אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
חתול הבית – Felis silvestris catus
משפחה – חתוליים, מחלקת היונקים.
חתול הבית הוא תוצר הביות של חתול הבר. מחיות הבית הנפוצות ביותר.
כתיבה: אביעד פרנקל
ראשי פרקים:
ז. דיני שבת
ט. שכחת התלמוד
י. בביליוגרפיה
מוצאו של חתול הבית מחתול הבר האפריקני (Felis silvestris lybica).[1] הסברה הרווחת בעבר היתה שהחתולים בויתו במצריים לפני כ-3,600 שנים. עם זאת, מחקרים הראו שניתן להניח בסבירות גבוהה שתהליך הביות החל עוד הרבה לפני כן, כבר בתקופה הניאוליתית, במקביל לביות החיטה והשעורה, והתרחש במספר ארועים בלתי תלויים.[2] ביות החתול נחשב כייחודי מפני שאין בו תועלת רבה לאדם מבחינה הישרדותית. נראה כי החתולים הם אלו שניצלו את התנאים שיצרו בני האדם, בחפשם אחר מכרסמים שרבו בהתנחלויות של האדם ובממגרות מזון, וכן בשאריות מזון.[3] עם זאת, בהמשך הפיק האדם תועלת מהמצאותו של החתול בקרבתו, בשל תכונתו הטבעית להשמיד עכברים וחולדות.[4]
עם הגעתו של החתול למצריים, בערך אלפיים שנה לפני הספירה, הוא הפך לבעל חיים מקודש. ייתכן ששימש במקדשים שונים כתחליף של הלביאה, שהיתה קשה להשגה הרבה יותר ממנו. קיימים ממצאים של בתי קברות לחתולים מאותה תקופה, ובחלקם נמצאו כמויות גדולות של חתולים חנוטים. עונשו של מי שהרג חתול היה מוות.[5] המצרים אף אסרו על ייצוא החתולים מארצם.[6]
חתולים הוכנסו לערי ישראל עם חיל המצב המצרי במשך האלף השני לספירה.[7] פסלון שנהב של חתול מאותה התקופה מעיד כי החתולים היו כבר מחזה נפוץ בסביבות מגורי האדם.[8] ליוון הגיע החתול רק אחרי המאה החמישית לפני הספירה. לאירופה, הרבה הגיע החתול אפילו מאוחר יותר.[9]
כמו שאר בני משפחת החתוליים, חתול הבית הוא טורף מובהק. בין השאר, הוא טורף עכברים, חולדות, אפרוחים לטעות ונחשים. מסוגל אף לשלות דגים מהמים ולטורפם.
מבנה גופו של החתול מתאים לתפקוד כטורף. חוש הראיה של החתול מפותח: עיניו גדולות ביחס לראשו ופונות קדימה. האישון מסוגל להתרחב ולהתעגל בשעות החשיכה, מה שמאפשר ראיה טובה יותר בלילה. באור היום, האישון מצטמצם לכדי סדק צר. גם חוש השמיעה מפותח: האוזניים גדולות וזקופות, ומאפשרות לו לקלוט אפילו רחשים קלים.
לחתול חמש אצבעות ברגלים הקדמיות וארבע באחוריות. האצבעות מסתיימות בטפרים חדים במיוחד, המונחים בשעת ההליכה והמנוחה בתוך מעין נרתיק עור השומר עליהם מפני בליה. כאשר החתול תוקף את טרפו מתיישר הפרק האחרון של האצבע, כך שהטופר נשלף וננעץ בטרף. בעזרת הטפרים החתול מסוגל גם לטפס על עצים ואפילו על קירות. תחתית הכפות מכוסה בכרית אלסטית שמשתיקה את רעשי ההליכה של החתול. הגמישות של החתול מאפשר לו לזנק למרחק בשעת ההסתערות על הטרף, והוא מסוגל להכנס לסדקים צרים במעקב אחריו. הגמישות התנועתית הגדולה מאפשרת לחתול גם לברוח מפני טורף גדול שרובץ עליו.
