אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

שזיף

אנגלית:   Plum Prune

שם מדעי:    Prunus domestica

שם ערבי: חוֹח, אג'אץ, ברקוק, גרניק -  خوخ

משפחה: ורדיים - Rosaceae

 

ראשי פרקים:

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. השזיף בארץ ישראל בימי הבית הראשון

ד. השזיף בארץ ישראל בימי הבית ה-II 

ה. כלאים

ו. זיהוי השזיף בספרות הראשונים

ז. זנים בעבר

ח. ענף השזיף לאורך הדורות

ט. תנאי גידול

י. דרכי הגידול

יא. מזיקים

יב. ריבוי

יג. קטיף ושימוש

יד. זנים חשובים בארץ בהווה

טו. סגולות רפואיות

טז. היקף גידול הגידול בהווה (2016)

 

 

רקע כללי:

השזיף הוא תת-סוג ממשפחת הורדיים, העץ נשיר ואינו גדול, גובהו עד 4 – 5 מטרים. העץ גדל בטבעו בד"כ בצורה פירמידלית וניתן לעצבו כעץ נמוך ורחב או צר וגבוה, עלוות העץ והצימוח מהודר. בשזיף פקעי הפריחה והצמיחה נפרדים בדרך כלל זה מזה. ישנם שני מיני שזיף היפני והאירופי, הזנים היפנים רבים ומגוונים בטעמם ובצבעם והם עסיסיים, הזנים האירופאים מוצקים יותר פחות עסיסיים ומתאימים לייבוש, בארץ העץ מופיע במספר זנים משני המינים. השזיף פורח החל מחודש מרץ ועד אפריל על פי הזן ומקום הגידול. הפרחים בדרך כלל לבנים, אך צבעם יכול להיות גם ורוד או אדום ולהם חמישה עלי כותרת. ההאבקה מתבצעת בעזרת חרקים ובעיקר דבורים. בעת עונת הפריחה עץ השזיף מתכסה בתפרחת, ובשנה טובה בערך 50% מהפרחים יופרו ויהפכו לשזיפים.[1]

הנבת עצי השזיף מתחילה בחודש מאי ונמשכת עד חודש ספטמבר. פירותיו של השזיף נאכלים טריים, מבושלים מיובשים, או ממוצים (לצורך הפקת מיץ(. פירות השזיף מופיעים במגוון רחב של גודל וצבע ציפה: צהוב, לבן, ירוק או אדום, ועם מגוון דומה בצבע קליפתם. לחלקם מרקם פנימי נוקשה יותר מאחרים, השזיף האירופאי בדרך כלל מוצק יותר ומכיל יותר סוכרים מזה היפני.[2]

במקורות חז"ל מוצאים אנו מספר שמות נוספים לשזיף: דרמסקנא, דורמסקין, דורמסקנין, דורמסקניות, אחון, אחוניא, אחוניתא, פגעין.[3] העץ בוית והובא לארץ ישראל ככל הנראה בתקופה הקלסית כנראה בשלהי התקופה היוונית או בתקופה הרומית.[4] מקור שם הפרי לא ידוע במדויק, יש המשערים שכיוון שהפרי נראה שזוף על העץ, מכאן נוצרה המילה שזיף.[5]

 

ביות:

בערך זה נדון בתת-הסוג Prunus בלבד. בתת-סוג זה כלולים מספר מינים ותת-מינים, החשובים בהם הם השזיף האירופאי (Prunus domestica) והשזיף היפני ((Prunus salicina. עץ הבר שזיף הדוב (Prunus ursina - Bear's Plum) גדל בחורשים הארץ ישראלים, פריו קטן אך הוא אכיל.[6]

מוצאו של השזיף האירופי הוא ככל הנראה באזורים הממוזגים של אירופה ומערב אסיה.[7] ממצאים בוטנו-ארכאולוגים שנמצאו באירופה, בארצות כגון: איטליה, שוויץ, אוסטריה, גרמניה ובולגריה, מהתקופה הניאוליתית ותקופת הברונזה ("תקופת האבות") אך ממצאים אלו מייצגים, לדעת החוקרים, שלב שבו עדיין נאספו הפירות מן הטבע. גידול חקלאי של השזיף התחיל כנראה החל מהתקופה הרומית דבר שבא לידי ביטוי בממצאים ארכיאולוגיים המייצגים תקופות רצופות ואתרים רבים מאד בגרמניה וסביבתה. הדיווח הכתוב הראשון העוסק בשתילה והרכבה של השזיף הוא מהתקופה הרומית. לאור זאת סבורים החוקרים כי השזיף טופח ובויית ככל הנראה רק בתקופה הקלאסית.[8] ואז גם החל להתפשט לחלק הצפוני והמזרחי של אגן הים התיכון ובתוכם צפון ארץ ישראל.  

