אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

סירכות הריאה

ב"ה

סירכות הריאה (טריפה)

כתיבה: אביעד פרנקל

בהמה טריפה היא בהמה שבמהלך חייה אירע באחד מאיבריה פגם חמור שעלול להוביל למותה, והיא אסורה באכילה גם אם תישחט כראוי. בהלכה נזכרו סיבות רבות שיכולות להוביל להטרפת בהמה (ראו בהרחבה בערך 'טריפה'), אך הטריפה השכיחה ביותר במציאות היא טריפה הנוצרת מסירכא בריאה.[1] שכיחותן הרבה של הסירכות, והעובדה שהן ניכרות לכל, אף הובילו לחובה מיוחדת על השוחט לבדוק את ריאות הבהמה אחרי השחיטה לשלילת המצאותן של סירכות.[2] הייחודיות של סוג טריפה זו הובילה למחלוקות ולדיונים נרחבים בדיניה, כמו גם למנהגים שונים בכשרות הבהמות.[3] ערך זה יתמקד בהיבט הפזיולוגי-אנטומי של הסירכות, באופן בדיקתן בהלכה ובמציאות, ובמחלוקות העיקריות ביחס לסירכות הריאה.

מהם סירכות הריאה

במצב הבריא, הריאה מצופה בשני קרומים המופרדים זה מזה על ידי נוזל, המכונה 'נוזל פלאורלי'. נוזל זה קיים בכמות קטנה שמקטין את החיכוך בין הקרומים במהלך הנשימה. תהליכים דלקתיים כמו דלקת ריאות חיידקית או ויראלית,  פציעות של בית החזה, ניתוחים או מחלות אוטואימוניות, יכולים לגרום לשינוי בהרכב הנוזל. לאורך זמן, נוזל פתולוגי כזה מוביל להצטלקויות בין שני קרומי הריאה. לאחר זמן נוסף, הנוזל הדלקתי דולף מהקרומים, ומוביל להדבקויות בין אזורים שונים של הריאות, כמו גם עם מבנים סמוכים.[4] במקרים כאלו, אחרי השחיטה והוצאת הריאות ניתן לראות מעין חוט רירי שמחבר בין חלקי הריאה. הידבקויות אלו (pleural adhesions) נקראות בהלכה 'סירכות הריאה'.

*סירכא המחברת בין הריאה לשומן שעוטף את הלב. ©יאיר דוב.

באופן עקרוני, סיכרות שנגלו בריאה לאחר השחיטה מובילות להגדרת הבהמה כ'טריפה'. הראשונים נחלקו לגבי מקור הפסול בסירכות: לפי רש"י, הסירכא מעידה על נקב בריאה, דרכו יוצאים הנוזלים ונקרשים. לשיטתו, שהנקב עצמו הוא גורם הפסול, והסירכא היא רק עדות לקיומו.[5] לעומת זאת התוספות כתבו שאין הכרח בנקב כדי שתיווצר סירכא, והטריפה נולדת מכך שהסירכא עצמה מהווה גורם סיכון לבהמה.[6]

סירכות כסדרן ושלא כסדרן

מבחינה אנטומית, הריאות מורכבות ממספר אונות (אוזניים בארמית). קיימת שונות בין בעל חיים, אך מקובל כי אצל מעלי הגירה ישנם ארבעה אונות בריאה הימנית ושתיים בשמאלית.[7] האונות מופרדות זו מזו על ידי חריצים (fissures). הסירכות יכולות לחבר בין אונות סמוכות או לא סמוכות, והן יכולות גם לחבר בין הריאה למבנים אחרים בחלל בית החזה כמו דופן בית החזה, הסרעפת, או קרום הלב.

ההלכה מבחינה בין מצב בו הסירכות הולכות "כסדרן", כלומר – מחברות בין שני מבנים סמוכים, לבין סירכון שאינן כסדרן, ומחברות בין שני מבנים מרוחקים. באופן עקרוני, כשהסירכות הן "כסדרן" הן מותרות, וכשאינן כסדרן הן אסורות.[8] הפוסקים נחלקו בהגדרה המדוייקת של "כסדרן".[9] להלכה כתב בעל השו"ע שדי בכך שהסירכא איננה נראית מחוץ לריאה (כגון שהיתה מצויה בחריץ שבין שתי אונות סמוכות) כדי להכשירה, אך הרמ"א הצריך תנאים מחמירים יותר כדי להכשירה.[10]  