פניו של החתול עגולים. שיניו מותאמות לטריפה, כשמפתח הפה הרחב מאפשר לניבים להנעץ בעוצמה בבשר הטרף בעודו בחיים. המלתעות החזקות פועלות כמו להבים של מספריים, כך שאינן נוטות להשחק או להתקהות. לשונו של החתול מכוסה בגבשושיות העוזרות בפירוק הבשר מהעצמות. החתול לא לועס את בשר הטרף אלא בולע חתיכות המתעכלות במיצי הקיבה החריפים. צינור העיכול קצר ביחס לבעלי חיים אחרים.[10]
תוחלת החיים הממוצעת של החתול היא בין 10 ל-15 שנה. משך ההריון של החתולה הוא 56 יום[11], כשעונת הייחום היא בפברואר וביוני. בעונה זו החתולים משמיעים בלילה יללות קולניות, ובשעת ההזדווגות משמיעה הנקבה קולות יללה. מספר הוולדות בכל הריון הוא בין 2 ל-6. בזמן הינקות מלמדת החתולה את הוולדות לצוד בעצמם.
החתול ידוע בשל קנאותו לנקיון גופו, אותו הוא מרבה ללקק. את השתן והצואה הוא מטיל בבור שהוא חופר, ולאחר מעשה מכסהו.[12]
הנאמנות של החתול איננה לאדונו, כי אם למקום מגוריו. זאת, למרות שלעיתים ניתן להבחין ביחס של חיבה כלפי הבעלים[13]. חוש ההתמצאות של החתול בסביבה גדול, והוא מסוגל לחזור לביתו ממרחק.
חתולים שאינם מפוקחים, הופכים למפגע תברואתי, מסוגלים להסב נזק לסביבה ואף להעביר מחלות כמו כלבת.[14]
החתול לא נזכר בשמו בתנ"ך. ייתכן שלא היה נפוץ עדיין בארץ ישראל, ולכן לא נזכר,[15] היה מי שהציע שבשל קדושתו למצרים נוצר טאבו על אזכורו.[16] ייתכן כי "צִיִּים" או "איים"[17] הנזכר במספר מקומות בנביא הוא החתול, אם כי הזיהוי מסופק.[18] עם זאת חז"ל כללו אותו ברשימת המינים הטמאים[19], על פי הכלל שהוזכר בתורה "כל הולך על כפיו"[20]
החתול נקרא בחז"ל גם "שונרא".[21]
מצאנו במספר מקומות שחז"ל התייחסו לחתול כחיה מסוכנת- טורפת[22], להלן מספר תיאורים לכך:
המזון העיקרי ממנו ניזון החתול הוא בעלי חיים, אך במקרי הדחק הוא יכול לאכול אף מאכלים מן הצומח.[39]
עוד התייחסו חז"ל לתכונת הצניעות של החתול – "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול".[40] יש מי שפירש שהכוונה היא לכך שהחתול משמש באופן מוצנע.[41] ואחרים פירשו שהכוונה היא למנהג החתול להטמין את צואתו.[42]
בדיני קריאת שמע נאמר כי צואת החתול שווה בדינה לצואת האדם, וצריך להרחיק ממנה בזמן שקורא קריאת שמע. בין הטעמים שניתנו לדבר, שמגדלים את החתול בתוך הבית, וריח צואתו רע.[43]
בהלכות שבת נאמר שאין בהמה יוצאה אלא בדבר שמשתמרת בו, אך אם השמירה היא יתירה, הדבר נחשב כמשואי ואסור. לאור זאת, פסק הרמב"ם כי אסור להוציא חתול בסוגר שעל גביו, שהוא כשמירה יתירה.[44]
הלכה נוספת שנאמרה בדיני שבת היא, שמותר להאכיל את בעלי החיים הביתיים, שאחריות מזונן הוא על בעל הבית, ואין להאכיל בעלי חיים שיכולים להשיג את מזונן באופן חופשי (אין מזונם עליך) לאור זאת יש הסוברים שחתולים המצויים באורח קבע בחברתו של האדם, על אף שהם אינם באחריותו ("חתולי רחוב"), ניתן להאכילם בשבת.[45] ויש החולקים על כך.[46]
