צער בעלי חיים

התרבות המערבית התעוררה לעניין זכויותיהם של בעלי חיים רק במאות האחרונות. כמעט כל התרבויות במערב התייחסו לבעלי החיים ככלי ומכשיר שנועד לספק את צרכיו של האדם, ותו לא.[1] הפילוסופים הגדולים, החל מאריסטו (שהתעניין מאוד בעולם הטבע), דרך דקארט שפינוזה וקאנט, האמינו שהאדם הוא הישות היחידה שניתן להגדירה כבעלת מעמד מוסרי, בעיקר כיוון שיש לו יכולת שכלית או רציונלית, שאין לבעלי החיים. דקארט, בן המאה ה-17, הציב את הדברים בצורה הקיצונית ביותר כשקבע שלבעלי חיים אין תודעה או תחושות כלל, ושהן למעשה פועלות כמו מכונות משוכללות.[2] יש לציין כי המערב הדתי-נוצרי אחז בתפיסה דומה, כשתומאס אקווינס (בן המאה ה-12) הוסיף לכך את העדר נשמות האלמוות בחיות, מה שהצדיק התייחסות לבעלי החיים כאינסטרומנטים (מכשירים) לצרכי האדם. יחד עם כל זאת, רוב ההוגים הללו הדגישו שעל האדם להמנע מהתעללות בבעלי החיים, לצורך שמירה על נשמתו הוא.

ההוגים הראשונים שהתייחסו ברצינות לבעלי החיים כבעלי מעמד מוסרי היו בנת'ם[3] ושופנהאואר[4]. ג'רמי בנת'ם (שנחשב כמייסד הגישה התועלתנית באתיקה המודרנית) סבר שהאתיקה מחייבת את האדם להרבות את הטוב, ולמעט את הסבל. כיוון שבעלי חיים מסוגלים לחוש תחושת כאב וסבל, הרי שהאדם חייב לשקול את צמצום סבלם בתוך השיקולים המנחים את פועליו.[5] להגותו של בנת'ם היתה השפעה גם על הפרלמנט הבריטי שהעביר בשנת 1824 חוק למניעת התאכזרות לבעלי חיים. שופנהאואר (שחי באותו תקופה), אחז בגישה אפילו רדיקלית יותר (כנראה בהשפעת דתות המזרח), כשאת היחס הנחות של המערב כלפי החיות הוא תלה בהשפעה ה'מזיקה' של היהדות.

השינוי במעמד הציבורי של 'זכויות' בעלי חיים ופועלם של אגודות למען בעלי חיים, התגבר באופן דרמטי במאה השנים האחרונות. אחד ההוגים החשובים בהקשר זה הוא פיטר סינגר, שפרסם ספר בשם 'שחרור בעלי החיים'.[6] אחד מטיעוניו העיקריים של סינגר נשען על מושג ה'סוגנות' (speciesism). לדבריו, העדפה של האדם על פני החיה איננה נשענת על שיקולים רציונליים או אתיים, אלא מהווה אפליה על פי הסוג הביולוגי (species), בדומה לאפליה על פי גזע. לפי האוחזים בגישה זו, יש להתחשב באופן שווה באינטרסים של כל בעלי החיים המסוגלים לחוש כאב. כך, הסוגנות מגיעה לכדי דרישה רדיקלית, ולפיה 'כל בעלי החיים הם שווים', ואין להעניק לאדם יתרון על פני בעל חיים זה או אחר.[7]

הוגים חשובים ומרכזיים בתקופתנו התנגדו לגישה זו, וממשיכים לדבוק בתפיסה הרואה באדם 'יש' מסוג אחר, שרק עליו ניתן להחיל את המעמד המוסרי המלא.[8] כך למשל, רוג'ר סקרוטון, אחד מחשובי ההוגים השמרניים בימינו, טוען שקיים הבדל אונטולוגי בין האדם לשאר בעלי החיים. לדבריו, הבדל הנעוץ בין השאר בכך שרק על האדם מוטלות חובות מוסריות. ממילא, רק הוא זה שהמוסר מקנה לו זכויות מוסריות.[9] טיעונים נוספים נשמעו כנגד רעיון ה'סוגנות' וההשלכות הרדיקליות שלו ביחס ליחסי האדם ובעלי החיים.[10]

