אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
לתגובות והערות ניתן לפנות לכתובת המייל: h.david@toraland.org.il
נשמח מאוד למילוי משוב על הערך>>
 
חזור למפתח הערכים

מושק (בושם)

ב"ה

מושק (בושם)

כתיבה: אביעד פרנקל

אחד הבשמים הבולטים מהחי הוא הבושם המופק מאייל המושק (Moschus), איילים אלו מתייחדים בכך שיש להם בלוטה תת-עורית, המפרישה חומר ארומטי דמוי שעווה, הנקרא "מושק" (musk). צבעו של המושק אדמדם חום, והוא נושא ריח חריף וטעם מר. תפקידו של החומר הוא למשוך את הנקבות, והוא מופרש בעונת הייחום. המושק משמש בתעשיית הבשמים, ונחשב כבושם היקר ביותר המופק מבעלי חיים.[1] ישנם בעלי חיים נוספים שניתן להפיק מהם ריחות דומים כגון מושק הבונה והזבד.

איילי המושק הם איילים חסרי קרניים ובעלי ניבים כפופים הבולטים מהפה, הגדלים באזור סיביר, טיבט וסין הצפונית. התעשייה של המושק כללה ציד מאסיבי של איילים אלו, ורוב המינים נמצאים בסכנת הכחדה.[2]

המושק נזכר במפורש בהקשר של ברכות הריח. בגמרא נאמר כי על כל מיני המוגמרות (סוגי שונים של קטורת) יש לברך "בורא עצי בשמים", לבד מהמושק, ש"מן חיה הוא", ועליו מברכים "בורא מיני בשמים", וכך נפסק להלכה.[3]

היו מי שזיהו את ה"מור", המוזכר כאחד מסממני הקטורת, וכבושם בשיר השירים, יחד עם המושק.[4] עם זאת, על זיהוי זה עלו פקפוקים במהלך הדורות, ומקובל היום להניח שהמור הוא דווקא שרף המופק מקליפת עצי הקמפר (Commiphora).[5]

מעניין לראות, שגם בקרב המזהים את המור המקראי עם המושק, היו חילוקי דעות ביחס להפקתו מגוף החיה. היו שכתבו כי המושק מופק מדם שנאגר בצווארה של החיה, בעוד אחרים סברו שהוא מצוי בקרבת הבטן, מה שמתאים יותר לידוע לנו כיום.[6] עם זאת, יש לציין שהקושי בהשגת ידיעה ברורה על הפקת המושק נעוץ בעובדה שאיל המושק לא היה מצוי בארצות של אותם פרשנים, והבושם הובא ממרחק רב. רבי יוסף אבן עקנין, בן המאה ה-12, תיאר עדויות ששמע על אופן הפקת המושק בארצות סין וטיבט. כשלדבריו ניתן לאסוף אותו באחת משתי צורות - בצורה מלאכותית (ע"י כריתת השלפוחית), או על ידי איסוף החומר שמפריש האיל באופן טבעי. לדבריו, הדרך השניה מאפשרת לקבל חומר מוצלח וריחני יותר.[7]

הפרשנים נחלקו האם מקורו של המושק הוא בדם של האייל, הוא שהוא נחשב כמין "זיעה".[8] מחלוקת זו הולידה שאלה נוספת לגבי כשרותו של המושק לאכילה. היה מי שכתב שכיוון שמקורו של המושק בדם, הוא אסור באכילה (למעשה, כל הנוזלים שבבלוטות ההפרשה בגוף בעלי החיים, מקורם ברכיבים שמגיעים בנוזלי הדם).[9] עם זאת, אחרים כתבו שגם אם מקורו של המושק בדם, הרי שאנו צריכים לדונו לפי מה שהוא כעת, והוא פרש בעלמא וכשר.[10] ואחרים כתבו, שכיוון שכל מטרתו של המושק הוא בנתינת ריח ולא טעם, אין לאוסרו, גם כשניתן בתבשיל כתבלין.[11]

moschus moschiferus open

בושם המוסק לאחר נטילתו מהאיל, מקור: https://naturalnicheperfume.com/aromatherapy/the-kashmiri-musk-deer/

[1] מחירו של ק"ג אחד של מושק, לפני ארבעים שנה, עמד על 45,000 דולר.

[2] זהר עמר, ספר הקטורת (תל אביב, תשס"ב), עמ' 101-100; א. א. שמש, "אריתי מורי עם בשמי": פירושים ריאליים ל"ארייה" – איסוף של מושק", מגדים ל"ז (אדר א' תשס"ג), עמ' 96-89.

[3] בבלי ברכות, מג א; שו"ע או"ח, רטז ב.

[4] כך זיהה רס"ג בפירושו לתורה, וכן הוא ברמב"ם הלכות ברכות ט א ועוד.

[5] זיהוי של המור עם שרף זה מצוי אצל מספר פרשנים בימי הביניים. ראו למשל רמב"ן על שמות ל כג.

כבר הראב"ד בהגהות על הלכות כלי המקדש א ג, כתב שלא ייתכן לזהות את המור של הקטורת עם המושק, משום שלא ייתכן "שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה". עם זאת, בהמשך אותו משפט כתב הראב"ד, "כל שכן דם חיה טמאה", ונראה להניח שהוא החליף את המושק עם דם חיה אחרת, שגם היא מדיפה ריח ערב (ראו בפירוש האב קאפח להלכות ברכות, ט ב, הע' ד).

זיהוי המור כתוצר צמחי נראה הגיוני בשל סמיכותו במקורות ללבונה, וכך עולה גם מלשון הפסוק "אריתי מורי עם בשמי" – כשפעולת ה"ארייה" שייכת לרדיית בושם מצמחים. וראו עוד אצל עמר שם, עמ' 101.

[6] ראו פירוט אצל א.א. שמש, ריח שדה: בשמים מהצומח ומהחי בספרות הברכות - תרבות חומרית, היסטוריה והלכה, עמ' 93

[7] מצוטט אצל שמש, שם, עמ' 94.

[8] הרמב"ן (שם), כתב שבושם המושק הוא למעשה דם שיוצא מצוואר ה"צבי". לעומת זאת, רבינו יונה (על ברכות, לא ב) הביא שתי מסורות – האחת שמדובר בזיעת חיה, והאחת שמדובר בנוזל שמקורו דמי, אך עובר תהליך מסויים בהפיכתו ל"מושק".

[9] כך כתב הרא"ש בשם הרז"ה; טור או"ח רטז בשם רמ"ה; וראו במג"א שם, ס"ק ג.

[10] טו"ר שם, בשם רבינו יונה; וראו בט"ז שם, ס"ק ב.

[11] שו"ת רדב"ז, חלק ג, תתקט.

toraland whatsapp