גידולה במזרח התיכון ובאירופה: A note on Vicia ervilia cultivation, utilisation and toxicity in Morocco. וכן: Naomi F. Miller and Dirk Enneking, Bitter Vetch (Vicia ervilia) Ancient Medicinal Crop and Farmers' Favorite for Feeding Livestock, New Lives for Ancient and Extinct Crops, Tucson ,Arizona 2014  

[7] בכורות לז, ב.

[8] רש"י, בכורות לז, ב ד"ה הינדא; ערוך, ערך "כרשן".

[9] תפארת ישראל, בכורות ו, א אות ה; שבת א, ה אות נא.

[10] רע"ב, שבת א, ה. ראה מהר"י קורקוס, ביאת מקדש ז, ג, שכתב שהכרשנה שמו ידוע, וכן שמו בערבית כרסנה. ראה מאירי, שבת, יז, ב, שכתב שהכרשינים הם קטנית הנקרא ויצא"ש.

[11] מאירי, שבת קמ, א, ועיין תוספות יום טוב, שבת א, ה, שכתב שהכוסמת אינה הכוסמין, שהם מחמשת מיני דגן.

[12] יש לציין כי ישנם ראשונים שמשווים בין הכרישין לכרשינים, ראה למשל תוספות, בכורות נד, א ד"ה שני מינים.

[13] קרקע שאחוז הסידן הפחמתי בה גבוה ומידת החומציות שלה נמוכה. תכונה זו מאפיינת קרקעות גירניות. כמות הגיר עלולה להיות גורם מגביל שישפיע באופן מכריע על גידול חלק מהצמחים. בישראל קרקעות גירניות הן רנדזינה וחוואר, וקרקעות נקיות מגיר הן אדמות בזלת, טרה-רוסה שטופה וחול. צמחי הבר וצמחי התרבות מתחלקים בין אלו המעדיפים קרקעות בסיסיות ואלו המעדיפים קרקעות חומציות ולכן תפוצת צמחי הבר תלויה גם בסוג הקרקע.

[14] הן בצמח עצמו, והן בשל העובדה כי בשורשי הקטניות מתקיים תהליך של אנדוסימביוזה, דהיינו, צורת חיים שבה יצור אחד חי בתוך יצור אחר. בקטניות מתקיים תהליך סימביוטי בינן לבין חיידק בשם ריזוביום (Rhizobium) שתכונתו היא לקבע חנקן, חיידק זה מצוי בשורשים של הקטנית, ועל ידי גידול הקטניות מעשירים את הקרקע בחנקן, ואין צורך בדישון נוסף של הקרקע.

[15] מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, עמ' 265, ערך 'בקית הכרשינה".

[16] אחד מהצעדים החשובים לקראת ביות צמחי זרעים למאכל היה שינויים במנגנוני הפצת הזרעים שלהם. בין הקטניות במזרח התיכון ניתן להבחין בארבע תבניות של שינויים מסוג זה שאירעו במהלך הביות; א. השלב הראשון בביות העדשים, האפונה והטופח התרבותי היה מוטציה יחידה בגן עיקרי שמנעה את התבקעות התרמיל; ב. בחִמצה (חומוס) הביות נוצר על ידי הצטברות של כמה מוטציות בגנים משניים שהפחיתו את נשירת התרמילים ופיזור הזרעים; ג. גרגרנית החילבה הייתה מותאמת מראש לתִרבות מאחר שמין הבר אינו מפזר זרעים; ד. בכרשינה ובפול המשיך להתקיים פיזור חלקי של הזרעים.

[17] חומצה אמינית היא אבן הבניין של חלבונים, החלבונים נמנים עם התרכובות החשובות ביותר המרכיבות את היצורים החיים (בני אדם, בעלי חיים וצמחים) והם מצויים בכל תא חי, בטבע קיימות כ-20 חומצות אמינו בסיסיות.

[18] חומצת אמינו המצויה בעיקר בצמחים ממשפחת הקטניות.