במקביל לשינוי בשיח הפילוסופי, גם עולם המעשה עבר שינוי דרמטי במאות האחרונות. בעבר הלא רחוק משקים חקלאיים היו מקומיים, והאיכר טיפל באופן ישיר בבעלי החיים שבבעלותו. המהפכה התעשייתית, והתיעוש האינטנסיבי של החקלאות (החל למאמצע המאה ה-19), הביא למשקים כמות עצומה של בעלי חיים במטרה להגדיל את תפוקת המשק. תנאי הגידול השתנו באופן דרמטי (בענף המטילות ניתן להגיע לעשרות אלפי ראשים בלול), החקלאי שולט באופן מוחלט בתנאי הגידול (בקרת אקלים, תזונה, תאורה וכו'), והמעבר הדורי מבוצע באופן מלאכותי לגמרי. ארגונים שונים בארץ ובעולם מעלים למאבק ציבורי שאלות הקשורות לצורת החזקתם של בעלי החיים (כלובים צפופים, לולי סוללה וכו'), לאופן העברתם ממקום למקום ולצורת הטיפול והשחיטה שלהם.[11]

בשנים האחרונות ישנם מאמצים רבים לקדם מוצרים שונים שייתרו או יפחיתו את הצורך בשימוש בתוצרים מן החי. בין השאר, מפתחים היום במעבדות "בשר" המתורבת מתאי גזע, הזהה בהרכבו לבשר מהחי. הייתרון הברור בפיתוחים אלו שצריכתם איננה מערבת שימוש בבעלי חיים ומייתרת את הצורך לגרום לצער שלהם. עם זאת,קיימות עדיין שאלות לגבי ההתכנות והאיכות של מוצרים אלו כמוצרים שיחליפו בשר מן החי, ועוד חזון למועד.

ב. האדם ובעלי החיים בתורה

בתורה לא נזכר במפורש איסור כללי לצער בעלי חיים. עם זאת, חז"ל מצאו במקומות רבים בתורה שורש וענף לאיסור כזה, והתייחסו אליו כדבר ברור. הוגים רבים עמדו על חריגותו של האיסור ביחס לתרבויות המשיקות[12]

יחס התורה לסוגיית מעמדם של בעלי החיים מורכב: מצד אחד – כבר בתחילתו של ספר בראשית מודגש מעמדו העליון של האדם וניתנת לו החובה – "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ".[13] אמנם לאדם הראשון נאסרה אכילת בשר,[14] אך לאחר המבול הדבר הותר,[15] ומצוות רבות בתורה מניחות כמובן מאליו שימוש בבעלי חיים לצרכים מגוונים (משחיטה לקרבן ועד עבודה בשדה). ועדיין, התורה מסייגת במקומות רבים את ההיתר להשתמש בעולם החי, בגדרים ובזהירות מחייבים. במקומות רבים מדגישים חז"ל את הרעיון, שמעמדו השליט של האדם על עולם הטבע, צריך להיות מרוסן.[16] לפיכך, כלל הסוגיות הנוגעות לאיסור זה מחפשות את האיזון בין שני הקטבים המנוגדים לכאורה – שימוש האדם בבעלי חיים והחובה להימנע מפגיעה מיותרת בהם.

הרב קוק ראה בהימנעות המוחלטת מפגיעה בבעלי חיים אחד מסימני ההיכר של הגאולה. לדבריו, לעתיד לבוא יתקן האדם את כל אורחות המוסר האנושיים, ואז ישוב להיות צמחוני כמו האדם הראשון. עם זאת, הוא זיהה בניסיון עכשווי להתמקד ביתר בזכויות בעלי חיים ובמיקוד המוסרי בהם, נתיב ופתח להידרדרות מוסרית ביחסים שבין בני אדם. כפי שהציג ב"חזון הצמחונות והשלום", לעיתים נסיון "לקפוץ מדרגה" בדגש המוסרי כלפי בעלי חיים יכול לכסות על אכזריות רבה, ולכן יש למקם אותו במקומו הראוי בתוך שאר החובות המוסריות של האדם.[17]

היו שראו באיסור צער בעלי חיים אחד מהאדנים המרכזיים והחשובים שהביאה התורה לעולם.[18] האיסור ההלכתי על צער בעלי חיים, עולה בבירור ממספר סוגיות בתלמודים.[19] לאיסור זה השלכות הלכתיות, רעיוניות ומוסריות. להלן נתמקד בהיבטים ההלכתיים של איסור צער בעלי חיים, ובהשלכות המעשיות המרכזיות שלו לאדם המודרני.[20]

ג. איסור צער בעלי חיים – דאורייתא או דרבנן?

