אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

שעורה

שעורה

שעורה

ארמית: סערי[1]

שם באנגלית: barley

 

ראשי פרקים

א. כללי

ב. השעורה בתקופת המקרא ובדברי חז"ל

ג. היזקי השעורה שהוזכרו בתנ"ך

השעורה בהלכה:

א. קרבנות

ב. מאפייני הצמח

ג. דיני טומאה וטהרה

ד. פסח

ה. נדרים

ו. הלכות הקשורות למאפייני הגרעין

ז. שיעורי תורה

ח. משקל

ט. גודל

י. הלכות הנובעות מהשימוש המקובל בשעורה

 

כללי

שעורה Hordeum היא סוג במשפחת הדגניים Poaceae. הסוג שעורה כולל כמה עשרות מינים, מהם ישנם שני מינים מבויתים: שעורה דו טורית, Hordeum distichum ושעורה רב טורית[2]-  Hordeum vulgare - sativum מינים אלו מופיעים לעתים כצמחי בר פליטי תרבות. המין ממנה בויתה השעורה הוא שעורת התבור Hordeum spontaneum. השעורה היא בין המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם, כשתחילת ביותה היה באזורנו[3]. אין חולק בין החוקרים השונים[4], כי מינים אלו המוכרים לנו כיום, הם אותם המינים שהוזכרו במקרא ובחז"ל.

השעורה עמידה לתנאי מליחות קרקע, חום ויובש יותר מאשר חיטה, הן בשלבי הצימוח והן בשלבי ההבשלה, ודי לה ב - 300 מ"מ  גשם כדי להתפתח כראוי, מאידך היא רגישה יותר לקור ולעודפי מים, על כן אזורי הגידול המתאימים עבורה הם אזורים בעלי חורף מתון באופן יחסי.[5] בארץ, עונת הזריעה המיטבית של השעורה היא בתחילת החורף, בחודשים נובמבר- דצמבר. קיימים גם זנים שניתן לזרעם באביב, אך איכות היבול המתקבלת מהם נמוכה יותר.[6] מקובל לזורעה בעיקר באזורים בדרום הארץ, במקומות בהם החיטה אינה יכולה להתפתח כראוי.

השימושים המרכזיים בשעורה כיום הם לצורך מאכל בהמה, כמספוא - שחת ותחמיץ[7], ולצורך מאכל אדם כרכיב מרכזי במשקאות אלכוהוליים, גריסי פנינה ולחם שעורה[8].

השעורה היא הגידול השישי בחשיבותו בעולם.[9]

הרכבה הכימי הוא: 62.7% פחמימות, 12% מים, 11.1% חלבונים, 9.7% סיבים, 2.3% מינרלים, ו2.1% שומנים.[10] כמות חלבוני הגלוטן בשעורה דומה לחיטה[11], אך איכותם נמוכה יותר, והלחם המתקבל קשה ובעל מרקם צפוף. עיין ערך גלוטן.

 

השעורה בתקופת המקרא ובדברי חז"ל

השעורה היא אחד המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, כפי שנאמר: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"[12] השעורה והחיטה הם שני המינים המרכזיים מבין חמשת מיני דגן, לכן רק הם הוזכרו  בפסוק,[13] ובשל כך הם אף במעמד חשוב יותר בהשוואה למיני הדגן האחרים שלא הוזכרו בפסוק זה,[14] גם אם איכות הלחם שנעשית מהמינים האחרים טובה יותר. [15] עיין ערך חמשת מיני דגן.

השעורה שימשה ברציפות הן למאכל אדם[16] והן למאכל בהמה[17] מתקופת המקרא עד תקופתנו. היא הוזכרה מספר רב פעמים בתנ"ך: מכות מצרים, קרבן העומר, קרבן סוטה, הגידול החקלאי המרכזי המוזכר במגילת רות הוא השעורה,[18] כשדוד נמלט מאבשלום, רעיו נותנים לו שעורים.[19] תזונתם של הסוסים בימי שלמה הייתה שעורים[20]. השעורים היוו חלק ממזונו של יחזקאל לפני ששכב על צידו.[21] השעורים היוו תשלום עבור הסכמת האישה להינשא עם הנביא.[22] הנביא מתאר שהשעורה נזרעה מסביב לחיטה.[23].

באזורנו גדלו שני זני שעורים, שעורים ללא שם לוואי ושעורים אדומיות.[24] במשנה ובגמרא ישנם אזכורים רבים לגידול השעורים והשימוש בהם[25], לדעת ז. עמר[26] הוא גודלה בארץ גם בימי הביניים.