[19] אחת מעשרים חומצות האמינו הבסיסיות.

[20] ראה בהרחבה על מיני הביקיה השונים, וכן על רעילותה הספציפית של ביקיית הכרשינה (vicia ervilia): Dirk Enneking, The toxicity of Vicia species and their utilisation as grain legumes, PhD Thesis, Adelaide, 2nd edition 1995 Centre for Legumes in Mediterranean Agriculture (CLIMA) Occasional Publication No. 6

[21] ראה למשל: Gh. Sadeghi et al., Canavanine Content and Toxicity of Raw and Treated Bitter Vetch (Vicia ervilia) Seeds for Broiler Chicken. International Journal of Poultry Science, 3 (8): 522-529, 200.

[22] חומצה זו אינה ניתנת לסינתזה על ידי בעל החיים.

[23] שם כימי לחומרים שבהם סוכר (חד סוכר או רב סוכר) קשור למולקולה כימית אחרת.

[24] תכונה זו משמשת בהכנת סבונים ותחליבים. משתמשים בהם להקצפת משקאות כמו בירה.

[25] אנציקלופדיה לחקלאות, כרך שני, עמ' 691.

[26] כך מובן משאלת הגמרא בכורות לז, ב, שהגדירה שנקב בגודל של כרשינה מהווה מום, השאלה היא אם "נכנס ויוצא", או "עומד".

[27] בשונה מעדשה.

[28] בכורות לז, ב: "כמה נקיבת האוזן ­– מלא כרשינה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: בכעדשה", וקרובים דבריהם. וראה גם פסקי רי"ד שם.

[29] רש"י, בכורות לז, ב: "כרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט".

[30] רבינו גרשום; ר"ש, אהלות יז, א. ראה עוד ח"פ בניש, "ספר מידות ושיעורי תורה", בני ברק תשמ"ז, עמ' קמט.

[31] ראה בספר מידות ושיעורי תורה, ט, ג בשם שו"ת מעיל צדקה, סימן כז, שהשיעור הוא 6 מ"מ, לדעת הרב יגאל הדאיה, "מום באוזן הבכור", אמונת עתיך, 5, עמ' 24. ולדעתו מכיוון ששיעור הכרשינה הוא תשיעית מגריס, שטחו של הגריס הוא 283.5 ממ"ר, נמצא ששטח הכרשינה הוא 31.5 ממ"ר וקוטרה של הכרשינה הוא אם כן 6.3 מ"מ .ועיין בספר השחיטה כהלכתה, עמ' רפח, שכתב שהשיעור הוא 6.6 מ"מ.

[32] H. S. Nezar et al., Effect of maturity stage on germination and dormancy of fresh and airdried seeds of bitter vetch (Vicia ervilia L.), New Zealand Journal of Agricultural Research, 46: 4 (2003), 347-354.

[33] התקופה הניאוליתית היא אחת התקופות המוקדמות בהיסטוריה האנושית, קדמו לה התקופה האפיפלאוליתית והתקופה הנאטופית.

 [34]ראה: L. Xhuveli and J. Schultze-Motel, Neolithic cultivated plants from Albania, Vegetation History and Archaeobotany, Vol. 4, No. 4 (1995), pp. 245-248

ייתכן שהכרשינה, כמו העדשים, עברה ברירה במהלך השנים לטובת זנים בעלי גרגרים גדולים יותר.

[35] משנה, בכורות לז, א; שו"ע, יו"ד שט, ב: כדי שנקב זה ייחשב מום הוא צריך להיות בסחוס האוזן.

[36] רמב"ם, ביאת מקדש ז, ג: "מי שנסדק סחוס אזנו בכל שהוא אע"פ שלא חסר, מי שניקב סחוס אזנו ככרשינה בין נקב עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשינה הרי זה מום".

