אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

זיהום

כתיבה הלכתית: הרב דוד אייגנר

כתיבה מדעית: פרופ' חיים נרסון

 

ראשי פרקים

א. כתיבה מדעית

ב. הגדרה

ג. אופי הפעולה ומטרתה

ד. שמיטה

ה. חול המועד

 

כתיבה מדעית

מלאכת זיהום אינה מוכרת בשם זה בחקלאות המודרנית. הדרך של הדבקת זבל (של כל מיני שאריות אורגניות) על "פצעי" עצים (כגון התקלפות) לשם הגנה אינה מוכרת בימינו.

לעומת זאת משיחת פצעים בחומרים שונים לשם מניעת כניסת מזיקים קיימת בשלל אפשרויות, כגון: בנטיעות צעירות מסיידים את הגזעים לשם הגנה מעודפי קרינה. לעתים משלבים בסיד חומרים שונים כדי להרחיק מזיקים כמו כנימות ונמלים.

בשנים הראשונות של העץ מרבים לגזום בו כדי לעצב את צורתו. כל חיתוך גורם לפצע שיכול לשמש כמקום רגיש לחדירת גורמי זיהום ומזיקים ולכן מושחים לרוב את פני הגדם בחומרים שונים לצורך בידוד והרחקת מזיקים.

בהרכבות של עצי פרי יש שיטות שונות שבחלקן יש חשיפה גדולה או קטנה יותר של רקמות צעירות וכדי להגן ממזיקים מושחים אותן בחומרים שונים. בשנטוע (עיין ערך) הנפוץ במטעים מזדקנים, מרבים להשתמש במשיחות של חומרים שתפקידם מחד להגן על הגדם שנוצר עם הסרת כל נוף העץ ומאידך בחומרים המשפרים את האיחוי של הגזע הישן (הכנה) עם הרוכב הצעיר והחדש.

 

 א. הגדרה

זיהום היא פעולה הנעשית בצמחים לצורך מניעת נזק בהם או טיובם.

 

ב. אופי הפעולה ומטרתה

פעולה זו נעשית באילן עצמו,[1] באילנות צעירים[2], או גם באילנות מבוגרים[3]. במטרת הפעולה נאמרו מספר הסברים: מניעת נשירת קליפת האילן, במקרה שהיא החלה לנשור, על ידי הדבקת זבל[4] וקשירתו.[5] משיחת האילן בחומר בעל ריח רע על מנת להרחיק או להמית את המזיקים.[6] הנחת זבל סמוך לנטיעה על מנת שלא תתייבש.[7] השקיית האילנות במים וזבל כדי שלא ימות.[8] הסרת הזוהמה של העץ.[9]

מלאכה זו היא תולדה של מלאכת זורע[10] או נוטע.[11]

זיהום הוזכרה גם כן כפעולת האבקת תמרים.[12]

 

ג. שמיטה

מלאכת הזיהום הוזכרה במשנה[13] כאחת מהמלאכות הנעשות עבור האילן, שמותר לעשותה עד ערב ראש השנה של השמיטה גם בזמן בו תוספת שביעית נוהגת.[14] ומובן שאין לעשותה בשמיטה עצמה[15]. אולם בברייתא הובא שמותר לזהם בשביעית.[16]

בביאור המחלוקת נאמרו שני הסברים:

א. במקרים בהם פעולה זו נעשית על מנת שהעץ לא יינזק, מותר לעשותה בשמיטה[17] ובמקרים בהם היא נעשית על מנת לשבח את האילן, ואין לעשותה בשמיטה[18].

ב. ישנה מחלוקת בין המשנה לברייתא, ולמעשה מותר לזהם, מכיוון שמטרתה היא מניעת נזק ולא לצורך הצמחה. [19]

 

 ד. חול המועד

אין לזהם בחול המועד[20], בתנאי שלא מדובר בדבר האבד[21], או גם במקרה של דבר האבד אין לעשותו מכיוון שמדובר בטרחה יתירה.[22]



[1] רש"י ע"ז נ, ב, ולכן מכיוון שהיא אינה עבודה בשדה ובכרם, אלא באילן עצמו בלבד, ניתן להקל בה, תויו"ט שביעית ב, ד, באופן זה הוא מבאר את ההבדל שבין זיהום לעישון.

[2] פשט המשנה הוא בנטיעות.

[3] מאירי ע"ז נ, ב.

[4] ר"ש שביעית ב, ד, רא"ש שביעית ב, ד.

[5] רש"י ע"ז נ, ב, מאירי ע"ז נ, ב ולשיטתם כריכת הנטיעות היא חלק מהזיהום.

[6] רמב"ם פיה"מ שביעית ב, ד, ראה רע"ב במקום שכתב את פירושיהם של הרמב"ם והר"ש.

[7] ריבמ"ץ שביעית ב, ד.

[8] ר"ח ע"ז נ, ב.

[9] יכין ובועז חלק א סימן קיד.

[10] ירושלמי שבת ז, ב "המזהם... וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע".

[11] רש"ס שביעית ב, ד ד"ה מזהמין.

[12] תויו"ט פסחים ד, ח.

[13] שביעית ב, ד.

[14] רמב"ם שמיטה ויובל ג, ט.

[15] בתוספתא שביעית א, ט, מובא שאין לטוח בטיט תאנה שנתקלפה, ראה תוספתא כפשוטה במקום הע' 54- 55 שביאר שמדובר במלאכת הזיהום, וכך היה מקובל לעשות בעת העתיקה, ועי' ר"ש שביעית ב, ד.

[16] ע"ז נ, ב.

[17] כדין 'אוקמי אילנא'.

[18] כדין 'אברויי אילנא', ע"ז נ, ב: 'תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור'; ר"ש שביעית ב, ד, רא"ש שביעית ב, ד, יש לציין שלדעת הר"ח ע"ז נ, ב, החלוקה בין אברויי לאוקמי היא בכמות בו הדבר נעשה, כשהדבר נעשה הרבה הוא מוגדר כ'אברויי', וכשהוא מועט הוא מוגדר כ'אוקמי', לדעה זו אין הבדל בין הירושלמי לבבלי, זאת משום שהגדרת זיהום בירושלמי היתה 'מושיב לה שומר', כדין 'אוקמי', ובזה עסק הירושלמי.

[19] שביעית ב, ד: "מתניתא דרבי ברם כרבנין מזהמין... מה בין המזהם לעושה לה בית המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתן", ראה ר"ש שביעית ב, ד ורש"ס שביעית ב, ד ד"ה מזהמין, שכתבו שאכן ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בשאלה זו, ועי' שבת הארץ א, ה אות כב שכתב שלמעשה יש ללכת אחרי הבקיאים, האם מטרת המלאכה היא ל'אוקמי' או ל'אברויי'.

[20] גמ' ע"ז נ, ב, רמב"ם יום טוב ח, י מאירי ע"ז נ, ב, כלבו סי' ס, שו"ע או"ח תקלז, יב.

[21] תוס' ע"ז נ, ב ד"ה ואין מתליעין באפשרות א.

[22] תוס' ע"ז נ, ב ד"ה ואין מתליעין באפשרות ב.