חזרתה של נעמי יחד עם רות הייתה בתחילת קציר שעורים,[27] הוקעתם של בני שאול על ידי הגבעונים היתה בתחילת קציר השעורים[28].

קציר השעורים מסמל גם את זמני השנה; בלוח גזר[29], בשורה הרביעית מובא: "ירח[קצר[שערמ", והכוונה ככל הנראה קצירת לעונת קציר השעורים. מהמשנה אנו לומדים שעונת קציר השעורים מוקדמת לקציר החיטים.[30]

 

היזקי השעורה שהוזכרו בתנ"ך

השעורה נפגעה ממכת הברד:[31] "והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל" השעורה נפגעה משום שהיתה בשלה בזמן המכה.[32] הפגיעה הייתה שבירת הצמח.[33] מכיוון שזמן הצימוח של השעורה  מהיר היא הייתה בשלה בזמן מכת הברד ולכן נפגעה, לעומת החיטה שזמן צמוחה  אטי, ולכן לא נפגעה במכת הברד.[34] הסבר נוסף לכך הוא שמדובר בשעורה שנזרעה בקיץ ולכן הייתה בשילה במכת הברד.[35] השעורה אף נפגעה במכת הארבה בזמן יואל[36]. איוב הצטער על כך שבמקום ששדהו תגדל שעורה, עלה מין של קוצים.[37] בשל כך, הרואה שעלו קוצים בשדהו, עליו לזרוע בה שעורה.[38]

 

קרבנות

קרבן העומר

מדין תורה, יש להקריב בפסח, בט"ז בניסן, את קרבן העומר ולפני הקרבתו אין להשתמש בתבואה החדשה שהשרישה לאחר הקרבת העומר בשנה שלפניה, כפי שנאמר[39]: "כי תבאו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן... ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם". איסור השימוש בתבואה לפני הקרבת קרבן העומר נקרא איסור 'חדש'. חז"ל למדו שקרבן העומר הוא קרבן העשוי שעורים[40]. קרבן זה בא משעורים מובחרות שניפו אותן בי"ג נפות.[41] מכיוון שמשך הגידול של שעורים קצר יותר מאשר חטים, הן היו בשלות כבר בימי ניסן, אך החיטה הבשילה רק כחודשיים לאחר מכן, בזמן חג השבועות[42].

 

קרבן סוטה

הקורבן אותו מביא אדם החושד באשתו שסטתה תחתיו הוא קרבן העשוי משעורים.[43] קרבן זה הוא בין הקרבנות היחידים העשוי משעורים. טעם הדבר על פי חז"ל הוא שמכיוון שהיא עשתה מעשה בהמה (זנתה תחת בעלה), אף קרבנה יהיה ממאכל המיועד לבהמה[44].

 

מאפייני הצמח

צמח השעורה דומה לצמח החיטה, לכן יתכן שבני אדם לא יבדילו ביניהם[45]. הצימוח של השעורים הוא המהיר שבין מיני התבואה.[46] הביטוי שעורה הובא גם כן במשנה כתיאור הגבעול של צמח.[47] הזמן בו ניתן לקצור את השעורים מוגבל, ולכן מותר לקצרן בחול המועד.[48] חיטה ושעורה הם שני מינים שאסורים בזריעה זה ליד זה[49] אולם מכיוון שצורתם שונה ישנם מצבי זריעה מיוחדים שניתן לזרוע חטים ושעורים יחד ללא הרחקה.[50]

 

דיני טומאה וטהרה

מן התורה אדם מת מוגדר כ'אבי אבות הטומאה', והנוגע בו נטמא גם הוא, כפי שנאמר:[51] "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים", חז"ל למדו שדין הטומאה קיים לא רק בגוף שלם של אדם שמת, אלא גם בחלקים מן המת, ובחלקי גוף שנופלים מהאדם החי. הלכה למשה מסיני[52] היא שהשיעור הקטן ביותר של אברי האדם לדינים אלו הוא עצם כשעורה,[53] פחות משיעור זה אינו מטמא.[54] שיעור זה הוא כשיעור של שעורה בינונית שהיא שעורה מדברית.[55]

לדין זה ישנן השלכות רבות כגון: אבר שנושר מאדם מטמא את הנוגע בו אך כל עוד הוא מחובר לגוף האדם בשיעור שעורה הוא נחשב כמחובר ואינו מטמא.[56] שיעור של עצם כשעורה מטמא את הנזיר וגורם לו לסתור את נזירותו[57], והשלכות נוספות לדיני טומאה וטהרה[58].