בדיקת הסירכות

לאורך הדורות, היו שחילקו בין סירכות דקות וזניחות לבין סירכות עבות וחזקות. לפי דעות אלו, ניתן לבדוק את חוזק הסירכא באופנים שונים, ואם במהלך הבדיקה תתפרק הסירכא, ייתכן וניתן להתירה. ההגיון הפזיולוגי שעומד מאחורי הדבר הוא שסירכא חלשה מעידה על תהליכי דלקת חולפים שאינם מהווים גורם סיכון לחייה של הבהמה, ואילו סירכא חזקה ואלסטית מעידה על תהליך משמעותי יותר בעל פוטנציאל סיבוכים גדול יותר.[11]

בשולחן ערוך פסק (בעקבות ראשונים רבים) שאין אנו בקיאים בהפרש בין סירכא לסירכא, ולכן אפילו אם תהיה הסירכא "כחוט השערה", היא מטריפה את הבהמה.[12] אך כנגדו תיאר הרמ"א כיצד נהגו במקומו למשמש ולמעך את הסירכות כדי לבודקן, כך שאם בשעת המשמוש או המיעוך נתפרקו הסירכות, הרי שאין בהן כדי להטריף את הבהמה, והן מוגדרות כ"ריר בעלמא".[13] שיטתו נשענת על מה שכתבו ראשונים שהסירכות האוסרות – "אם יפרוך אותה אדם כל היום בין אצבעותיו, היא מתחזקת".[14] אמנם, האחרונים כתבו שגם לדעה זו, יש לבדוק ולשלול חורים בריאה ממנה הוסרו סירכות שכאלה. בדיקה כזו מתבצעת על ידי ניפוח הריאה והרטבתה במים. אם הריאה מחוררת, הרי שהמים 'יבצבצו' סביבה, מחמת האוויר הדולף.[15] מנהג נוסף, שרווח בעיקר בתימן אך התפשט גם לאשכנז בדורות האחרונים, התיר 'לקלוף', כלומר - להסיר את כל הסירכות אפילו בכלי, ולאחר הקילוף לבדוק את הריאות בניפוח.[16]

נראה שהחומרות והקולות בבדיקת הריאה היו תלויות לאורך הדורות ביכולת המעשית של בני הקהילות השונות למכור בשר טריפות לנכרים. במקומות בהם המכירה הגויים קנו בשר מיד ישראל, לא היה צורך במציאת קולות מפליגות, שכן ההפסד הכספי מהטרפת הבהמה לא היה גדול. לעומת זאת, במקומות בהם הגויים לא אכלו משחיטת ישראל, חתרו הפוסקים להקל בסירכות. צורך זה מתחדד כשמבינים את היקף השכיחות של הסירכות בשחיטה. הנתונים מראים כי בעגלים צעירים, אחוז הבהמות שלא נתגלו בהם סירכות כלל מגיע רק לכ-30 אחוזים, ובבהמות בוגרות כמעט ואין מציאות של שחיטה שלא מתגלות בה סירכות. ההסבר להבדל בין בהמה צעירה לבוגרת נעוץ בכך שעם השנים הבהמה עלולה לעבור יותר אירועים של מחלה דלקתית, שיותירו אחריהם סירכות.[17] יש לציין שלא רק גילה של הבהמה משפיע על שכיחותן של הסירכות, אלא גם תנאי גידולה והגנטיקה של הגזע המסויים בו מדובר.[18]

מצב הכשרות כיום

במאות האחרונות התפשט היתרם של הבדיקות השונות להתרת סירכות בארצות שונות, ובמקביל קמו ערעורים שונים כנגד היתרים אלה, והתפתחו מנהגים שונים בנידון. נקטו למעשה לחלק את הבהמות אחרי השחיטה לשלוש קטגוריות נפרדות: הבהמות הטריפות (אם מחמת סירכא שנבדקה ונמצאה פסולה, ואם מחמת כל טריפה אחרת), הבהמות הכשרות לפי דעת המקלים בבדיקות (כלומר – שאחר השחיטה נתגלו בהן סירכות, אך אלו נתפרקו במישוש, או לפעמים – בקליפה), ובהמות שלא נתגלו בהן סירכות כלל. בשרן של אלו שלא נתגלו בהן סירכות כלל מכונה 'חלק' או 'גלאט', ונחשב כמהודר יותר לכל השיטות. גופי הכשרות מסווגים בדרך כלל בשר בקטגוריה זו רק אם הוא עומד הן בחומרות הספרדים (לעניין משמוש הסירכות) והן בחומרות האשכנזים (לעניין הגדרת 'כסדרן').[19] השיקול הכלכלי שנזכר לעיל משתקף גם במחיר הבשר ה'חלק', שהינו גבוה יחסית לבשר הכשר בכשרות רגילה..