הדיון ההלכתי בשאלת צער בעלי חיים מתחיל בשאלת תוקף האיסור ומקורו. התנאים והאמוראים נחלקו האם איסור זה נחשב כאיסור תורה או כאיסור דרבנן.[21] לשאלה זו ישנן נפקא-מינות הלכתיות, כשהבולטת בהם נידונה בהקשר של דחיית איסורי דרבנן שונים למול איסור צער בעלי חיים.[22]

בראשונים נמצאו שלוש שיטות מרכזיות בשאלה זו – רוב הראשונים כתבו בפשטות שצער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא גמור.[23] אמנם, היו שהסיקו שאיסור זה הוא רק מדרבנן.[24] אחרים חילקו בין גדרים שונים: היה מי שכתב שכשמצער האדם את בעל החיים באופן אקטיבי הוא עובר על איסור דאורייתא, אך אם הצער נגרם רק בעקיפין (וכגון שמונע ממנה דבר מאכל) חל עליו איסור דרבנן.[25] באותו אופן היה מי שחילק בין צער גדול (שאסור מדאורייתא) לצער קטן (שאיסורו רק מדרבנן).[26]

ד. מקור האיסור

הסוברים שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא נחלקו במקור ממנו נלמד האיסור: לפי רוב הראשונים למדוהו ממצוות פריקה, שנצטוו להקל צערו של החמור.[27] אחרים למדוהו מהאיסור של "לא תחסום שור בדישו".[28] אמנם, היו שסברו שהוא איסור תורה שנלמד בהלכה למשה מסיני,[29] או שלמדהו ממקורות כללים יותר: ממה שנאמר לבלעם – "על מה הכית את אתנך",[30] או ממה שנאמר בתהילים – "ורחמיו על כל מעשיו".[31] היה מי שכתב שריבוי המקורות מלמד שאיסור זה איננו מצווה רגילה, אלא עקרון מנחה שנכלל בגדר "רצון התורה".[32]

ה. היקף האיסור

חז"ל לא הגדירו במדויק על אילו בעלי חיים חל איסור צער בעלי חיים. רוב הפוסקים סברו שאין באיסור זה הבדל בין בעלי חיים גדולים לקטנים, כל עוד אינם מוגדרים כמזיקים.[33] אלא שהיה מי שכתב שאין איסור זה נוהג בבעלי חיים קטנים כשקצים ורמשים, אפילו אם אינם מזיקים. לדבריהם, האיסור חל רק על בעלי חיים גדולים שיכולים לעשות מלאכה (בדומה לבהמה עליה הצטוו במצוות פריקה), או גם לבעלי חיים ביתיים אחרים כמו כלב וחתול.[34]

מוסכם על הפוסקים שאיסור צער בעלי חיים מוגבל לפעולות שאינן נדרשות לצורך האדם, שאם לא כן היה נאסר באופן מוחלט על שימוש בבעלי חיים במשק האדם.[35] הגדרת השימוש בבעלי החיים כצורך ממשי, שמתיר את ציעורם, נידונה במהלך הדורות בהרחבה:

מוסכם שכל דבר שנצרך לרפואת האדם באופן מיידי, אין בו משום צער בעלי חיים.[36] אמנם, בקשר לשאר הצרכים בהם משתמש האדם בבעלי חיים קיימים פערים בין הפוסקים השונים. היה מי שכתב שאין הבדל בין צורך גדול לקטן, והעיקר שלא יכוון האדם בפעולתו לשם אכזריות גרידא.[37] אחרים חילקו בין סוגי צער שונים, בעיקר כשהדברים אמורים בצרכי פרנסה ותעשייה, ואמרו שבמקום שהדבר גורם לצער גדול יש לאסור את הדבר משום אכזריות שבו.[38] כך למשל, בעולם הטקסטיל נהוג להשתמש בכסותם של בעלי חיים שונים לצורך הלבשה. היו פוסקים שחילקו בהקשר זה בין גזיזת צמרו של צאן, שאיננה גורמת לו סבל, לבין תלישה של נוצות אווזים בעודם בחיים, שכן הדבר כרוך בסבל רב עבורם.[39]

שאלה נוספת שנשאלה בעניין זה האם ניתן להגדיר רווח ממוני כצורך לאדם, שיתיר איסור צער בעלי חיים. היו שכתבו שפרנסתו של אדם נחשבת כצורך לעניין זה,[40] אך אחרים כתבו שרווח ממוני שאין בו תועלת ממשית לאדם לא הותר.[41] סוגייה נפרדת נדונה בפוסקים באריכות ביחס לציעור בעלי חיים שנועד לשם שעשוע או ספורט, כמו בפעילות הציד (ראו ערך צייד).