[37] ראה ברמב"ן וברשב"א, קידושין כא, ב, שדנו בגודלו של הנקב שנעשה לעבד עברי, האם מדובר בנקב שגודלו ככרשינה או קטן יותר.

[38] בכורות לז, ב; ערוך השלחן העתיד, קדשים א, סימן מו סעיף ב.

[39] ראה הרב יגאל הדאיה, "מום באוזן הבכור", אמונת עתיך 5, עמ' 24; הרב יעקב אריאל, "בכורות שנולדו בעדר כבשים", אמונת עתיך 17, עמ' 26; הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, "מספר באוזן הבהמה כמום", המעיין נא (ג), (ניסן תשע"א).

[40] מקור הדין שנקב של כרשינה נחשב כמום הוא בבכורות לז, ב, ביחס למום של בכור בהמה. ראה רמב"ם ביאת מקדש ז, א-ג. שהשווה בין מומי האדם והבהמה.

[41] ירושלמי קידושין א, ב: "יירצע הסחוס פחות מן הכרשינה שמא יבוא לידי כרשינה ויבוא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיינו".

[42] בעבד עברי נאמר בספר ויקרא כה, מא: "ושב אל משפחתו", ודרשו חז"ל במסכת קידושין כא, ב שהוא חוזר "למוחזק של משפחתו", שהוא ימשיך לעבוד כפי שעובדים שאר בני משפחתו.

[43] רמב"ן, קידושין כא, ב, ועיין ריטב"א במקום, שכתב שלא מדובר במרצע הגדול ביותר אלא במרצע שעושה נקב גדול ככרשינה.

[44] משנה, תרומות יא, ט ופירוש רע"ב במקום; גמרא, מעילה יג, א; פסקי רי"ד, בכורות לז, ב: "כרשינין הן מאכל בהמה". בשבת קנה, ב הגמרא דנה בשתי אפשרויות להאכלת הבהמה: הלעטה והמראה. ראה רש"י, שבת יז, ב שכתב שהכרשינין מיועדים למאכל בהמה, והם מין קטניות (בינ"א בלעז).

[45] מאירי, בבא מציעא צ, א.

[46] ברכות לב, א: "אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך", באופן דומה הובא גם בילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמה.

[47] ראה רע"ב, מעשר שני ב, ג לגבי אכילת תלתן כשהוא "צמחונים".

[48] משנה, מעשר שני ב, ד; תוספתא, מעשר שני ב, א, שניתן לאכול את הכרשינים בעודם "צמחונים", דהיינו ירוקים.

[49] רש"י, מו"ק יג, ב.

[50] רמב"ם, פירוש המשנה, מעשר שני ב, ד.

[51] ר"ש, מעשר שני ב, ד.

[52] כך מובא בירושלמי חלה ד, ד: "אימתי גזרו על הכרשינין רבי יוסי אומר בימי רעבון. רבי חנניה בשם רבי בימי דוד. אמרין היא הדא היא הדא", ראה תוספות רי"ד, ע"ז טו, א, ועיין ירושלמי, תרומות ט, א, שכתב שלא גזרו על הזורע כרשיני תרומה, שיהיה דינם כתרומה זאת משום שגם גידולי תרומה עצמם הם גזרה, ולא גוזרים גזרה לגזרה.

[53] נחלקו רבי עקיבא וחכמים במשנה, חלה ד, ט, כיצד יש להתייחס לכרשינים, לדעת רבי עקיבא הכרשינים אינם נחשבים למזון משמעותי, לכן מותר לתת אותם גם לכוהן עם הארץ למרות החשש שמא יטמא אותם, אך לדעת חכמים מדובר במזון משמעותי מכיוון שניתן לאכלו בשעת הדחק, ולכן קיימות מגבלות על אופן נתינתו.

[54] תוספתא, עוקצין ג, יג; ראה רמב"ם, טומאת אוכלין א, ט.

[55] בבא מציעא צ, א: "רבי שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל".

[56] ר"ש, תרומות יא, ט.