חכמים דנו בשאלה האם מותר לתפוס בשבת בעלי חיים מבוייתים, או שהדבר נאסר משום מלאכת "צד". הרמ"א הביא את החתול כדוגמה לחיה שעשויה לברוח מיד הבעלים שלה, ולכן אסור לתופשה מדברי חכמים.[47] אמנם, אחרונים כתבו שבשעת הדחת, אם יש בדבר צער בעלי חיים או הפסד מרובה לבעלים, אפשר לסמוך על דעת המקילים לצודו.[48]
איסור סירוס בעלי חיים הוא מהתורה.[49] לפי רוב הפוסקים מן התורה נאסר רק סירוס הזכרים, ומדרבנן גם סירוס הנקבות.[50] בשנים האחרונות נוצרה בעיה של גידול בלתי נשלט באוכלוסיית חתולי הרחוב בישראל, מה שהוביל לחשש מהתפרצות מחלות, בעיות תברואה ועוד. רבים הציעו לסרס את החתולים על מנת לפגוע בגידול הטבעי שלהם, מה שהוביל לכתיבה ענפה בנושא מן הזווית ההלכתית שלו. פתרון פשוט יחסית הוא בסירוס הורמונלי (כמו בגלולות למניעת הריון), אלא שדבר זה עלול לפגוע בבריאות החתולה.[51] אפשרות נוספת שנידונה בפוסקים היא הסתייעות בגוי שיסרס את הנקבות.[52] יש מי שהתיר גם ליהודי, בשעת הדחק, לעקר נקבות על ידי זריקה או בסתימת החצוצרות באופן של 'גרמא'.[53] לגבי עיקור זכרים, היה מי שכתב שבמקרה צורך גדול ניתן לבצע עיקור באיברים פנימיים, שלחלק מהשיטות הוא רק מדרבנן.[54]
בבריתא במסכת הוריות[55] נמנו חמישה דברים הגורמים לאדם לשכוח את תלמודו. אחד מהם הוא "האוכל ממה שאכל חתול". הפוסקים האחרונים התלבטו האם יש איסור באכילת הדברים המשכיחים: היו שסברו כי הדבר בחזקת איסור, כיוון שעל ידי השכחה הנגרמת מהאכילה עובר על דברי הפסוק "רק השמר לך... פן תשכח את הדברים".[56] אמנם, כבר בספר חסידים לר"י החסיד פשט את הדבר להיתר, וכך הכריע למעשה הרב עובדיה.[57]
[1] Driscoll CA, Menotti-Raymond M, Roca AL, Hupe K, Johnson WE, Geffen E, Harley EH, Delibes M, Pontier D, Kitchener AC, Yamaguchi N, O'brien SJ, Macdonald DW (July 2007). "The Near Eastern Origin of Cat Domestication". Science. 317 (5837): 519–23.
[2] Geigl, Eva-Maria; Grange, Thierry (2018). "Of Cats and Men: Ancient DNA Reveals How the Cat Conquered the Ancient World". Paleogenomics: genome-scale analysis of ancient DNA
[3] Driscoll, Carlos (2009). "The Taming of the Cat. Genetic and Archaeological findings hint that wildcats became housecats earlier- and in different place- than previously thought". Scientific American. 300 (6): 68–75. בשנת 2004 גילו ארכאולוגים בקפריסין שלד של חתול המונח ליד שלד אדם. מכיוון שבקפריסין לא היו אז מינים ילידיים, הסיקו החוקרים שהחתול יובא עם האדם מארצות אחרות.
[4] לב פישלזון, זואולוגיה, כרך ג: עופות ויונקים, עמ' 259.
[5] בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך 2, עמ' 374.
[6] Carlos, The Taming, p. 9.
[7] שם.
[8] Driscoll, Carlos. The Taming. p. 9.
[9] שם; בודנהיימר, שם.
[10] שם, עמ' 361-360, ראה בונדי, הזנת בעלי חיים עמ'43, אורך המעי של החתול הוא פי 4ביחס לאורך הגוף, לעומת הכבשים והעזים שאורך המעי הוא פי 27 מאורך הגוף.
[11] יש לציין כי בתוספתא בכורות (צוקרמאנדל) א, י הובא שמשך ההריון של החתול הוא 52 יום.
[12] על התנהגות זו, ראה אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=22383. לדבריו, פעולת ההטמנה נעוצה בשורשה בדפוסי התנהגות של סימון טריטוריה: הזכר השליט מסמן בעזרת צרכיו את תחום הטריטוריה, ואילו הפרטים החלשים יותר מטמינים את הצרכים כדי שלא יתפרש הדבר כקריאת תגר על הזכר השליט.
[13] חז"ל מתארים זאת בהשוואה לכלב, בבלי הוריות יג, א: מפני מה הכלב מכיר את קונו (בעליו) וחתול אינו מכיר את קונו.
[14] פישלזון, שם. עוד על נזקי החתול ראו אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33920.
[15] משה רענן, פורטל הדף היומי, http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=22383.
[16] בודנהיימר, שם.
[17] תרגום יונתן ישעיהו יג, כב על המילים "וענה איים", מתרגם- וִינַפְצוּן חֲתוּלִין.
[18] אלישבע דיין, החי במקרא, יונקים (ירושלים, תשע"ז), עמ' 278-276.
[19] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת שמיני דף לא עמוד ב.
[20] ויקרא יא, כז
[21] בבלי ברכות נו, ב
[22] ראה גם כן בבלי ברכות ס, ב, שהחתול אכל את התרנגול שרבי עקיבא ביקש שיעירו עם שחר.
[23] ראה ר"ש כלים כו, ה שכתב שנהגו להניח חתיכת עור על ליבו של הקטן, כדי שלא יכהו החתול.
[24] בבלי בבא קמא, פ ב.
[25] מקורה של הבריתא בתוספתא בבא קמא, ח יז, ושם נכתב – "מפני שמנקים את הבית". נראה כי הכוונה היא לכך שהחתולים, כמו חיות בית אחרות, מסייעות בלכידת מזיקים. עוד על כך ראו אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=34385
[26] בגמרא שם חילקו בין חתול לבן, שמועד להזיק לאדם, לחתול שחור שאינו מועד בכך. על הסיבות האפשריות להבדל בין חתולים שחורים ללבנים, ראו אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=34390
[27] שו"ע חו"מ, רסו ד.
[28] נב ב-נג א.
[29] שו"ע יו"ד, נז א.
[30] ראו רשב"א בתורת הבית הקצר, מו. בדרכי תשובה על או"ח נז, ס"ק ז, כתב שמדובר ב"חתול המדבר", וכוונתו כנראה לחתול הבר.
[31] שו"ע שם, ה. בדרכי תשובה שם (ס"ק מ) האריך בעניין זה, והביא דעות שהיתר זה נוהג רק בכניסה של חתול ללול של תרנגולים, שעימם החתול מצוי להיות בשלום. ואילו לגבי עופות קטנים יותר, חוששים שמא דרס החתול גם אם לא ראינו דבר זה בפועל. ועוד כתב (ס"ק מו) בשם תרומת הדשן, שבמושג בן תרבות הכוונה היא לחתול שרגיל להיות עם תרנגולים, ואין די בכך שיהיה רגיל בקרבה לאדם כדי להוציאו מגדר דורס.
[32] שו"ע שם, י. וראו בבית יוסף שם, מה שהביא בשם הר"ן.
[33] בבלי כתובות מא, ב, שו"ע חו"מ, שצא ו.
[34] ראה גם בבלי פסחים קיב, ב, הנחיות של חז"ל לגבי בית שיש בו חתול, יש להיזהר מעצמות הנחש שהוא מותיר לאחר טריפתו, ובמקום שאין חתול יש להיזהר שלא לילך יחפים בחושך מכיוון שיש סבירות להימצאות נחשים.
[35] בבלי שבת קכח, ב, וברש"י שם. הסיבה לעמידות הגבוהה יותר של חתולים מאשר בעלי חיים אחרים נובעת כנראה בשל העובדה כי ארס הנחש משפיע במידה פחותה על קרישיות הדם של החתולים מאשר על קרישיות הדם של בעלי חיים אחרים, ראה Christina N. Zdenek, Joshua Llinas, James Dobson, Luke Allen, Nathan Dunstan, Leijiane F. Sousa, Ana M. Moura da Silva, Bryan G. Fry,, Pets in peril: The relative susceptibility of cats and dogs to procoagulant snake venoms,, Comparative Biochemistry and Physiology Part C: Toxicology & Pharmacology,, Volume 236,, 2020,.
[36] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת משפטים סימן יב.
[37] בבלי הוריות יג, א, דיון מעניין בנוגע לכך הובא בבבלי ב"מ צז, ב, לגבי אדם שהשאיל חתול מחברו על מנת לאכול את העכברים, והעכברים התגברו עליו והמיתוהו, או שאכל יותר מדי עכברים ומת מכך, האם פטור מלשלם את הנזק מכיוון שהדבר נחשב ל"מתה מחמת מלאכה".
[38] ירושלמי פאה ג, ז.
[39] בבלי ב"ק יט, ב.
[40] בבלי עירובין, ק ב.
[41] ר"ח שם.
[42] רש"י שם.
[43] שו"ע או"ח, עט ה. דין זה מתבסס על מה שכתוב בירושלמי (ברכות ג ה), שם התבאר שבין החיות שצואתם מסרחת ויש להרחיק מהם נמנית הנמייה. חלק מהראשונים (רא"ש ברכות פ"ג סימן מו; רבינו יונה שם טז ב) כתבו שדין זה היה שייך בימי התלמוד בנמייה, כיוון שגידלו אותה בבתים. לפי דבריהם, ניתן להעתיק את הדין גם לחתולים, שבאותה תקופה כבר גידלו בתוך הבתים.
[44] רמב"ם הלכות שבת, כ ח.
[45] אשל אברהם או"ח סימן קסז.ראה ערוה"ש או"ח שכד, ב.
[46] ראה שמירת שבת כהלכתה פרק כז הערה עא.
[47] רמ"א על שו"ע או"ח, שטז יב.
[48] ראו ספר שמירת שבת כהלכתה כז לו; הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה שבת, פרק כ סעיף ו.
[49] ויקרא כב כד.
[50] רמב”ם איסורי ביאה, טז יא. אך ראו בגר"א אה”ע, ה כה, שלדעתו גם סירוס נקבה הוא מהתורה. לדעת הט"ז (שם), אין כלל איסור בסירוס נקבות, אלא שהפעולה עצמה אסורה משום צער בעלי חיים.
[51] כך הציע הרב יעקב אריאל, https://www.srugim.co.il/129600-%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1-%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94 . הרב אריאל הדגיש כי נדרש עוד מחקר על מנת להתאים את השיטה לחתולים.
[52] אם סירוס נקיבות הוא מדרבנן, הרי שבמקרים מסוימים מותרת בו אמירה לנכרי, ראו פניני הלכה כשרות א, טו יד.
[53] הרב מלמד, שם. וראו גם את עמדת רבני חותם, אמונת עיתיך 103 (ניסן תשע"ד), עמ' 183-182. http://upload.kipa.co.il/media-upload/kosharut/17823316-4232014.PDF.
[54] כך כתב הרב נחום רבינוביץ' לרבני צהר, ראו נייר עמדה של הארגון בעניין: https://www.tzohar.org.il/wp-content/uploads/08.pdf, ובהערה 6 שם.
[55] יג, ב
[56] ראו למשל את דבריו של הרב שמעון סופר, נכדו של החת"ס, שו"ת התעוררות תשובה, ח"ד סי' קל.
[57] יביע אומר, חלק ב, יו"ד סי' ח. וראו שם באריכות את השיטות השונות והשיקולים בפסיקה.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