היו שכתבו שהגדרת 'צער בעלי חיים' הינה סוגיה שתלוייה בזמן ובמקום, שכן הפרקטיקות הרווחות והנדרשות בתעשייה, כמו גם הרגישות המוסרית בחברה הכללית, משתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. לדבריהם, יש להתחשב בדבר בשאלות מורכבות, הנוגעות לתעשיית המזון, ולגידול בעלי החיים המתועש.[42]

ו. מניעת צער מבעלי חיים

מעבר לאיסור הכללי לצער באופן פעיל בעלי חיים, מוטלת החובה למנוע את צערם הבא להם שלא על ידי האדם. אמנם, הפוסקים נחלקו בדבר – היו שכתבו שחובה זו מוטלת על כל אדם ביחס לכל בעל חי, ואף אם אינו שלו, והיו שאמרו שחובה זו מוטלת רק ביחס לבעלי חיים שברשותו של אדם ומשמשים אותו.[43]

ז. ניסויים בבעלי חיים

כבר ביוון העתיקה השתמשו בניתוחים של בעלי חיים ובניסויים שונים שערכו עליהם (חלקם תצפיתיים וחלקם התערבותיים) כדי לשפר את ההבנה על תפקודן של מערכות הגוף השונות. שימושים כאלו הלכו ונעשו חיוניים יותר להתקדמות המדע המודרני, ומדע הרפואה בפרט, החל למראשית העת החדשה. ניסויים בבעלי משמשים להבנת מנגנונים פיזיולוגיים שונים, להבנת מחלות, לפיתוח ובדיקת יעילותן ובטיחותם של תרופות שונות, למחקרים בתחום הגנטיקה ועוד.[44]

מקדם, היו שהתנגדו לניסויים כאלו. החל מהמאה ה-19 החלה התארגנות והתמסדות של תנועות שונות כנגד ניסויים בבעלי חיים, תוך התמקדות בסבלן של החיות המשתתפות בניסויים כאלו, כמו גם ההשפעה הנפשית שיש לניסויים אלו על האדם המבצעם.[45]

הפוסקים דנו בשאלת הניסויים בבעלי חיים, בעיקר מצד הפגיעה באיסור צער בעלי חיים. היו פוסקים שדייקו במה שהתיר הרמ"א דווקא בדבר הצריך לרפואה, וכתבו שכיוון שבניסויים אלו אין רפואה מיידית הבאה לאדם, יש לאוסרם.[46] אמנם, רוב הפוסקים כתבו בפשטות שניסויים רפואיים נחשבים כחלק מצרכי האדם המותרים.[47] אף על פי כן, היו שסייגו ואמרו שעדיף ממידת חסידות להמנע מהשתתפות בניסויים כאלו כדי להמנע ממידת אכזריות שבהם.[48] אמנם, אחרים כתבו שבכל הנוגע לניסויים שמטרתם שיפור המדע והרפואה, אין בהמנעות מכך משום מידת חסידות.[49]

לגבי אופן השימוש בבעלי החיים - כתבו הפוסקים שיש לנסות למצוא דרכים למעט את צערם (על ידי הרדמה מקומית וכיוצ"ב).[50] עוד היו שכתבו שיש לנסות, ככל והדבר מתאפשר, להמנע משימוש בבעלי חיים בעלי מערכת עצבים מפותחת, המסוגלים לחוש כאב וצער באופן מובהק יותר.[51] יש לסייג ולומר שלפי הפוסקים שסבורים שצער בעלי חיים לא הותר להנאת ממון, יש להסתפק האם ניסויים שמטרתם לשפר מוצרי קוסמטיקה וכיוצ"ב יהיו מותרים.[52]

החוק בישראל מתיר לבצע ניסויים בבעלי חיים אחרי קבלת אישור מוועדות מוסדיות המדווחות ל"מועצה לניסויים בבעלי חיים". עקרונות ניהול הוועדות מסתמך על שימוש בשלושה עקרונות יסוד – צמצום שימוש בבעלי חיים, עידון הניסוי כך שיסב סבל מועט ככל הניתן, וחיפוש שיטות ניסוי שייתרו את הצורך בשימוש בבעלי חיים.[53]

