אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
לתגובות והערות ניתן לפנות לכתובת המייל: h.david@toraland.org.il
נשמח מאוד למילוי משוב על הערך>>
 
חזור למפתח הערכים

סיטוף (זירוז הבשלת פירות)

סיטוף (זירוז הבשלת פירות)

 כתיבה: הרב דוד אייגנר

על מנת לשפר את איכות היבול של פרי השקמה נהגו במצרים וישראל לחתוך את פני השטח של הפגות הצעירות או לפצוע אותן[1] על מנת לגרות אותן להפריש את הורמון האתילן (ethylen) שהוא הורמון ההבשלה (עיין ערך הבשלה). פעולה חקלאית זו של חיתוך פני פגות השקמה נקרא, כפי הנראה, במקרא בשם 'בליסה'[2] או 'סיטוף' בספרות חז"ל.[3] חיתוך הפגה ימים אחדים קודם ההבשלה גורם להתפתחותה המהירה בגודל ובמתיקות, ללא הבליסה הפרי המתקבל תפל למדי.[4] היו שנהגו תוך כדי שמרחו אותן בשמן.[5] טכניקה זו הייתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. עדויות לפעילות זו ניתן למצוא גם בספרות חוקרי הטבע היוונים והרומים.[6] קיימים זני שקמה בהן אין צורך לבצע את פעולת החיתוך ואלו מבשילות היטב גם ללא הסיטוף. פעולה זו דומה לפעולת הנקוב שהייתה נעשית בפגי התאנה.[7]

 חוקר הטבע היווני תאופרסטוס (מאה 4 – 3 לפני הספירה) הזכיר את עץ השקמה, הוא מפרט את אופן הבליסה והוא מציין כי לאחר ארבעה ימים לאחר הבליסה, הפרי מבשיל.[8] פליניוס (מאה 1 לספירה) מכנה עץ זה 'תאנה מצרית'[9] והוא מסיק כי השקמה יכולה להניב עד 7 יבולים בקיץ אחד. אם לא חותכים או מנקבים את הפרי, הפירות יכולים לנשור בעודם בוסר.[10]

 

הנביא עמוס מציין כי מקצועו היה בליסת שקמים.[11] 'בולס' היא מילה יחידאית במקרא והדעות למשמעותה חלוקות. והכוונה היא שהוא גידל שקמים[12], פוצע את הפרי על מנת שיבשיל,[13] קוטף את הפרי או מערבב את הפרי עם חומרים אחרים להאכלת בקר[14]. או ייבש את פירות השקמה[15]. ניתן להניח כי בליסת השקמים לא הייתה בתקוע ההררית, מאחר ועץ זה סובל מקור בהר הגבוה, ככל הנראה הבליסה הייתה בשפלה או בבקעת הירדן, לשם הגיע עם צאנו ובקרו.[16]

הפירות שסטפו אותם הם פירות שהתבקעו כבר בהיותם על העץ[17], או שאלו פירות שפצעו אותם על מנת שיהיו ראויים לאכילה[18]. או שנראו כאילו נתבקעו בסייף.[19]

השקמה נחשבה לפרי בעל איכות נמוכה, או שלא גדלו את העץ לצורך פירותיו, ולכן פירותיו נחשבים כהפקר[20]. בשל כך, במקרה בו יש ספק אם הפירות עושרו (פירות דמאי) לא גזרו עליהם חובת הפרשה, והם פטורים מהפרשה.[21] עם זאת, יש הסוברים שאם פירות אלו עברו תהליך של "סיטוף"- זירוז ושיפור ההבשלה הם חייבים בהפרשה במקרי ספק[22].



[1] על פי הוולגטה ותרגומי השבעים מדובר בפציעת הפירות.

[2] עמוס, ז, יד.

[3] משנה, דמאי א, א.

[4] גליל, תשכ"ו, 306 – 318, 338 – 355.

[5] כדוגמת התאנה: משנה, שביעית פ"ב מ"ה.

[6] לדוגמא ראו: תאופרסטוס: Historia Plantarum, 4, 2; ; פליניוס: Naturalis Historiy, 3:7, 14  45.

[7] משנה שביעית ב, ה, פליקס, 1994, 161.

[8] היסטוריה פלנטריום, 4, 2.   Historia Plantarum, 4, 2;

[9] אף היא ממשפחת הפיקוסיים, וכמו כן השקמה הייתה נפוצה מאוד במצרים.

[10] Naturalis Historiy, 3:7, 14  45.

[11] עמוס ז, יד

[12] תרגום יונתן ומלבי"ם. "בולס" – בולש, בודק כיצד לגדלם בצורה טובה (רש"י רד"ק ומלבי"ם).

[13] על פי תרגום השבעים.

[14] רד"ק, מצודת דוד.

[15] ראב"ע (בפסוק טו).

[16] בבלי נדרים לח, א, פליקס, 1994, 161.

[17] ריבמ"ץ ר"ש רא"ש ורע"ב שם, והרמב"ם לא הזכיר שהביקוע נעשה על העץ.

[19] מלאכת שלמה דמאי א, א בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל דקרי להו הכי משום שנראין שנתבקעו בסייף ע"כ:

[20] בירושלמי דמאי א, א, הובאו שני טעמים; פירות שאינם חשובים או שפירות שאדם מפקירם בוודאות, ראה רמב"ם פיה"מ דמאי א א וענין הקלים, שביאר את הספק.

[21] משנה דמאי א, א, רמב"ם מעשר יג, א.

[22] דעת רבי יהודה במשנה דמאי א, א.

toraland whatsapp