מוצאו של השזיף היפני הוא ככל הנראה בסין ולא יפן. בסין הוא גדל כעץ בר או כגידול חקלאי וכצמח נוי. השזיף היפני בויית כלל הנראה לפני כ-1500 שנים בסין אולם ליפן הוא הובא רק במאה ה-16. ומשם התפשט לאזור הממוזגים והחמימים באזור מערביים יותר.[9]

יש להעיר שבמהלך אלפי שנות תירבות השתנו מאפיינים שונים של השזיף וביניהם גם גודל הפירות. ניתן להניח שפירות הזנים הקרובים לאב המוצא קטנים מהזנים הנוכחיים.[10] כך נוכל להבין טוב יותר כיצד ניתן היה לבלוע שזיף בשלמותו כפי שמתואר בגמרא: "אמר רב שיזבי אמר רבי יוחנן: זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן...".[11]

 

השזיף בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

פרי השזיף לא נזכר במקרא. אמנם כאמור, בארצות אירופה נמצאו גלעיני שזיף מהתקופה הניאוליתית ותקופת הברונזה, אך ממצא זה מייצג את איסוף פירות הבר מן הטבע. והחוקרים סבורים כי ביות השזיף אירע ככל הנראה בתקופה היוונית. על אף האמור אנו מניחים כי עץ שזיף הדוב (Prunus ursina - Bear's Plum) גדל בתקופת המקרא כעץ בר בחורשים הצפוניים הארץ ישראלים, פריו קטן אך הוא אכיל.[12] היו שאמרו כי השזיף נזכר במקרא בפסוק: "וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים:",[13] חלק של הפרשנים סבר כי המילה 'בכאים' הם אילנות,[14] והיו שהגדילו ופרשו כי הוא שזיף אדום.[15]

 

השזיף בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

פרי השזיף או בשמותיו הנוספים: דרמסקנא, דורמסקין, דורמסקנין, דורמסקניות, אחון, אחוניא, אחוניתא, פגעין, מופיע לא מעט במקורות חז"ל, הוא ככל הנראה השזיף האירופי שהובא לארץ, ככל הנראה בשלהי התקופה היוונית או במהלך התקופה הרומית.[16] נראה כי גם שמו הלטיני והרומי domestica מעיד על השם דורמסקין וכן על מקורו מאזור העיר דמשק. את השזיף כינו בסורית גם 'אחוניתא',[17] וכך כנראה קראו לו בארץ ישראל.[18] ככל הנראה גידלו אותו באזור דמשק ומשם הופץ לאירופה ולארץ ישראל. שרידים של שזיף זה נמצאים לעיתים קרובות במהלך חפירות ארכיאולוגיות במחנות צבא רומאי ברחבי אנגליה. עדויות כתובות עתיקות מתארות את השימוש בקליפות השזיף לייצור צבע ארגמן. השם הערבי "עין הפרה" מצביע אף הוא על השזיף האירופי בגלל צבעו הכהה וצורתו הביצית.

בתוספתא דמאי נאמר: "פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ חייבין פירות חוצה לארץ שרבו על פירות ארץ ישראל הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אף דברים התדירין כגון האגוזין ודורמסקניות ופסיליה ופסלקאות פטורין ושאר כל הדברים חייבין..".[19] משמע שפירות אלו גדלו בארץ ישראל אם כי גם יבאום מחו"ל כנראה מאזור דמשק או לבנון. מהירושלמי משמע כי השזיף גדל היטב בצפון הארץ והיה מצוי באזור דן והפנייס (בנייאס).[20] בבבל העץ לא היה מצוי, וכנראה הביאוהו מאזור אסיה הקטנה או הרי אירן ויש שקראו לו 'חאחי' או 'אחון'.[21] יש שקראו לשזיפים גם פגעין.[22] רוב המפרשים זיהו את הפגעין עם הדורמסקין (שזיפים בלשוננו).[23]

במהלך התקופה הרומית עץ השזיף התבסס בארץ ישראל, תחילה בצפונה הקריר של הארץ ובהמשך התקופה נדד אף להרי המרכז. העץ לא היה נפוץ מאוד אם כי מוכר ברחבי הארץ. פרי השזיף היה נחשב לפרי איכות שהיו נוהגים להגישו לאורח.[24] אין בידנו ראיות כי גידלו את העץ במטעים רציפים ואנו מניחים כי גידלוהו במטע המעורב כחלק מבוסתן הפירות הארץ ישראלי בתקופה זו.