ח. חליבה בשבת

החליבה אסורה בשבת. עם זאת, הפוסקים קבעו בבירור שמניעת חליבה מבעל חיים הגדל במשק האדם יוצרת צער גדול על בעל החיים. כדי להמנע מצער זה, התירו לחלוב באופנים שונים. לאורך הדורות הקילו באמירה לנכרי כדי לקיים את החליבה, אך עם התחדשות ההתישבות בארץ נידונו פתרונות נוספים כמו חליבה לאיבוד, חליבה לתוך אוכלין, חליבה בגרמא ועוד (וראו בהרחבה בערך 'חליבה בשבת')

ט. הנשרת נוצות

הנשרה כפויה היא פרקטיקה מקובלת בענף המטילות. פרקטיקה זו באה לדמות את המצב הטבעי בו העופות נכנסים למחזור רבייה נוסף אחרי תקופת רעב (בתקופת הסתיו). במשק המודרני היה מקובל עד השנים האחרונות לדמות מצב זה על ידי הרעבה כפויה. פוסקי דורנו נחלקו בהיתר ההלכתי לפרקטיקה זו, בהתחשב בשיקולי צער בעלי חיים (וראו בהרחבה בערך 'הנשרה כפוייה')

י. פיטום אווזים

הפוסקים דנו רבות בשאלת כשרותם של פיטום אווזים. הדיון המרכזי נסוב בשאלה האם תהליך הפיטום מוביל בסבירות גבוהה לטריפה. אמנם, היו פוסקים שדנו בכך גם מצד איסור צער בעלי חיים (וראו בהרחבה ערך: 'פיטום אווזים וברווזים')

יא. צייד ודייג להנאה

הפוסקים דנו בהרחבה בשאלה, האם מותרים פעולות הצייד והדייג כשכל מטרתם להנאה. לשיקולי צער בעל חיים משקל רב בפסיקה בסוגיות אלו (ראו ערך 'ציד' ו- 'דייג')

[1] במסגרת הכתיבה של ערך זה לא הורחב הדיון ביחס לתרבויות אחרות כמו הינדואיזם ובודהיזם, האוחזות בזווית ראיה שונה לגמרי לנושא. כמו כן, יש להדגיש שקריאה בכתביהם של הוגי דעות ופילוסופים, אינה מעידה באופן חד משמעי על היחס לבעלי חיים של האדם שבא במגע יומיומי עמן. עם זאת, די להתרשם מכך שבתקופות נרחבות בהיסטוריה המערבית, כשהאליטה רצתה להתנגח בקבוצות מסויימות היא טענה שהן אוחזות בהתנהגות 'זאופילית' (אוהבת חיות), כדי ללמד על היחס הכללי של האדם המערבי לבעלי החיים. וראו בהרחבה על הנושא – ג'יימס סרפל, 'טלייו של אלוהים', בתוך: ארבל, בנימין, טרקל, יוסף ומנשה, סופיה (עורכים), בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית (ירושלים: כרמל, 2007), עמ' 19-17.

[2] ראו למשל סקירה תמציתית אצל זאב לוי ונדב לוי, אתיקה רגשות ובעלי חיים: על מעמד המוסרי של בעלי חיים (תל אביב: ספריית פועלים,2002), עמ' 28-24. אמנם, כפי שנזכר שם, היו הוגים חריגים (דוגמת פיתגורס), שהדגישו את שכלם, יופיים וכבודם של בעלי החיים, אך אלו היו בבחינת יוצאים מן הכלל המאשרים את הכלל.

[3] ג'רמי בנת'האם (אנגליה 1748- 1832).

[4] ארתור שופנהאואר (גרמניה, 1788- 1860) היה ידוע בגישתו האנטישמית, שצבעה היבטים רבים מהגותו הפילוסופית והמדינית.

[5] ראו לוי, עמ' 48.

[6] פיטר סינגר, שחרור בעלי החיים, תרגם מאנגלית: שמואל דורנר (ישראל: אור עם, 1998).

[7] ראו שם, עמ' 41. עוד על השינויים שחלו בהגות המודרנית ביחס לבעלי חיים ראו אצל אריאל צבל, מגע מנוכר: שינויים ביחס לחיות בבריטניה ובארה"ב מהמאה השמונה עשרה עד תחילת המאה העשרים, בתוך: ארבל, בנימין, טרקל, יוסף ומנשה, סופיה (עורכים), בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית (ירושלים: כרמל, 2007).