 

פסח

חז"ל קבעו שהשעורה נחשבת לאחד מקבוצת המינים שהתורה ייחדה משאר המינים שבהם חלים דיני הפסח:, ניתן לצאת בהם ידי חובת מצה בפסח, ואף אסורים משום חמץ.[59] קצב ההחמצה של שעורים משתנה לפי איכותן. בשעורים איכותיות הקצב אטי יותר מחטים, ואילו בשעורים שאיכותן ירודה קצב ההחמצה מהיר יותר מחטים.[60] על מנת להקל על טחינת השעורים יש להשרותן לפני כן במים, פעולה זו נקראת 'לתיתה'. אין ללתות את השעורים בפסח מחשש שמא בתהליך השרייה הם יתפחו ויחמיצו[61], עיין ערך חמץ לענין הגדרת החימוץ.

 

נדרים

בלשון בני אדם, כשאדם נודר עד הקציר כוונתו היא לקציר החטים ולא לשעורים, מכיוון שקציר השעורים מוקדם יותר מקציר החטים, ויתכן שקציר החטים היה משמעותי יותר מקציר השעורים[62].

 

הלכות הקשורות למאפייני הגרעין

מיני השעורה השונים הם מינים עטויים, דהיינו, הגרעין עטוף במוץ ויש לקלפו לפני שמשתמשים בגרעין, לעומת זאת חיטה היא מין חשוף ודי בשפשוף קל על מנת להסיר את המוצים. גרעין קלוף נקרא בלשון חז"ל  'חושלא'[63] (ראה נספח תמונת גרגרי השעורה). עובדה זו הוזכרה בכמה הלכות:

א. כל עוד המוץ אינו מוסר מהגרעין, הגרעין אינו מוכן לאכילה ואינו מקבל טומאה.[64]

ב. בהלכות תרומות ומעשרות קיים כלל שכל עוד לא הסתיימה מלאכת ההכנה של הפרי לאכילה, לא חייבים להפריש ממנו תרומות ומעשרות, לפיכך מותר לאדם לקלף ולאכול גרעינים בודדים  בלא להתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות[65].

ג. השעורה שימשה כמדד ביחס לשיעורים שונים. הגמרא דנה בשאלה האם שיעור שעורה כולל את קליפת השעורה, או שאינו כולל אותה[66].

באחסנה ממושכת של מינים שונים מהצומח כגון גרעינים, קש וכדומה, ישנו פחת בשל הצטמקות החומר, רקבון, מזיקים ועוד, כמות הפחת משתנה בין המינים השונים. הפחת אותו אמדו חז"ל לשעורים הוא תשעה קבים לכור (1.25%)[67] וכן, כמות של רבע קב קש מתוך סאה של גרעיני השעורים (%4) נחשבת לכמות ש הלוקח יכול לקבל, ואין בכך משום מקח טעות.[68]

גרעין השעורה קל יותר מאשר גרעין של חיטה.[69] השעורים שגדלו סמוך לאדום היו באיכות נמוכה מאשר השעורים שגדלו בשאר חלקי הארץ.[70]

 

שיעורי תורה

נחלקו התנאים במשמעותו של הפסוק של הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל[71]. יש הסוברים שמפסוק זה נלמד סדר הקדימות בברכות, ויש הסוברים שמפסוק זה נלמדו השיעורים המחייבים בדיני התורה השונים, וזהו שבחה של ארץ ישראל ששיעורי תורה תלויים בגדל בה.

השעורה הוזכרה בחז"ל כמדד לשיעורים שונים[72]: נפח, משקל, אורך ורוחב.

יש הסוברים שהסיבה שבגינה נקבעה השעורה כמדד לשיעורים השונים היא "שמשקלו טבעי מתקיים בכל דור"[73]. קיים דיון רחב בפוסקי דורנו האם שיעור זה של השעורה קבוע, או שמא הוא משתנה לפי המציאות הקיימת בכל תקופה.[74]

מן התורה, שכשאדם מקדיש את  שדהו, ערכה נמדד על פי שווי שדה בו נזרעות שעורים[75], ולא לפי שוויה האמיתי.[76] או שהגדרת השטח שהוקדש היא לפי כמות זריעת השעורים באותו שטח, בלא תלות לאיכותו של השדה.[77] המדד הוא לפי כמות הזרעים הנזרעת בשדה זה, ולא לפי כמות היבול המתקבלת בשדה זה.[78]

 

משקל

השעורה היוותה כמשקל הבסיסי שקבעו חז"ל, וממנו נגזרו המשקלים השונים שהובאו בחז"ל; כגון: פרוטה- חצי שעורה[79], איסר- ארבע שעורות[80]. מעה- שש עשרה שעורות[81], מחצית השקל כפי שהייתה בזמן משה רבינו- מאה ושישים שעורה[82], משקלו של השקל לאחר שהוסיפו עליו חכמים בימי בית שני הוא 348 שעורים.[83] משקלים אלו הם לפי כסף טהור. שיעור זה הוא גם באיסורים[84] וקנסות.[85]

 

גודל

רוחבה המינמלי של של רצועת התפילין הוא שעורה.[86]

גודל גרעין השעורה:

ממצאים ארכיאולוגיים

ממחקרים שנעשו בממצאים הארכיאולוגיים השונים עלה כי המבנה הגנטי של גרגרי השעורה בעבר דומה למבנה הגנטי של גרגרי השעורה של ימינו וכי אין הבדל מובהק ביניהם[87].

הגרעינים השונים שנמצאים באתרים היסטוריים שונים השתמרו בשל תהליך השריפה המהיר שהתרחש באתר, לכן הגרעינים שנמצאו הם גרעינים מפוחמים. במחקר מקובל כי השריפה גורמת לקיצורם בכ10 אחוזים באורך הגרעין, ומאידך לתפיחתו לרוחב בשיעור של כ5 אחוזים.[88] בשל ההתפחמות והליך השריפה אין משמעות למשקלו של הגרעין.

גודלם הממוצע של גרעיני השעורה שנמצאו באתר ראש זית, המתוארך לתקופה ה9 לפנה"ס (תקופת דוד המלך) הוא 5 מ"מ אורך x 2.5 מ"מ רוחב x 2.0 מ"מ עובי.[89]

גודלם הממוצע של הגרעינים שנמצאו באזור נחל יתיר, באתר המתוארך לתקופת מרד בית שני הוא 6.2 מ"מ אורך  x2.7 מ"מ רוחב x 2 מ"מ עובי. [90]

 

גדלו כיום

בזני התרבות כיום, קיימת שונות בין הזנים השונים, השונות נובעת ממטרת השימוש בגרעין למאכל אדם או למאכל בהמה וכן תנאי הגדול, כמות המים שהצמח קיבל, תזמון הזריעה, הימצאות מזיקים בקמה[91], ועוד.

המדד הקובע לגבי משקל הזרעים השונים הוא משקל האלף, דהיינו משקלם של 1000 זרעים, מדד זה מבטא גם את איכותם של הזרעים, משקלם של אלף זרעים נע בין 37 גרם, ל51 גרם, דהיינו בין 0.037 גרם ל 0.051 גרם לזרע. גודלם הממוצע הוא 8.895 מ"מ אורך x 3.69 מ"מ רוחב x  2.64 מ"מ עובי.[92]

 

הלכות הנובעות מהשימוש המקובל בשעורה

השימוש הרגיל של שעורה הוא בגרעינים שלה, ולכן גם אם אדם זרע את השעורה על מנת להשתמש בגבעוליה - הוא פטור מהפרשת תרומות ומעשרות מהגבעולים.[93]

הכמות הקטנה ביותר הנצרכת לאדם על מנת שישבע מהשעורים במשך יום אחד היא חצי קב שעורים או קב שלם של שעורים[94], אולם מזון המספיק לשבת שלימה הוא שני קבי שעורים.[95] פת השעורים נאכלת לאט מאשר פת החטים, לכן שיעור 'כדי אכילת פרס' נמדד לפי זמן אכילת פת חטים.[96] פת שעורים זולה יותר מפת חטים[97]. לפת העשויה משעורה ישנה יכולת ספיחת נוזלים גבוהה, לכן יש הסוברים שאין להניח פת שעורים על גבי חבית של יין תרומה בשל העובדה שהשעורים שואבות את אדי היין.[98] לדעת מ. רענן יכולת ספיחת הנוזלים על ידי השעורה גבוהה יותר משאר מיני הדגן משום שהיא מכילה אחוז גבוה של סיבים תזונתיים המצויים בכל חלקי הגרעין (הן הקליפה והן רקמת המזון – האנדוספרם).[99] יתכן שעובדה זו גם מבארת את אופן ההמתה של אדם שבית הדין מעוניין להרגו, אך מסיבות שונות הדבר לא מתאפשר. אופן המתה זה הוא האכלת 'לחם צר ומים לחץ' ולאחר שהמעיים מתכווצים מאכילים אותו בשעורים, שמתנפחות במעיו וגורמות לו למות.[100]

פת שעורים,[101] או קמח שעורים[102] יכולים לגרום לבעיות עיכול, ולהתפתחות תולעי מעיים.[103]. שעורים קלופות הוזכרו כתרופה לאדם, וזקוקות לבישול רב על מנת להתקינן לשם כך[104]. קמח שעורה שימש כמרכיב בהכנת זיתום המצרי וכותח הבבלי.[105]

הרטבת גרעיני שעורה במים גורמת להתפתחות תהליכי תסיסה בגרעין, באופן זה השעורה שימשה כמרכיב בהכנת משקאות שונים כגון: שיכר.[106] משקה זה שימש גם בשמחות.[107] אופן הכנתו הוא הכנסת השעורים לתוך גגית מים, ובישול המים[108], מסתבר שתהליך זה ארך מספר ימים[109]. ברכת השיכר היא "שהכל"[110]. משקה נוסף הקשור לשעורים הוא הכנת חומץ מיין על ידי הטלת שעורים ביין[111]. יש לציין כי כיום השעורה משמשת כמרכיב מרכזי בהכנת משקאות אלכוהוליים דוגמת בירה, ויסקי, ועוד.

 

כתיבה: מ"ר, ד"א

ביבליוגרפיה:

  1. בניש מדות ושעורי תורה עמ' קלו- קלז; קמ- קמא.
  2. ז. עמר, חמשת מיני דגן עמ' 38- 41
  3. ז. עמר, גדולי ארץ ישראל בימי הביניים עמ' 69- 73
  4. מ. רענן, שעורים נעשו יפות – שעורה תרבותית, פורטל הדף היומי.
  5. מ. רענן, מפני שהשעורים שואבות, שעורה תרבותית פורטל הדף היומי
  6. י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 146-148).

 

  1. Size Distribution of Barley Kernels, Alena Sykorova, Czech Journal of Food Sciences, Vol. 27, 2009, No. 4: 249–258
  2. Chemistry of Cereal Grains, Peter Koehler and Herbert Wieser
  3. Composition and structure of barley grain in relation to end uses , Ulla Holopainen-Mantila, VTT Technological Research Centre of Finland Ltd
  4. On the Origin and Domestication History of Barley (Hordeum vulgare), A. Badr, Molecular Biology and Evolution, Volume 17,Issue 4 Pp.499-510.
  5. Genomic analysis of 6,000-year-old cultivated grain illuminates the domestication history of barley ,Nature Genetics 48 (2016) 1089–1093 מאת וייס וחוב'. וכן: On the Origin and Domestication History of Barley, Molecular Biology and Evolution, Volume 17,Issue4, Pp.499-510 4

נספח: זרעי השעורה עטופים במוץ שלהם:

זרעים מקולפים:

[1] אונקלוס שמות ט, לא.

[2] ישנם שסבורים שישנו רק מין אחד מתורבת- שעורה תרבותית, ושלושה תתי מינים: שעורה דו טורית, ארבע טורית ושש טורית, לשעורה ישנם שלושה זוגות של פרחים, בשעורה דו טורית שני זוגות פרחים עקרים, בשעורה ארבע טורית שני זוגות הם פוריים, ובשעורה שש טורית כל הפרחים הם פוריים.

[3]On the Origin and Domestication History of Barley (Hordeum vulgare) ,Molecular Biology and Evolution, Volume 17, Issue 4

Pp. 499-510. וכן זוהרי, הופף, וייס עמ'...

[4] ראה טבלה מסכמת ז. עמר חמשת מיני דגן עמ' 111. יש לציין כי בדברי חז"ל, פסחים לה, מנחות ע, כשתרגמו את חמשת מיני דגן לארמית, הם תרגמו רק את הכוסמין, השיפון ושיבולת שועל, ואילו שעורה וחיטה לא זוהו באופן מיוחד, כנראה משום שמינים אלו היו מוכרים היטב באותו זמן.

[5] אנציקלופדיה לחקלאות כרך ב עמ' 69.

[6] לעובדה זו ישנה משמעות ביחס לדיני 'חדש'.

[7] לצורך זה משתמשים בארץ בזן של שעורה דו טורית.

[8] לצורך זה משתמשים בארץ בזן של שעורה שש טורית.

[9] נתוני FAOSTAT.

[10] וייסר, קוהלר, עמ' 13.

[11] ראה וייסר, קוהלר עמ' 18- 20. בשעורה, קבוצת חלבונים זו נקראת horedain.

[12] דברים ח, ח.

[13] רבינו בחיי דברים ח, ח.