 

כלאים:

במשנה הובא שאין להרכיב את השיזפין והרימין[25]. בדומה למספר סוגי הכלאות שהוזכרו בחז"ל, הובא בירושלמי שהרכבת זיתים ורימונים יוצרת את השזיף.[26] פוסקי דורנו דנו בהרכבת שזיף על כנת שקד, הרכבה זו אסורה משום כלאים.[27]

 

זיהוי השזיף בספרות הראשונים:

במשנה[28] נאמר "השיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה", יש המבארים שהשיזפין מזוהים כשזיף[29] אך לדעת רבים אחרים זיהוי זה הוא מוטעה וזיהוי השיזפין הוא במין שיזף תרבותי Ziziphus jujube.[30]

ישנם המזהים את ה"דורמסקין" שהבאו בסעודה לפני תלמידיו של בר קפרא כשזיפים[31], ויש שחלקו על זיהוי זה[32].

 

זנים בעבר:

השזיפים מתחלקים לשני מינים השזיף הארופי (Prunus domestica) והשזיף היפני (Salicina Lindl.), המין האירופי הוא הומוגני ואילו המין היפני הם מיני מכלואים.[33] על פי ממצאים בוטנו ארכאולוגיים אנו מניחים כי בעבר הרחוק רק השזיף האירופי גדל בארץ. יתכן כי גם ממקורות חז"ל נוכל להעלות מסקנה זו. כאשר עלינו לבחור מבין זני השזיפים מה הם 'הדורמסקין' המופיעים במקורות חז"ל, המועמד הטוב ביותר הוא השזיף האירופי. באנגלית הוא נקרא בשם Damson. מקור שם זה הוא בשם הלטיני Prunum damascenum כלומר שזיף דמשקאי. את זן זה גידלו בעת העתיקה לראשונה מסביב לדמשק ומשם הוא הועבר על ידי הרומאים לאנגליה. מעניין לציין שלמרות שבעברית לא קיימת אבחנה בין זני השזיפים, וכולם נקראים בשם זהה, הרי שבאנגלית מקובל יותר השם Prune ביחס לשזיף האירופי (Prunus domestica) ואילו Plum נמצא בשימוש ביחס לזנים היפנים והאחרים.

פליניוס מונה שנים עשר מיני שזיפים בעלי גוונים ותכונות שונות, לאחד מהם הוא קורא: Damascena,[34] הוא ככל הנראה המקביל לדורמסקין במקורותינו שמקורו באזור דמשק. דיוסקורידס ציין במיוחד את הזן הדמשקאי המיובש שהוא מועיל מאוד לפעילות המעיים.[35]

אנו מניחים כי זני השזיף שצמחו בארץ השתמרו אף לימי התקופה המוסלמית הקדומה. אלבירוני[36] (מאה 10 -11 לספירה) ערך דיון לגבי שמותיו של השזיף והוא הזכיר כמה זנים ובתוכם את הזן 'הדמסקיני' שמקורו ככל הנראה מאזור דמשק, את  הזן 'שאהלוג' זן שפריו גדול ומתוק אשר נחשב לטוב שבזני עיראק.[37] יתכן כי איזכור זה מרמז  על תחילת הופעת השזיף היפני באזורנו, זאת מאחר וזני השזיף היפני דורשים יחסית מעט מנות צינון לפריחה וחנטה, ובבבל כידוע האקלים יחסית חם. אלבירוני ציין עוד בספרו כי בספרד קוראים לו לשזיף 'אג'אץ' באזור המגרב הוא נקרא 'אלברקוק'[38] והוא הזכיר את זן השזיף הגדל שם 'אלבקר'. הזן 'עין אלבקר' היה זן שזיף שצבעו שחור, ואילו זן 'השאהלוך' ('שאהלוג') היה הזן שזיף הלבן (צהוב). 

אבן וחשיה (מאה 9 לספירה) כתב כי שזיף 'הכרז' (Prunus cerasia) מין שזיף מקומי בעל פירות קטנים (כ-20 מ"מ) נקרא הערבית 'קראסיא', היה נפוץ בסוריה רבתי (אלשם).[39] אלרזי (מאה 9 – 10 לספירה) ציין את הזן 'הארמני',[40] שהובא ככל הנראה מאזור ההררי של הקווקז. הגדל באזורנו. מוקדסי מזכיר את זן השזיף 'אלכאפורי' כגידול ייחודי לאזור פלשתין במאה ה-10,[41] תנחום (מאה 13 לספירה) הזכיר את זן 'אלכוך אלשאמי'[42] זן זה היה בעל ריח נעים של קמפור.

 

ענף השזיף לאורך הדורות[43]:

הרופא הידוע אלראזי[44] (מאה 9 – 10 לספירה) ציין את הזן הארמני [45] הגדל באזור אלשאם ומקורו ככל הנראה בהרי הקוקאז. מוקדסי מזכיר את השזיף אלכאפורי כגידול ייחודי לאזור פלשתין במאה ה-10.[46] אלבירוני[47] (מאה 11 לספירה) ערך דיון לגבי שמותיו של השזיף והוא הזכיר כמה זנים ובתוכם את 'הדמסקיני' שמקורו ככל הנראה מאזור דמשק, את הזן 'שאהלוג' זן שפריו גדול ומתוק אשר נחשב לטוב שבזני עיראק.[48] אלבירוני ציין עוד בספרו כי בספרד קוראים לשזיף 'האג'אץ' ולזן הגדל שם 'אלבקר'. השזיף גדל גם באזור המגרב שם הוא נקרא 'אלברקוק'[49] אבן אלביטאר (מאה -12) הזכיר גם הוא את השזיף הדמשקאי.[50] בשנת 1065 נזכר השזיף בתעודות סוחרים אשר רכשהו בצור.[51] בתקופה הממלוכית נכללים השזיפים מזנים שונים בין גידולי סוריה רבתי (אלשאם),[52] בשנת 1307 נזכרו השזיפים מהזן הלבן (שאהלוג) בין גידולי הכפר עין עריך שבאזור רמאללה.[53] שזיפים אלו נמכרו לסוחרים ביפו כנראה למטרת יצוא.[54]

בתקופה העות'מאנית, השזיפים כיתר החקלאות בכלל וחקלאות המטע בפרט היו בשפל. מטעי השזיף המקומיים אמנם סיפקו את התצרוכת המקומית אך לא מעבר לכך וגם זאת לא בהרחבה. עם הקמת המושבות הגליליות החלו בהדרגה בתחילת המאה ה-20 לגדל גם שזיפים ממספר זנים, הזנים הראשונים היו דורשי צינון  גבוה, ועל כן אלו שהצליחו היו רק בהרים. אט אט נתבררו הזנים המסתפקים בפחות מנות קור ואלו התאקלמו ברוב אזורי הארץ פרט לעמקים החמים.[55] 

 

תנאי גידול:

ניתן לגדל שזיפים בסוגי קרקעות שונים, תוך התאמת הכנות לקרקע המטע.[56] השזיפים האירופאים זקוקים למנות קור על מנת להניב פרי, הזנים היפנים מסתפקים בפחות מנות קור. אולם גם קרה עמוקה של 10- מעלות, עלולה לפגוע קשות בשזיף. בעונת הפריחה והחנטה טמפ' גבוהות יכולות ליצור נזק לחנטה ולפרי, עץ השזיף נכנס לניבה בגיל 4 שנים, הפריחה של הזנים היפנים מתחילה בדרך כלל בראשית מרץ, והיא מקדימה את הזנים האירופים בכשבועיים.[57]

בית הגלעין עסיסי מתוק ומחובר לענף בעוקץ קצר. השזיף הארופי בדרך כלל יותר מוצק מכיל יותר חומר יבש ויותר סוכרים, הפרי מוארך, והוא פרוד מהגלעין וצבעו בדרך כלל סגול. הפרי מתאים לייבוש. הזנים היפנים עסיסיים יותר, הגלעין צמוד לציפה, יש בו מגוון הצבעים רב יותר, אדום, צהוב, כתום וגווני ביניים, פחות מתוק והוא אינו מתאים לייבוש. 

 

דרכי הגידול:

במשתלה נהגו להרכיב את השזיף על כנת שקד,[58] אולם גם כנת מריאנה[59] משמשת ככנה טובה לשזיף. את עץ השזיף נוטעים בדרך כלל בחורף ובאביב, מרווחי הנטיעה הם בדרך כלל 5 מטר בין השורות ו 2 – 2.5 מטר בין העצים, בזנים בעלי עץ גדול מרווחים אף ל-3 מטר בין העצים. נוטעים כ-60 – 70 עצים בדונם על פי הזן והקרקע. בעבר היו שגידלו את העץ 'בעל' באזורים בהם יש יותר מ-500 מ"מ גשם בשנה.[60] בהווה נוהגים לגדלו שלחין, כאשר המטע מגיע לניבה מלאה יש להשקות כ700 מ"ק לכל דונם. יש לדאוג לדישון בשנים הראשונות בעיקר בדשן עשיר בחנקן. עם תחילת ההנבה יש להשתמש בדשנים מורכבים המכילים חנקן, זרחן, אשלגן וחומרי קורט אחרים.

הגיזום יעשה בד"כ בחודשי החורף כאשר העץ שרוי בתרדמה. בעבר נוהגו לעצב את העץ בצורת גביע אולם כיום רוב המטעים מעוצבים בצורת שדרה. תחילת ההנבה תהיה בשנה השלישית או הרביעית מיום הנטיעה. בד"כ כ50% מהפריחה תחנוט ותהפוך לפרי. נוהגים לרסס ריסוס חורפי להתעוררות אחידה של העץ ולפריחה מלאה שלו, דבר הגורם להגברת היבול ולהפחתת הסירוגיות. בזנים היפניים יש צורך בנטיעה של כמה זנים בחלקה אחת על מנת להגיע להפריה הדדית טובה ומפגש בין הפריחה בזנים השונים. השזיף האירופי אינו זקוק להפריה מזן אחר.[61] לאחר החנטה יש לוודא כי כמות הפרי טובה, במידה והיא גבוהה יש לדלל בעדינות על מנת להגיע לגודל פרי הראוי לשיווק.

לקראת הקטיף הפרי גדל במהירות, ומועד הקטיף נקבע על פי שינוי הצבע מירוק לצבע האופייני של הזן וכן בתוספת סוכרים בפרי. בזנים האירופאים שבירת הצבע מתרחשת הרבה לפני מועד הבשלת הפרי. בזנים המיועדים לאחסנה בקירור יש לקטוף את הפרי לפני מועד ההבשלה המלא ובעוד הפרי מוצק למדי. את הפרי המיועד לקירור יש לשמור בטמפ' 0 -2 מעלות בלחות יחסית של 85%.[62]

 

מזיקים:

הפרי פחות פגיע לזבוב הים התיכון מנשירים אחרים. אולם נמטודות פוגעות בשורשי העץ, זחלי הקפנודיס הפוגעים בעצת השזיף, יקרונית השקד, זבוב הים התיכון פוגע קשות בפרי הבשל, צירעת השזיף תוקפת בעיקר את החנטים. מחלות: חילדון תוקף את העלים, ישנם מספר וירוסים התוקפים את השזיף.[63]

 

ריבוי:

בעבר נהגו הערבים לזרוע שקדים ולאחר כשנה עד שנתיים הרכיבו עליהם את השזיף, בהווה נוטעים כיום רק שתילים מורכבים, היינו נוטעים זרעי כנות מתאימות כגון שקד או כנת מריאנה, לאחר כשנה מרכיבים עליהם את הזן המבוקש.

 

קטיף ושימוש:

סימן ההבשלה ברוב זני השזיפים הוא שינוי הצבע, בדרך כלל מירוק הפרי משנה צבעו לירוק בהיר וצהוב או לכוון האדום או הסגול. קטיף פירות השזיף מתחיל בקיץ בדרך כלל בחודש יוני ונמשך עד סוף ספטמבר ולעיתים אף גולש לחודש אוקטובר, הדבר תלוי בזן באזור הגידול ובאקלים. ככלל הזנים היפנים מתחילים להבשיל לפני הזנים האירופים.  פירות השזיף מתוקים, עסיסיים ואכילים, וניתן לאכלם ישירות מן העץ, מיובשים או להכין מהם ריבות[64]  ושאר מאכלים, וכן למצותם במטרה להכין מיץ. ניתן להתסיס מיץ שזיפים וליצור יין שזיפים שלאחר זיקוק ניתן להפיק ממנו סוג של ברנדי הנקרא סליבוביץ'. השזיף היפני משמש לאכילה בלבד ואילו האירופי משמש למאכל ייבוש, לפתנים, ריבות ומשקאות חריפים. היבולים של השזיף נעים בין 1.5 – 2 טון לדונם. את השזיף האירופי משהים על העץ עד ששיעור הסוכר בו יגיע לפחות כדי 20%-18%., אז יתאים לייבוש ולשימושים נוספים.[65]  בגמרא הובא שניתן לסחוט את השזיפים ולעשות מהם מיץ, אך שימוש זה לא היה שימוש רווח[66].

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

לשזיף זנים רבים וניתן לחלקם לשתי קבוצות עיקריות. השזיף היפני היפני (salicina Prunus) והשזיף האירופי(Prunus domestica) . קבוצת השזיף היפני כוללת זנים בעלי צורה כדורית כמו למשל הזנים סנטה רוזה ואוגדן (בצבע צהוב-ירקרק). השזיף האירופי גדל בארץ בעיקר בזן שגיב, הוא מתאפיין בצורתו הביצית, ציפתו הירקרקה-צהובה וקליפתו שצבעה נע בין כחול כהה עד כחול. השזיף האירופי מופרד בקלות מהגלעין ונפוץ יותר בתעשיית הפירות היבשים, הליקרים ועוד. זני השזיף יפניים רבים גדלים בארץ, ואלה מבשילים מהאביב עד הסתיו: זן 'מטלי' הוא המקדים בדרך כלל, סנטה רוזה, לרודה, רד רוזה, אוגדן, ויקסון וקלסי, אלו הזנים הוותיקים, והחדשים יותר כגון:  סנגולד, רד ביוט, פרייאר, בלק אמבר, בלק ג'ם, רויאל זי - 1200.[67] שזיף שנקטף מוקדם מדי אינו מבשיל לאחר הקטיף. בזנים מבכירים קוטפים פעמים אחדות, כדי לקבל פרי מוקדם. בזנים מאוחרים נוהגים לקטוף את כל הפרי בפעם אחת או בפעמיים.[68]

 

סגולות רפואיות:

השזיפים המיובשים עשירים בסוכר, יש בהם כמות גדולה של סיבים תזונתיים, ולכן משתמשים בפרי זה כדי לעזור לווסת ולזרז את פעילות המעיים, מיץ השזיפים מכיל מספר נוגדי-חימצון ידועים שעשויים להאט הזדקנות. השזיפים עשירים באשלגן ובברזל, בווטמינים מהסוג A, K ומהסוג .B.[69] אלו מסייעים לקרישת דם, לשמירה על לחץ דם תקין, לשמירה על פעילות השרירים והעצבים ובריאות העצם. השזיף מסייע לסובלים מסכרת 2.

כבר בעבר הרחוק כתב פליניוס כי השזיף מצוין נגד עצירות,[70] דיוסקורידס ציין במיוחד את הזן הדמשקאי המיובש שהוא מועיל מאוד לפעילות המעיים.[71] ממספר מקורות חז"ל עולה גם כן על פעולות הריפוי שהשזיפים (דורמסקין) עושים לחולה: "השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנות לחולה".[72] וכן: "מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה".[73] כנראה שמקורות אלו מכוונים לפעולת ריפוי דומה.

 

היקף גידול הגידול בהווה (2016):

בארץ החלו לגדלו שוב עם ראשית ההתיישבות, עם קום המדינה התפתח הגידול לרוב אזורי הארץ פרט לעמקים החמים.[74]  כיום מתרכז רוב גידול השזיף בגליל ובגולן. בשנים 2013 – 2016, גידולו בארץ שזיף יפני: 16,000 דונם, ו800 דונם שזיף אירופי. יבול השזיף היפני והאירופי מוערך בכ- 26,500 טון. שזיף יפני 24,750 טון ושזיף אירופי 1750 טון.[75]

 

כתב: ד"ר עקיבא לונדון

 

בביליוגרפיה:

  1. אבן וחשיה – אלפלחה אלנבטיה, מהדורת ת' פהד, דמשק 1993 – 1995.
  2. אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 308 – 312.
  3. ברצלוני – פרוש ספר היצירה להרב הנשיא ר' יהודה בר ברזילי הברצלוני ז"ל, שז"ח האלברשטאם מהדיר, ברלין תרמ"ה.
  4. גור א', גרמי י, שפיגל פ', השזיף, הוצאת מש' בחקלאות, 1966.
  5. גיל מ', ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, א – ג, תל אביב, תשמ"ג.
  6. מוקדסי א', אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, (מהדורת (De Goeji, ליידן, 1906.
  7. ח.צ אלבוים, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאים
  8. עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הבינים, 2000, עמ' 224 – 227.
  9. עסלי- כמאל ג'מיל אלעסלי, ות'איק מקדסיה תאריח'יה, עמאן 1983 – 1989.
  10. עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
  11. פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).
  12. פליקס, י', עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994, עמ' 234-
  13. קובץ י', השזיף הארופי, המדריך החקלאי, הוצאת מדרשת רופין, 1970
  14. קובץ י', השזיף היפני, המדריך החקלאי, הוצאת מדרשת רופין, 1970.
  15. רוששוא, Journal de Voyage a Jerusalem de Louis de Rocherchouart, Paris 1893
  16. תנחום, ג, ה' שי, אלמרשד אלכאפי לר' תנחום הירושלמי, לשוננו, לג (תשכ"ט) עמ' 196 – 207, 280 – 296.

 

  1. Dioscrides, tr. R.T. Gunther, The Greek Herbat of Dioscrides, New York, 1959.
  2. Liphschitz, Nili. Timber in Ancient Israel: Dendroarchaeology and Dendrochronology. Tel- Aviv 2007.
  3. Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, 1924-1934.  
  4. Pliny, Gaius Secundes. Natural History (H. XIV. XIX. 102-104 ), trans. H. Rackaman. London 1938.
  5. Zohary, Dan & Maria Hopf . Domestication of Plants in the Old World, (2 nd ed. ). Oxford 2000.

 

[1] אנציקלופדיה לחקלאות ח"ג עמ' 308 - 310

[2] שם.

[3] ראו הרחבה, משה רענן פורטל הדף היומי ערך 'שזיפים- דורמסקין'; ופליקס, 1994, 234 – 236.

[4] משה רענן פורטל הדף היומי ערך 'שזיפים'; ופליקס, 1994, 234 – 236.

[5] על פי מילון אבן יהודה.

[6] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=663

[7] זוהרי והופף, עמ' 169 – 171; סמרט וסימונס, עמ' 425.

[8] זוהרי והופף, עמ' 169 – 171.

[9] משה רענן פורטל הדף היומי ערך 'שזיפים'.

[10] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'דורמסקין'.

[11] בבלי, יומא, פא, א.

[12] אתר צמח השדה.

[13] שמואל ב פרק ה 23

[14] תרגום יונתן, רש"י ועוד.

[15] ברצלוני עמ' 136.

[16] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'דורמסקין'.

[17] ירושלמי, ברכות פ"ו ה"י סע"א; לעף, פלורה ח"ג עמ' 166.

[18] ירושלמי, ברכות, פ"ו ה"א, י' טור ב. ממקור זה עולה כי יש הקבלה המלאה שממנה ניתן להסיק שאחונייא היא שם נרדף לדורמסקין.

[19] תוספתא, דמאי (ליברמן) פרק א ה"ט.

[20] ירושלמי, דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ד.

[21] ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק שישי עמוד סז

[22] בבלי, שבת קמ"ד ע"א – ב. כך גם פירש הערוך ערך 'פגעין', וכך עולה מדברי רש"י והריף, שם.

[23] עיינו בערוך, ערך 'פגע'. וכן בפרושו של רש"י על בבלי, שבת קמ"ד ע"א רש"י: פגעין - פרונ"ש בלעז, ולהוציא מימיהן לשתות". וברש"י על הרי"ף מובאים הן השם בלעז פרונ"ש והשם באשכנז פלומנ'. בגרמנית אכן נקרא השזיף Pflaume.

[24] ירושלמי, שבת פ"א ה"ד, ד ע"א; ירושלמי, ביצה פ"ג ה"ב, סב ע"א; ירושלמי, ברכות, פ"ו ה"א, י' טור ב.

[25] ישנם הגורסים "שרדפין" ראה רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב כא חלק א דף קעה טור ג.

[26] ירושלמי כלאים א, ד.

[27] שו"ת משפט כהן סימן יז, ציץ אליעזר א, טז.

[28] כלאים א, ד. יש לציין כי לא ניתן לבצע הרכבה זו  מאחר ושני עצים אלו אינם בני משפחה אחת. יתכן כי מידע זה על הרכבות של שני מינים שונים הגיע ממקורות אחרים. 

[29] רש"י יומא פא,א זיהה את השזפין כ"פרונו"ש", ובעקובתיו זיהה גם תפא"י כלאים א, ד: "והשיזפין... וי"א הוא הנקרא פפלוימען", שזיפים באידיש.

[30] רמב"ם כלאים א, ד, ריבמ"ץ כלאים א,ד: "לעז שיזפין זיזיבי", ראה פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמ' 104,  אלבוים, כלאים, עמ' 156.

[31] רש"י ברכות לט, א בשם רבינו יצחק ברבי יהודה, והקשה על דבריו.

[32] תוספות ברכות לט, א, ולדעתו מדובר במין כרוב, ראה תוספות הרא"ש ברכות לט, א שיישב שמדובר בבישול שלהם בשלקו ולכך ברכתו שהכל. יש המזהים את ה"שיסקי" שניתן לאוכלם ואת האוג כשזיפים ראה רבנו נתן אב הישיבה במשנה פאה א, ד, ו רש"י ב"מ ס, א, וראה ר' ברוך הספרדי ב"מ ס, א שכתב שהם שקדים. יש המבארים בדעת הרמב"ם שהאגס שהובא במשנה כלאים א, ד, הוא מין של שזיף הגן ראה ז. עמר הצומח והחי במשנת הרמב"ם עמ' 40

[33] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 308., ראה שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן עז שכתב שמכיוון שיש שינוי חזותי משמעותי בין שני מיני השזיף, יש לברך ברכת שהחיינו על כל על מין בנפרד.

[34] פליניוס: Naturalis Historia, 15, 12

[35] דיוסקורידס: De Materia Medica, I, 174

[36] אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני- מלומד מוסלמי פרסי מהמאה ה-11,שהתמחה במדעי הטבע.

[37] בירוני, עמ' 24.

[38] הרמב"ם ביאור מס' 13.

[39] אבן וחשיה, א, עמ' 644.

[40] אלראזי, 20, עמ' 95 - 96

[41] מוקדסי, עמ' 181.

[42] תנחום ערך 'דרמסק'

[43] ראו הרחבה, עמר, 2000, 231 – 234.

[44] אבו בכר מוחמד אבן זכריא א־ראזי (865925)  לספירה.

[45] אלראזי, 20, עמ' 95 - 96

[46] מוקדסי, עמ' 181.

[47] אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני- מלומד מוסלמי פרסי מהמאה ה-11,שהתמחה במדעי הטבע.

[48] בירוני, עמ' 24.

[49] הרמב"ם ביאור מס' 13.

[50] אבן אלביטאר, א, עמ' 13 ערך 'אג'אץ'

[51] גיל, ג, תעודה 503, עמ' 253.

[52] עמרי (מהדורת סיד) עמ' 25;  קלקשנדי, עמ' 87.

[53] עסלי, א, עמ' 259.

[54] רוששוא, עמ' 70.

[55] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 312.

[56] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 311.

[57] שם.

[58] יש בכך משום כלאים, אולם הפרי מותר במאכל, כיום תרים אחר כנות חדשות ואיכותיות ממין השזיף.

[59] כנת שזיף, מקור הכנה בארה"ב, שם היא הופיעה כתוצאה של הכלאה אקראית בין שזיף 'מירובולאן' ואחד ממיני השזיפים האמריקאים.

[60] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 311.

[61] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 310.

[62] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 312-311 .

[63] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 312.

[64] לגבי הברכה על ריבות הנעשות מפירות שונים עיין ערך "ריבה".

[65] שם.

[66] שבת קמד, ב, רש"י ותוספות במקום.

[67] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 309.

[68] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 311.

[69] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4696

[70] פליניוס: Naturalis Historia, 23, 66

[71] דיוסקורידס: De Materia Medica, I, 174

[72] תוספתא, בבא מציעא (ליברמן) פרק ז ה"ד; ראו גם בבלי, שם קטז ע"א-ב; עיינו בערוך ערך 'דורמסקין' המפרש שם שזה השזיף.

[73] תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז הי"ג.

[74] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 308.

[75] ע"פ נתוני משרד החקלאות ופיתוח הכפר.