[8] כך למשל כתב בפירוש ג'ון רולס, אחד הפילוסופים המרכזיים בזמננו, בספרו "תורה של צדק"

Rawls , John , 1971 a Theoryof Justice . Cambridge Mass .: Harvard University press, p 505.

[9] רוג'ר סקורטון, על טבע האדם, ירושלים: המרכז הקדמי שלם, תשע"ט, עמ' 10; וראו גם ומותר האדם מין: עיון בהגותו של רוג'ר סקרוטון, השילוח 29, עמ'

[10] ראו סקירה למשל אצל מייקל פולאן, דילמת השפע (בן שמן: מודן, 2009), עמ' 316-313.

[11] סקירה של השפעות שונות של המעבר לחקלאות תעשייתית על רווחתם של בעלי החיים ניתן למצוא באתר 'אנונימוס' - https://anonymous.org.il/cat7.html. כמו כן יש לציין כי בכל העולם המערבי מגמות החקיקה בשנים האחרונות הן להפחית את צערם בעלי החיים במשקים החקלאיים , למשל חקיקה במדינות רבות העוסקת באיסור שימוש בכלובי סוללה, איסור הנשרה בלולים, איסור גידול עגלי חלב, בערים שונות ישנן תקנות המסדירות את האכלת בעלי החיים המשוטטים שבתחומה, וכן את סירוסם ועיקורם של בעלי חיים אלו, ועוד

[12] יש לציין כי בתרבויות שונות בעולם העתיק יחסו לבעלי החיים לעיתים גם תכונות אלוהיות, ואף עבדו להם, כמוזכר בתורה בירידת ישראל למצרים. ראה א. שושן, אנו ובעלי חיים, ירושלים תשכ"ג, וביחוד בהקדמה, ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, חלק א עמ' 327, א. צפרירי, האדם והחיה עמ' 147.

[13] בראשית א, כח.

[14] סנהדרין נט, ב.

[15] וראו ב'חזון הצמחונות והשלום' של הרב קוק, שהסביר את סדר הדברים בהקשר זה.

[16] ראו למשל סנהדרין לח,א – 'שאם תזוח דעתו עליו , אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית', ועוד רבים.

[17] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הצמחונות והשלום (ערוך מתוך 'טללי אורות'), https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%96%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A6%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D. וראו אצל הרב אבינר, שכתב באריכות כנגד הצמחונות האידיאולוגית - https://www.shlomo-aviner.net/%D7%A6%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%9E%D7%91%D7%99_(%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8).

[18] ראו למשל דברי שד"ל, שסבר שאיסור זה הוא אחד משלושת היסודות עליהם מושתת היהדות. לוצאטו, שמואל דוד 1976 כתבים, כרך ראשון דברי הגות ומחקר, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 56-44.

[19] הסוגיות בתלמוד הבבלי בהם נזכר צעב"ח כשיקול הלכתי (לפי סדר הופעתן):

א. שבת קיז,ב – בקשר למחלוקת תנאים במקרה שנפל לבור שור ובנו ביום טוב, וחל איסור לשחטם באותו יום, בשל איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ואם כן ניתן להעלות רק את אחד מהם, הגמרא מציעה אפשרות להעלות את שניהם בהערמה, רק משום צעב"ח.

ב. שבת קכח,ב – ניתן להניח כרים וכסתות מתחת בהמה שנפלה לאמת המים, אע"פ שמבטל כלי מהיכנו, ולא ניתן לטלטלו בשל כך. הגמרא הסבירה שהוא סבור שצעב"ח מדאורייתא, ולכן דוחה איסורי דרבנן- מוקצה במקרה זה.

ג. שבת קנד,ב – רבן גמליאל השאיר דבש על גבי חמורו במשך השבת ומת חמורו. הגמרא מסבירה שלא הביא כרים וכסתות להציל את הדבש מפני שסבר שצעב"ח דרבנן ולא מתיר איסור שבות.

ד. ביצה כו,א – במשנה נחלקו תנאים לגבי בכור שנפל ביו"ט לבור, האם מותר למומחה להכנס לבור ולחפש בו מום כדי שיוכלו לשוחטו. חלק ממהלך הגמרא בהסבר הסוגיה הוא שמחלוקתם היא דווקא בנפל לבור הוא משום צעב"ח.

ה. בבא מציעא לב,ב – תוך כדי הדיון על היחסים שבין מצוות פריקה למצוות טעינה, מתייחסת הגמרא באריכות לאיסור צער בעלי חיים שנמנע על ידי מצוות הפריקה.