[57] אף על פי שאין להוציא פירות מעשר שני מחוץ לירושלים, חז"ל הקלו בכרשינים.

[58] חסדי דוד על התוספתא, תרומות י, ז.

[59] מחלוקת רבי טרפון וחכמים במשנה, מעשר שני ב, ד.

[60] מחלוקת בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא במשנה שם.

[61] לעומת תחמיץ מחיטה שמכיל 1.1% חלבון נעכל, ושחת חיטה שמכילה כ- 4%-5% חלבון נעכל. חלבון נעכל הוא חלבון שבעל החיים יכול לפרק אותו בתהליך העיכול, ולהשתמש בו לצרכיו.

[62] ראה מילון אנציקלופדי לבעלי חיים במשק החקלאי, כרך "הזנה", עמ' 140, 170, 300.

[63] תוספתא, ב"ק א, ח. כאמור, לא כל בעלי החיים מסוגלים לעכל כראוי את הכרשינים בשל הקנבנין המצוי בהם, וייתכן שבשל כך מאכל זה מזיק לחמורים. ועיין ב"ק יט, ב.

[64] נימוקי יוסף, ב"ק ח, א בדפי הרי"ף. ולכן חמור שאכל כרשינים משלם בעליו נזק שלם כיוון שהוא אכלם במקרה דחק, הכרשינים נחשבים לראויים.

[65] שבת נג, ב.

[66] ראה אסתר רבה, ד, ב: "אמר הקדוש ברוך הוא בוזק אני לפניהם כרשינין ומשירן מן העולם".

[67] מאירי, שבת יז, ב, "שבתחלה שורין אותם ואחר כך מאכילין אותם לשורים".

[68] ראה ביצה יד, ב.

[69] ללא השריה זו לא ניתן להשתמש בזרעים למאכל, ראה פסקי רי"ד, שבת יז, ב: "והכרשינין הן מאכל בהמה, ואינן ראויין לבהמה עד שלא ישורו יפה במים".

[70] ישנן שתי משניות שעוסקות בהכנת הכרשינים בשבת, הראשונה היא בשבת יז, ב, במחלוקת בית שמאי ובית הלל אם מותר לאדם לשרות את הכרשינים ביום שישי על מנת שהתהליך עצמו יתבצע בשבת. השנייה היא בשבת קמ, א, שמגדירה שאסור לשלות או לשוף את הכרשינים בשבת, אך מותר להכניסם לתוך הכברה או הכלכלה.

[71] יש לציין כי אחד המדדים למדידת משקלם ונפחם של זרעים הוא ה"משקל הנפחי" (משקל זה מבטא את הנפח של הזרעים, משמעותו היא הגודל והכובד של הזרעים), והיחס שלו למשקל הזרעים "משקל אלף" (משקל אלף הוא משקלם של אלף זרעים, משקל האלף משמש כאחד המדדים לקביעת איכות הזרעים), בעוד שבחיטה המשקל הסגולי הוא כפי שניים ממשקל האלף, משקלה הסגולי של ביקיית הכרשינה דומה למשקל האלף, עובדה זו מלמדת כי בניגוד לחיטה ושעורה שבהן די בזרייה ברוח כדי לסלק את המוץ הרי שתרמילי הכרשינה גדולים וכבדים ולכן היה צורך להשתמש בשיטה שונה. לאחר הדישה הכרשינים הם תערובת של קשוות תרמילים מפורקים, שביניהם מפוזרים הזרעים, ועיקר נפח התערובת הוא התרמילים הריקים. עובדה נוספת היא כי בניגוד לקליפת פרי המחוברת אליו ויש צורך להסירה על ידי קילוף, הרי שזרעי הקטניות חופשיים בתוך התרמילים ואינם מחוברים לקשוות ולכן משתחררים באופן עצמאי עם התבקעות התרמילים.

[72] מעילה יג, א. ראה רמב"ם, פירוש המשנה (שם).