[14] תוספתא ברכות ד, טו, ספר הפרדס שער תקון הברכות, ספר תשב"ץ קטן סימן שכב. רמב"ן ברכות לט, ב, טור או"ח קסח רמב"ם ברכות ח, יג

[15] אבודרהם, ברכת הלחם וזמון ד"ה מצוה מן המובחר.

[16] נעמי שומעת ש"פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (רות א, ז) ורות מלקטת שעורים, בענין זה ראה ז. עמר "השעורה כמציאות וכסמל במגילת רות", על אתר ב, הוצאת תבונות, תמוז תשנ"ו, המדייני מתאר שלחם שעורים מתהפך על המחנה ערב הקרב עם גדעון (שופטים ז, ג). האיש המגיע מבעל שלישה מביא לתלמידיו של אלישע עשרים לחם שעורים (מלכים ב, ד, מב).

[17] בימי שלמה מלכים א ה, ח נאמר: "השעורים והתבן לסוסים ולרכש". וכן ב"ק יט, ב: "השן מועדת לאכול את הראוי לה... ופרה שאכלה שעורין". ב"ק כ, א, בהמה שהזיקה משלם דמי שעורים בזול, רש"י שבת נא, ב : "פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל".

[18] רות מלקטת ביומה הראשון בשדהו של בועז איפת שעורים, בועז זרה את גורן השעורים כשרות הגיעה אליו בלילה, והוא נותן לה באותו הלילה שש שעורים.

[19] שמואל ב, יז כז- כח, ראה עוד שמואל ב יד, ל שעבדי אבשלום מציתים את שדה השעורים של יואב כדי שיסייע לו להיפגש עם דוד.

[20] מלכים א ה, ח.

[21] יחזקאל ד, ט.

[22] הושע ג א- ב: ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהבת רע ומנאפת...ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים".

[23] כך מבאר רש"י את דברי ישעיהו כח, כה: "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו", ראה רד"ק במקום שכתב שכוונת הפסוק היא שלשעורה ישנו מקום מיוחד בפני עצמו בו זורעים אותה.

[24] כתובות סד.

[25] כגון משנה מעשרות ד, ה.

[26] גדולי ארץ ישראל בימי הביניים עמ' 69- 73.

[27] רות א, כב, ראה רות ב, כג, רות דובקת בנערותיו של בועז עד סיום קציר השעורים וקציר החטים.

[28] שמואל ב כא, ט.

[29] לוח גזר הוא לוח אבן גיר שנמצא בשנת 1908 בתל גזר, על הלוח חרוטה כתובת בת תשע שורות הנראית כלוח שנה חקלאי. הכתובת מתוארכת למאה העשירית לפני הספירה (תקופת שלמה המלך), ועד לגילויה של הכתובת בתל זית, נחשבה לכתובת העברית העתיקה ביותר.

[30] נדרים סב, ב.

[31] שמות ט, לא.

[32] תרגום יונתן שמות ט, לא, רש"י שמות ט, לא, פסיקתא זוטרתא שמות ט, לא: ולפי שהיתה כבר גדולה נשתברה:

[33] רש"י שמות ט, לא

[34] מדרש שכל טוב שמות ט, לא.

[35] ר' חיים פלטיאל שמות ט, לא, ראה לעיל שישנם זני קיץ וזני חורף.

[36] יואל א, יא: "הבישו אכרים הילילו כרמים על חטה ועל שערה כי אבד קציר שדה".

[37] איוב לא, מ: "תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה", ראה בפרשנים שם שכתבו שבאשה הוא סוג של חוח.

[38] מדרש תנחומא, דברים, פרשת ראה אות יג.

[39] ויקרא כג, י- יב.

[40] מנחות סח, ב; פד, ב.

[41] סוטה יד, א וברש"י במקום.

[42] תוספתא ראש השנה (ליברמן) א, יב.

[43] במדבר ה, טו: "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים".

[44] סוטה יד, א, טו, ב: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" סמל נוסף למעמדה הנחות של מנחה זו הוא הוא שאין להביא אתה שמן ולבונה.

[45] עובדה זו הובאה בגמרא ב"ב נו, ב, ומשמעותה הוא לדיני חזקת שלוש שנים, שאם אדם מעיד על כך שנזרעה בשדה חיטה, ואחר מעיד שנזרעה שעורה, אין בכך סתירה, ויש למחזיק חזקה.

[46] שיטה מקובצת כתובות ח, א, לכן נהגו לזרוע לקראת נישואין שעורים שצומחים מהר , ולתת אותם ביום הנישואין כסימן ברכה לפרייה ורבייה.

[47] משנה פאה ח, ג: "נאמנין על השעורה של אורז".

[48] הלכות גדולות סימן כ עמוד רמב.

[49] משנה כלאים א, א.

[50] ראה למשל תוספתא כלאים ב, א- ד: "היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים או שעורים בתוך שדה חטים מותר מפני שחטים נראות בתוך שדה לחטים ושעורים נראות בתוך שדה לשעורים".

[51] במדבר יט, יא.

[52] משנה נזיר נו, ב.

[53] משנה כלים א, ד, נחלקו התנאים בכמה מקומות בגדר שיעור זה, ראה משנה עדויות ו, ג שנחלקו התנאים האם עצם בשיעור של שעורה שנפלה מאדם חי מטמאת, וכן אהלות ב, ז שנחלקו בדין עצם כשעורה שנחלקה לשניים האם מטמאת, וכן גל של עצמות שאין בכל עצם בפני עצמה שיעור של שעורה. יש לציין שטומאה זו היא רק במגע ומשא אך אינה מטמאת טומאת אוהל ראה רמב"ם טומאת מת ב, ט- י.

[54] משנה אוהלות ב, ה.

[55] משנה כלים יז, ח.

[56] משנה כריתות ג, ח.

[57] משנה נזיר ז, ב.

[58] ראה למשל משנה אהלות יג, ה; משנה אהלות יח ד, לגבי הגדרת שדה ככזו שיש לחשוש בה לטומאת מת (שדה בוכין).

[59] משנה חלה א, א, ירושלמי חלה א, א. רמב"ם חמץ ומצה ה, א.

[60] פסחים מח, א, רבינו חננאל ורש"י במקום.

[61] פסחים מ, א, מב, א.

[62] נדרים סב, ב.ראה המיוחס לרש"י במקום: עד שיתחילו לקצור חטין קאמר ולא קציר שעורים וקציר שעורים הוי מוקדם. לדעת התוספות במקום: עד שיתחיל קציר חטין דקציר המיוחד קאמר.

[63] ב"מ קטז, א, וברש"י במקום. ראה תשובות הגאונים - הרכבי סי' רצו שכתב: "חושלא- שעורים מכותתות ומבשולות".

[64] משנה טבול יום א, ה.

[65] משנה מעשרות ד, ה, ביצה יג, ב.

[66] יומא עט, א: "בעי רב אשי, עצם כשעורה, בקליפתה או בלא קליפתה".

[67] ב"מ מ, א, ארחות חיים דין פקדון.

[68] ב"ב צד, א.

[69] ב"מ פ, א, אי לכך אדם השוכר מחברו חמור על מנת לשאת חטים אינו יכול לדאת עליו שעורים מכיוון שהנפח קשה לחמור כמו המשקל.

[70] כך מבארת הגמרא כתובות סד, א את דברי רבי ישמעאל שצריך לתת לאישה כדמי מזונות לשבת אחת ארבעה קבי שעורים ולא די בשני קבים, כבחיטה.

[71] ברכות מא, א מחלוקת רבי יצחק ורבי חנן.

[72] בניש...

[73] חזו"א חו"מ טז, יח, ראה רש"ר הירש דברים ח, ח שכתב בשם בעל מחבר ספר על השיעורים בהלכה, שבעולם העתיק היו נוהגים לקבוע את היחידות של מידות ומשקלות על פי פירות, ונוצר צורך במסגרת המסחר הבין - לאומי  לקבוע את פירותיה של ארץ מסוימת אחת לצורך השיעורים האלה. הואיל ופירות ארץ ישראל היו ידועים בעולם כמעולים שבפירות, היו קובעים על פיהם את היחידות למידות ולמשקלות, וזהו שבחה של ארץ ישראל שהתבטא בכך שפירותיה היו מקובלים בכל מקום כיחידות אלו. .

[74] ראה שיעורי תורה, לגר"ח נאה עמ' 122.

[75] ויקרא כז, טז: "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף".

[76] ערכין יד , א בין אם איכותו של השדה היא גבוהה ובין אם היא נמוכה. ראה רש"י ויקרא כז, טז.

[77] רא"ם ויקרא כז, טז. שפתי חכמים ויקרא כז, טז, ס"ק א. ראה רש"ר הירש ויקרא כז, טז שדן בחישוב מדוע השווי הוא לפי זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.

[78] ערכין כה, א: "כור זרע ולא כור תבואה".

[79] רמב"ם טוען ונטען ג, א.

[80] רמב"ם שקלים א, ג.

[81] רמב"ם טוען ונטען ג, א, שקלים א, ג.

[82] רמב"ם שקלים א, ה. שיעור זה הוא כשיעור שהיה בזמן משה רבינו, אך בשלבים מאוחרים יותר הוסיפו על שיעור זה, ראה רמב"ם ערכין וחרמין א, ד.

[83] רמב"ם שקלים א, ב

[84] ראה: רמב"ם מאכלות אסורות ז, כא: "וטבח שדרכו לנקות הבשר... ונמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו", רמב"ם מאכלות אסורות יד, ח: "האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות האסורים"...

[85] רמב"ם אישות יד, טו: "המורד על אשתו... מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת."

[86] רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ג, יב: "לוקחין רצועה של עור רחבה כאורך השעורה ואם היתה רחבה מזו השיעור כשרה".

[87] להשוואת המבנה הגנטי של שעורה שנמצאה במערות מדבר יהודה, לשעורת ימינו הגדלה באזורנו ראה: וייס וחוב' וכן באדר וחוב'.

[88] עפ"י מידע מאת ד"ר יואל מלמד- בר אילן.

[89] תודתי נתונה לד"ר יואל מלמד מהמחלקה לבוטניקה ארכיאולוגית באוניברסיטת בר אילן על מידע זה. המידע מופיע ב: Ancient infested Wheat and Horseebean מאת  מ.א כסליו וי. מלמד.

[90] מ. כסלו, מצבר של שעורה באתר נחל יתיר. מתוך ע. קלונר, י. טפר מערכות המסתור בשפלת יהודה עמ' 383.

[91] ראה למשל: 'אפיון גורמים בגלוטן חיטה המאפשרים תזונת חולי צליאק בחיטה', מאת גלית שניר, האוניברסיטה העברית, הפקולטה לחקלאות, תשע"א

[92] ראה: Alena Sykorova.

[93] עירובין כח, א: "הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק - בטלה דעתו אצל כל אדם, לפיכך: זרען חייב וירקן פטור". רמב"ם תרומות ב, ז.

[94] מחלוקת תנאים במשנה פאה ח, ה, הובאה בגמרא ערובין כט, א, הכמות הזו היא הכמות הבסיסית אותה נותנים לעני המגיע לגורן.

[95] כתובות סד, ב.

[96] ברכות מא, א, וברש"י שם. ערובין ד, א.

[97] שבת קמ, ב, ובמאירי שם.

[98] משנה תרומות י, ג, גמרא ע"ז סו, ב פסחים עו, ב.

[99] מ. רענן, "מפני שהשעורים שואבות", פורטל הדף היומי.

[100] סנהדרין פא, ב

[101] שבת קח, א.

[102] שבת קט, ב- קי, א, לדעת רב יוסף בהמשך הגמרא שעורים הם חלק ממרכיביו של 'זיתום המצרי', תרופה ששימשה בזמן חז"ל לבעיות עיכול שונות. וראה יומא פג, א לגבי מי שאחזו בולמוס, שיכול לאכול קמח שעורים מעורב בדבש.

[103] ברכות לו, א.

[104] נדרים מא, ב.

[105] פסחים מב, ב, ראה תשובות הגאונים - הרכבי סימן שנב שכתב בביאור אחד המרכיבים של הכותח- "קומניתא דאומא" שמדובר ב"קמח שעורים שמגבלין אותו ומיבשין אותו ברמץ עד שמתעפץ ועושין ממנו כותח".

[106] שבת קלט, ב, מו"ק יב, ב, פסחים מב, ב ראה רש"י ד"ה שכר המדי: "ובמדי עושין שכר ממי שעורין, כעין אותן שלנו".

[107] כתובות ח, א,ע"ז ח, ב. פעולה זו, של הכנסת השעורים לתוך המים נחשבת לפעולה הראשונית של הכנת המזון לארועים שונים.

[108] רש"י שבת קלט, ב.

[109] בגמרא בכתובות ח, א, הובא שניתן לברך את ברכת 'שהשמחה במעונו' החל מהכנסת השעורים לגגית, שמאז ישנה ודאות שאף אחד הצדדים לא יחזור בו מהסכמתו לנישואין. מדברי הפרשנים מובן שפעולה זו נעשתה מספר ימים לפני החתונה.

[110] ב"ב צו, ב, ראה רשב"ם במקום, שכתב שלמרות שמקורו של השיכר הוא משעורים לא מברכים עליו מזונות או בורא פרי האדמה מכיוון שמדובר במאכל שאינו חשוב. רמב"ם ברכות ח, ח, טושו"ע או"ח רד, א.

[111] פסחים מב, ב.