[20] ליבת הערך נגזרת מחוברת של הרב דוד אייגנר (מרבני המכון), על בשר ומוסר: צער בעלי חיים בהלכה (שבי דרום: מכון התורה והארץ, תשע"ה), https://www.toraland.org.il/media/yegnd1wm/%D7%A2%D7%9C-%D7%91%D7%A9%D7%A8-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5.pdf.

[21] הדיון המרכזי בתלמוד ביחס לשאלה זו נמצא במסכת בבא מציעא (לב, ב) – שם מנסים האמוראים לברר את שיטות התנאים בנושא. לאחר דין ודברים ארוך, הגמרא נשארת בלי מסקנה ברורה ביחס לשיטת רבנן, אם כי ברור שלפחות לשיטת רבי יוסי הגלילי איסור צעב"ח הוא רק מדרבנן, ומהגמרא בשבת (קנד,ב), עולה שכך סבר גם רבן גמליאל. אמנם, במקום אחר (שבת קכח,ב) עולה בבירור שלשיטת רב איסור צעב"ח הוא מדאורייתא, כפי שעולה גם מפשט הסוגיה דלעיל בבבא מציעא.

[22] ראו בחידושי הריטב"א על בבא מציעא לב, ב שמנה את הנפקותות לבירור זה. כך למשל נזכר בפירוש בגמרא ביחס להיתר לבטל איסור דרבנן בהנחת כרים וכסתות לחילוץ בהמה בשבת (שבת קכח,ב). בדומה לכך, דנו הפוסקים ביחס לחליבת פרה בשבת כדי למעט את צערה (ראו למשל במאירי על בבא מציעא לב, ב).

[23] כך היא שיטת הגאונים והרי"ף (ראו בשיטה מקובצת על בבא מציעא שם); כך הסביר בכסף משנה בשיטת הרמב"ם, וכך כתב הרמב"ם במורה נבוכים (אך ראו בהע' הבאה), וכך סברו עוד ראשונים רבים כמו הרמב"ן, הרא"ש והמאירי. הרמ"א חלק על השו"ע (חו"מ, רעב ב) וכתב שיש אומרים שצעב"ח מדאורייתא, ומשמע שכך פסק. כך פסקו גם רוב האחרונים (ראו במשנ"ב על או"ח סי' שה ס"ק ט).

[24] כך הבינו רוב האחרונים בשיטת הרמב"ם, שכתב בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פי"ג הי"ט) שאין מצווים במצוות פריקה בחמורו של עכו"ם (ראו פני-יהושע על בבא מציעא שם; גר"א בהגהותיו לרא"ש שם ועוד). השו"ע (חו"מ שם) ציטט את פסק הרמב"ם, אך לא ברור איך הבינו; גם משיטת היראים עולה שצעב"ח מדרבנן (סימן שנ"ב).

[25] כך כתב האור שמח בשיטת הרמב"ם, וכך עולה גם מדברי השבות יעקב (חלק ג', סימן ע"א).

[26] כך כתב בפירוש בנימוקי יוסף על בבא מציעא שם, וכך תירצו בחידושי אנשי השם על המרדכי, בסתירה שבין שני מקומות סותרים בדבריו.

[27] כך לכאורה משמע מהסוגיה בבבא מציעא דלעיל, וכך כתב רש"י (על שבת קכח,ב) וראשונים נוספים.

[28] כך כתבו המאירי והשיטה מקובצת בבבא מציעא שם.

[29] שיטה מקובצת על בבא מציעא שם, בשם הריטב"א.

[30] במדבר כב,לב. כך הסביר הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג, פרק יז), וכך נכתב גם בספר חסידים (סי' תרס"ו).

[31] כך כתב החת"ס בחידושיו למסכת שבת (קנד, ב).

[32] הרב אשר זליג וויס, מנחת אשר בראשית, סי' כא אות ד.

[33] כך למשל התיר בשו"ת מהריט"ץ (ח"א סי' רמ"ד) איסור אמירה לנכרי בכדי להגן על כוורת של דבורים, משום צעב"ח. כמו כן, היו פוסקים שנטו לאסור להשתמש בחומרי ריסוס הגורמים למיתה בשיהוי של זבובים וכיוצ"ב, שכן גם אם מותר להרגן יש להמנע מציעורן. ראו בהרחבה אצל אליהו שטסמן, נפש כל חי (ירושלים תשס"ב), סימן ה ובמיוחד בהערה טז. וראו איסוף השיטות בעניין זה אצל אשכולי, צער בעלי חיים באגדה ובהלכה (אופקים, תשס"ב), עמ' 135-133; אברהם סתיו, צמחונות יהודית (ידיעות אחרונות: ראשון לציון, 2022), עמ' 94, הע' 20.