[73] ראה רבינו גרשום, מעילה, יג, א: "וכן פרה. שדשה בשל הקדש לא תאכל מההקדש", מכיוון שהקדש אינו ראוי לה.

[74] רש"י, שבת קמ, א: "מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן", וכתב שם שפעולת השלייה היא כמובא במשנה, ביצה יד, ב, שם מובא שהכנת הקטניות לשימוש הייתה על ידי הכנסה לכלי והפרדה בין העפר לגבעולים (קשים).

[75] רש"י, שבת קמ, א: "ולא שפין אותן ביד, להסיר פסולת".

[76] ר"ש, מעשר שני ב, ד: "ושפין - כותשין אותן להשיר קליפתן".

[77] רמב"ם, פירוש המשנה שבת כ, ג; מאירי, שבת, קמ, א. ראה לבוש, או"ח שיט, ח, שכתב שמותר לתתן בכברה, "אף על פי שפעמים נופל הפסולת דרך נקבי הכברה אין חוששין, כיון דממילא נתברר והוא לא עביד כלום, ואין לגזור שמא יברר, שאין דרך לברר כרשינין בכברה, ואפילו אי עביד הו"ל שינוי ולא אסור מן התורה".

[78] ר"ש, מעשר שני ב, ד.

[79] רמב"ם, פירוש המשנה שבת כ, ג, וכך מביא תוספות יום טוב את דבריו.

[80] גרסת הרב קאפח בפירוש המשנה לרמב"ם, שבת כ, ג, וכך ביאר רע"ב במקום: "ולא שפין אותן ביד להסיר פסולתן דהוה לה בורר".

[81] מאירי, שבת יז, ב, באפשרות א: "ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת"; תפארת ישראל, שבת א, ה אות נב, "שיתרככו קצת מבעוד יום".

[82] ר"ש, מעשר שני ב, ד; ראה רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, שבת ו, א שכתב: "כרשינין נמי קשין הן ואינן ראויין למאכל בהמה אלא אם כן שורין אותן במים".

[83] מאירי, שבת יז, ב, באפשרות ב: "והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה".

[84] מלאכת שלמה, שבת כ, ג. וכך מובן מה"קרבן נתנאל", שמשווה בין משמעות "שורין" בסוגייתנו לנאמר במשנה, שבת א, ה, שדנה בהשריית הכרשינים בערב שבת, ברור שהשרייה שם לא נועדה לצורך הפרדת הזרעים מהפסולת, שהרי לשם כך אין חשיבות להשריה מבעוד יום. וכך מובן מהמשנה, מעשר שני ב, ד וכביאור הריבמ"ץ במקום.

[85] הגרסה בכ"י קאופמן, הנחשב מדויק, היא "אין שורים את החילתית בפושרים אבל נותנה לתוך החומץ ואין שורים את הכרשינים ולא שפים אותם אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך (ה) הכלכלה וכו'". כך היא הגרסה ברי"ף וברא"ש וכך גורס גם רבי יהוסף אשכנזי המובא ב"מלאכת שלמה".

[86] מאירי, שבת קמ, א.

[87] תוספתא, דמאי א, כד. ראה רמב"ם, פירוש המשנה, מעשר שני ב, ד, שביאר שאכילת הכרשינים "צריד" היא טחינתם ושימוש בקמח שנוצר מטחינה זו. ראה בחולין ו, א אם כרשינים שנלקחו על מנת לטחון אותם חייבים בדמאי.

[88] משנה, שבת קמ, א.

[89] רש"י, שבת קמ, א; רע"ב, שבת כ, ג. יש לזכור שהקביעה של "אוכל" בניגוד ל"פסולת" בקטניות איננה מבוססת על קריטריון בוטני בלבד, אלא תלויה באופן השימוש הספציפי למין. לגבי התורמוסים אנו מוצאים שדווקא הזרעים נחשבים לפסולת. "הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב, מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב", שו"ע, או"ח שיט, ו.

[90] מאירי, שבת קמ, א.

[91] רש"י, שבת קמ, א. ראה מאירי שם: "אבל נותנין לתוך הכברה או לתוך הכלכלה שהיא נקובה ומקצת הפסולת נופל מאליו והוא אוכל מתוך הכברה שהרי ברירה זו מאליה היא באה".

[92] דעת רבי אליעזר בן יעקב, שבת קמ, ב. בגמרא שם הובא שדבריו חולקים על דברי המשנה, ועיין רש"י שם.

[93] שבת קמ, א.

[94] מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבת יז, ב, אם יש להשרות את הכרשינים לפני שבת "בכדי שישורו" או שהאיסור הוא הכנסת הכרשינים למים, אף אם תהליך השרייה לא יתבצע. מחלוקתם היא אם אדם מחויב על כך שכליו ישבתו בשבת.

[95] ר' פרחיה (בשיטת הקדמונים), שבת יז, ב.

[96] ראב"ד, על הרמב"ם שבת ט, יד, ועיין מג"א שלו יב; צל"ח, שבת יז; אבן האזל, שבת ח, ב, שדנו בשאלה מתי הפעולה מוגדרת כזריעה ומתי כלישה.

[97] משנה, אהלות יז, א; תוספתא, אהלות יז, ג. במשנה שם נחלקו התנאים בשאלה מהו השטח המקסימלי שלגביו יש לחשוש שעצמות הקבר הוזזו באמצעות המחרשה, והאם יש הבדל בין שטח מישורי לשטח משופע.

[98] ראה רמב"ם שכתב בפירוש המשנה: "ואין ספק כי כאשר תשתייר שארית מעטה מאותן הגרגרים אינם נופלים אלא לאחר נענוע מרובה, ולפיכך יהיו הגרגרים בסוף החרישה רחוקים זה מזה".

[99] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בית הפרס".

[100] כריתות ו, א.

[101] כריתות ו, ב: "א"ר יוחנן: י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא: מאי קראה? קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי".

[102] קרית ספר, הלכות כלי המקדש פרק ב.

[103] לזיהוי הציפורן עיין ערך "ציפורן".

[104] רש"י, שמות ל, לד. ראה בית יוסף, או"ח סי' קלג, שכתב שמטרת בורית הכרשינה היא לתקן את הקטורת, ראה שם שדן בשאלה איזה רכיב מרכיבי הקטורת היא באה לתקן.

[105] רש"י, כריתות ו, א

[106] באר שבע, כריתות ו, א ד"ה חסר; ב"י, או"ח סימן קלג.

[107] כלבו, סימן לט, וראה אליה רבה, קלב, ס"ק ה ד"ה עוד ראיתי שדן במחלוקתם.

[108] קרית ספר, הלכות כלי המקדש פרק ב.

[109] כלבו, סימן לח, זיהה אותו כ"אירב"א סבונ"ל", בסידור רש"י, סימן תלג, זיהה אותו כ"איצאה וגוונא", אבודרהם, סדר פיטום הקטורת, כתב: "בורית עשב שמכבסים בו ונקרא אהלא, וקורין לו בערבי סאבון. כרשינה. פירש החכם רבי אברהם בן זיזא ז"ל שקוראין לו בערבי אל אשנאן, והוא עשב הנקרא גם כן בערבי גאסול. ואומר כי הוא מכבס הבגד כמו הבורית או יותר ולא ראיתיו בארץ הזאת".

[110] ראה זהר עמר, ספר הקטורת, עמ' 128­-129, ובקובץ פירושי הראשונים על בריית פיטום הקטורת, עמ' רסז-רעא, וכן עמ' 28­-29.

[111] ראה רש"י, כריתות ו, א ד"ה בורית; פירושי סידור התפילה לרוקח, אין כאלהינו – פיטום הקטורת, עמ' תקעה; מחזור ויטרי, סימן עז; שיטה מקובצת כריתות ו, א