[34] שאילת יעבץ ח"א סי' קי. את דבריו פסקו להלכה הברכי יוסף, שערי תשובה ועוד. הרב מלמד (בפניני הלכה, כשרות, פרק טו, א) כתב שיש לחלק בין מיני בעלי חיים שונים לפי דרגת התפתחותם ויכולתם לחוש צער.

[35] ראו למשל ברמב"ן על ע"ז יד,ב.

[36] ראו באיסור והיתר הארוך, סי' נט סע' לו; רמ"א על אה"ע ה,יד.

[37] כך עולה מתרומת הדשן (סימן קה), שהתיר "לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזני הכלב כדי ליפותו", וכך כתב במפורש ר' יוסף נתן שאולזון (יוסף דעת סי' שמח)

[38] וראו בהע' 9 לעיל בנימוקי יוסף ואחרים שהסבירו בדעת הרמב"ם שבצער גדול יש איסור דאוריתא, מה שאין כן בצער קטן שאיסורו דרבנו, והותר לצורך.

[39] תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קה, וכדבריו פסק גם הרמ"א באה"ע ה,יד

[40] ראו חת"ס שבת קנד,ב; שו"ת שבט הלוי ב,ז.

[41] ראו שו"ת בני ציון סי' קח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ז. ובהרחבה בעניין זה - ספר נשמת אדם, חלק ב, סי' יח; נפש כל חי, סימן ח סעיף ד.

[42] כך למשל כתב באג"מ (אה"ע ד,צב) לגבי גידול של 'עגלי חלב' המיוחדים בבשרם הלבן, שדרך גידולן כרוכה בצער רב, שגם אם לאדם אחד יש הרווחה בדבר, אין דנים את הדבר כצורך. וראו את דברי הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, כשרות טו,ט; הרב אברהם סתיו, צמחונות יהודית, עמ' 107-106.

[43] לכאורה, דין פריקה שלפי הרבה מהראשונים ממנו נלמד איסור צעב"ח, מחייב גם מי שאינו בעליו של החמור. ואכן, רבים כתבו שלמאן דאמר שצעב"ח דאורייתא, החובה למנוע צער שייכת בכל בעל חיים, בין שלו ובין שאינו שלו (ראו למשל בשו"ע הרב ח"ו, הלכות צעב"ח, סעיף ד; מנחת חינוך מצוה פ, אות י ועוד). אמנם, היו שכתבו שדין פריקה הוא חידוש שחידשה תורה, אך בצער בעלי חיים סתם, הבא עליהם מבחוץ, אין חובה על האדם להסיר מהם צערם (ראו למשל דברות משה על בבא מציעא סימן ל' ענף ב'). וראו בהרחבה דיון אצל אשכולי, צער בעלי חיים בהלכה ובאגדה, עמ' 302-297.

[44] סקירה תמציתית על השימושים השונים בבעלי חיים שנועדו לקדם את ההבנה של המדע המודרני ניתן למצוא במבוא לספר של אלכס צפרירי, 'האדם והחיה - ניסויים מדעיים בבעלי חיים', אוניברסיטת חיפה ומשכל, 2013, עמ' 22-20. הרחבה ופירוט ניתן למצוא בפרק הראשון והשני בספר זה.

[45] וראו בהרחבה בפרק השלישי אצל צפרירי, שם.

[46] אוצר הפוסקים אה"ע ס' ה ס"ק פז, בשם האמרי שפר.

[47] ראו סקירה של התשובות השונות בעניין בספר נשמת אברהם, כרך ב, סי' כח סעיף יח.

[48] חלקת יעקב ח"א סי' ל.

[49] ציץ אליעזר חלק יד, סי' סט; שרידי אש ג, ז.

[50] ראו שם, ועוד.

[51] פניני הלכה, כשרות א, טו, י.

[52] ראו שיעורו של הרב יובל שרלו שהוקדש לשאלה זו - https://www.ypt.co.il/5791.

[53] עקרון זה נודע בשם עיקרון ה-R3 (Replacement – Reduction – Refinement)ראו: רחמימוב, רמי ובן-גרשון, זלינה, השימוש בחיות ניסוי במדינת ישראל, מאגנס, 2007, עמ' 135-147.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית