אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

תחמיץ

כתיבה: הרב דוד אייגנר

ראשי פרקים:

הגדרה

הקדמה

רקע מדעי

א. שימוש בו בפסח

  1. גרעין החיטה- הגדרתו כמי פירות
  2. שלב קצירת התחמיץ, ומשמעותו מבחינת איסור חמץ
  3. הגדרת חמץ
  4. שימור התחמיץ

ב. קצירתו לפני העומר

ג. קצירתו בשמיטה

  1. רקע
  2. הפסד מאכל אדם
  3. איסור ספיחין

 

הגדרה

תחמיץ הוא תוצר של תהליך החמצה ושימור שנעשים מיבול מינים שונים ממשפחת הדגניים, על מנת לשמרם עבור מזון לבעלי חיים.

 

הקדמה

בעולם ישנם מליוני בעלי חיים מבויתים (פרות, עיזים, כבשים, סוסים, ועוד) שמטרתם היא אספקת מזון לבני האדם, שימוש בהם לצורך נשיאת משאות ועוד. בעבר היה מקובל להוציא בעלי חיים אלו למרעה, ושם הם היו מקבלים את כל מזונם, כיום בשל האינטנסיביות של המשקים החקלאיים והצורך להפיק מבעלי החיים את המירב, בעלי החיים נשארים במשקים השונים.

דבר זה דורש תכנון משקי מסודר להשגת מזונם של בעלי החיים באופן רציף ואיכותי במשך כל ימות השנה.

אחת השיטות המקובלות כיום לאחסון מזון לבעלי החיים היא קצירתו באביב ושימורו למשך השנה במקומות יעודיים (בורות תחמיץ).[1]

המזונות המרכזיים שניתן לשמר אותם באופן יעיל הם: חמשת מיני דגן ובעיקר חיטה ושעורה, וכן דגניים נוספים כתירס וסורגום. ניתן לשמר באופן עקרוני גם מיני קטניות, אך בשל סיבות אגרוטכניות שונות, הדבר אינו כדאי.[2]

לתחמיץ ישנן מספר השלכות הלכתיות:

שימוש בו בפסח.

קצירתו לפני העומר.

קצירתו בשמיטה.

 

רקע מדעי

צמיחת גרעין החיטה נחלקת לשלושה שלבים: הבשלת חלב, הבשלת דונג והבשלה מלאה.

קצירת התחמיץ המיטבית מתבצעת בשלב שבו החיטה נמצאת בין השלב של סוף הבשלת חלב לבין תחילת הבשלת הדונג, שלב זה הוא כחודש לאחר ההשתבלות.[3]

לאחר שהחיטה עוברת לשלב הבשלת דונג והבשלה מלאה, אחוז החומר היבש הוא גבוה, ואין אפשרות להחמיץ את התבואה.[4]

השלב הראשוני בהכנת תחמיץ, לאחר קצירת הירק (על ידי מקצרה), הוא קציצת הירק (על ידי קומביין) לחתיכות שאורכן הוא כ4-5 ס"מ, לאחר מכן בבור התחמיץ הירק נכבש בעזרת כלים כבדים כדי למזער כיסי אוויר, פיזור חומר משמר על גבי התחמיץ (מלח או קליפות הדרים) ועל גביהם יריעת ניילון אטומה המונחת בהידוק על הערימה, על מנת למנוע נוכחות אוויר וחדירת מים.

השלב השני מתחיל לאחר אטימת החומר, כשמתחילה פעולת ההחמצה- התסיסה.

מרגע שחומר אורגני נמצא בסביבה חסרת חמצן, מתרחש תהליך כימי בחומר; בכל חומר מן החי קיימת אוכלוסיית חיידקים פעילה, שמהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות התקינה של חיי האורגניזם.

עם העלמות החמצן מהסביבה, אוכלוסיית החיידקים האירוביים[5], מתחילה להצטמצם במהרה. ככל שהשהיה בסביבה נטולת החמצן מתארכת, אוכלוסיית החיידקים האנאירוביים[6] שהייתה בדרך כלל זניחה, מתחילה לשגשג, כשהתנאים האופטימאליים עבורם הם רטיבות בשיעור של 70%- 65%.[7]

תהליך ההחמצה שמתרחש בתוך בור התחמיץ הוא תהליך של תסיסה.

התסיסה היא: "תהליך של חילוף חומרים המתרחש ע"י מיקרואורגניזמים[8] בנוכחות חמצן או בהיעדרו, המיקרואורגניזמים ניזונים מחומר המזון ומפרקים את התרכובות האורגניות (הסוכרים הקיימים בצמח) לצורך הפקת אנרגיה, בתהליך זה הגלוקוז (שבצמח) מתפרק, נפלט חום ונוצרת חומצה לקטית"[9].

לאחר כשבועיים תהליך ההחמצה מסתיים עכב עלייה ברמת החומציות (3-4ph)[10], ברמה כזו של חומציות אין יכולת ליצורים חיים להתפתח, לכן כל החיידקים מתים וכך בתנאים אופטימאליים התחמיץ יכול להישמר למשך שנים, וערכיו התזונתיים לא נפגעים.

כל חשיפה של החומר לחמצן גורמת להתפתחות מחודשת של חיידקים אירוביים, הגורמים לקלקול התחמיץ, כל מגע עם מים גורם אף הוא לתהליך זה[11], חשיפה זו גורמת לעיפושו ולקלקולו[12].

על כן, כל עוד ישנם סוכרים בתבואה, ולא תהיה הפרעה לתהליך התסיסה תהליך זה ימשיך[13]. בסיומו של תהליך התסיסה כל הסוכרים בתבואה ינוצלו, ולא תהיה אפשרות לפתח בתבואה תהליכי יצירת בצק.

זאת משום שכדי ליצור התפחה של הקמח, השמרים זקוקים לגלוקוז כדי ליצור נשימה תאית, ומכיוון שהתסיסה האנארובית פירקה את כל הגלוקוז הקיים בצמח ובגרעינים, אין שום אפשרות לחיידקים אחרים להתפתח.

כמו כן, תהליך התסיסה גרם לפירוק של כל חלבוני התשמורת שבגרעין (כחלבון הגלוטן) ולכן הם אינם יכולים לתפוח[14].

כפי שכותב ד"ר זקס[15]: "נמצא כי הזרעים שהוצאו מהתחמיץ ספגו מעט מים בהרטבתם, אך איבדו כושר נביטה, ולקו מבחינת תכונות החיטה הקשורות להכנת לחם- ירדה פעילות עמילז, והתפרקו בהם החלבונים, ובפרט חלבוני אפיה. בהכנת מאפה נמצא כי נפגעו התפיחה והגמישות, הופיעו סידוק והתפוררות וצבע כהה, והתוצר נמצא בלתי כשיר למאכל אדם, אפילו בהכנת קמח איכותי".

יש לציין שמבחינה כימית התסיסה של התחמיץ דומה לתסיסה של הבצק, בשני המקרים החיידקים מנצלים את הסוכרים שבתאים, עם זאת ההגדרה הכימית של התחמיץ, שונה מהגדרתו ההלכתית, וכן השם - תחמיץ נובע מהחמיצות של התהליך ולא מחמץ.

 

א. שימוש בו בפסח

1. גרעין החיטה- הגדרתו כמי פירות

כפי שראינו לעיל, אחד הגורמים להחמצת התבואה הוא המים שבתבואה עצמה, מעמדם ההלכתי של מים אלו הוא כדין מי פירות[16]. בגמרא[17] הובא שמי פירות אינם מחמיצים, יש הסוברים[18] שמי פירות אינם מחמיצים כלל, אך אם עירב בהם מים ממהרים להחמיץ. ויש הסוברים[19] שהם מחמיצים כדי חמץ נוקשה, אך גם לדעתם נראה שאין לחוש למים הנמצאים בגרעין החיטה.[20] אולם אם ירדו גשמים משמעותיים במהלך הקציר, יש לחשוש לכך שהתבואה שנקצרה שהתה ביחד עם מים יותר מכדי שיעור מיל, ולאסור את השימוש בתחמיץ זה בפסח, כדין מי פירות שהתערבו במים.[21] 

2. שלב קצירת התחמיץ, ומשמעותו מבחינת איסור חמץ

קצירת התחמיץ מתבצעת בשלב בו התבואה היא בין שלב החלב לשלב הדונג, שלב זה הוא שליש הגידול של הגרעין, בשלב זה חיטה יכולה להחמיץ מבחינה הלכתית.[22]

 3. הגדרת חמץ

החמץ שנאסר מן התורה הוא הנעשה מחמשת מיני דגן בלבד[23] שבאו במגע עם מים.[24] בפוסקים נזכרו מספר סימנים לכך שתבואה שבאה במגע עם מים החמיצה: חטים מצומחות, חטים מבוקעות וחטים שנשתנה מראיתן.[25]

 4. שימור התחמיץ

חלק מתהליך הכנת התחמיץ הוא גם כן שימורו, לצורך השימור מקובל להשתמש בשני חומרים: קליפות הדרים ומלח תעשייתי.

הצורך בשימור זה הוא על מנת למנוע כניסה של חמצן ומתוך כך התפתחות של חיידקים אירוביים, שיכולים למעשה לקלקל את התחמיץ.

הקליפות הן בגובה של כ- 20- 30 ס"מ על התחמיץ, ואילו המלח ניתן בכמות של כ 3-4 ק"ג למטר מרובע על פני התחמיץ, כך שכמות קטנה של מלח מועילה על מנת לשמר כמות רבה מאוד של תחמיץ.

כיסוי התחמיץ בקליפות הדרים הוא בעייתי בשל המים ששוטפים בהם את ההדרים לפני סחיטתם, ומים אלו נשארים בקליפות, הרי שכשהקליפות מגיעות למגע עם התחמיץ, הם מחמיצות אותו כדין מי פירות המעורבים עם מים שממהרים להחמיץ.

כמות המלח שבה משתמשים היא קטנה מאוד (4-5 ק"ג לכמה טונות של תחמיץ), אין למלח זה דין מים שממהרים להחמיץ יחד עם מי פירות, ואין לחשוש לו.[26]

 

ב. קצירתו לפני העומר

קצירת התחמיץ מתבצעת על פי רוב לפני חג הפסח, לפני זמן הקרבת העומר, אף על פי כן יש מי שמתיר תנאים מסוימים לקצור את התחמיץ בזמן זה, עיין ערך 'עומר.'[27]

 

ג. קצירתו בשמיטה

 1. רקע

בישראל נזרעים שני קוי חיטה מרכזיים, קוי חיטה לאפייה וקוי חיטה לתחמיץ, כשלכל קו יש את הזנים המיועדים לו, אם כי לעיתים בשל שיקולי עלות או צרכים שונים זני האפייה משמשים גם לתחמיץ.[28] בשנת 2012 נזרעו בארץ כ-מיליון דונם חיטה, 750 אלף דונם נזרעו לגרגירים (אפייה) ו 250 אלף דונם נזרעו לצורך תחמיץ.

 2. הפסד מאכל אדם

אין לתת לבהמה מאכל שמיועד לאדם כפי שמובא בתוספתא,[29] בתורת כהנים[30], וכך פוסק הרמב"ם:[31] "פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות", בטעם הדבר כתב הראב"ד בתורת כהנים שיש בנתינת פירות אלו לבהמה משום הפסד.

אולם איסור זה הוא רק בפירות המיוחדים למאכל אדם, כלשונו של הרמב"ם: "פירות המיוחדים" שזוהי מטרתם, ואם נותנים אותם לבהמה במקום לאדם יש בכך הפסד, לכן מין שמשמש גם למאכל אדם וגם למאכל בהמה אין בנתינתו לבהמה משום הפסד.

וכן, במקרה בו החיטה שנזרעה מלכתחילה לא היתה מיועדת כלל למאכל אדם, שמטרת זריעתה היתה לבהמה, אין בקצירה למאכל בהמה משום הפסד מאכל אדם, וניתן לקצרה לצורך בהמה גם בשלב שיתכן שהיא ראויה למאכל אדם[32].

 3. איסור ספיחין

על מנת שהיבול לא יאסר באיסור ספיחין יש לקצור את החיטה עוד לפני שלב הפריחה.[33]



[1] יש לציין כי מזון בעלי החיים מורכב משלושה חלקים מרכזיים: מזון גס (תחמיץ וחציר) ומזון מרוכז (תערובת) שמכיל גרעניים שונים, ויטמנים ועוד.

[2] תחמיץ מקטניות נקרא 'שחמיץ', "ייבוש צמחי קטניות ושימורם כשחת מלווה בד"כ באובדן ניכר של העלים המתיבשים מהר יותר מאשר הגבעול וחלקם נושרים בזמן הכנת השחת, בעיקר כתוצאה מהפעולות המכניות הכרוכות בהכנה. עיקר המרכיבים התזונתיים בצמחי הקטניות נמצאים דוקא בעלים ונשירתם בשדה מהווה הפסד  כלכלי. שימור קטניות על ידי החמצה גם כן כרוך בבעיות ובהפסדים. השיעור הגבוה של החלבון והנמוך הסוכרים כפי ( שנמצא בדרך כלל בצמחי קטניות) מאט את קצב התסיסה וירידת ה ph, מכאן שמשך התסיסה מתארך ושיעור ההפסדים גבוה". (מתוך: השפעת גומלין בהחמצת חיטה ובקיה מאת גלעד אשבל, צבי וינברג ויאירה חן, היחידה לשימור מספוא ומוצרי לואי, המחלקה לאיסום, מינהל המחקר החקלאי, מכון וולקני, פורסם בחוברת 'משק הבקר והחלב' מס' 272, פברואר 1998).

[3] השתבלות- יציאת השיבולת מנדן העלה, לאחר שלב זה ישנו את שלב הפריחה השלב שבו יוצאים הפרחים משיבולת זו.

[4] ראה: השפעת תוספי תחמיץ לירק חיטה על הרכב כימי ונעכלות, פרופיל החמצה ועמידות לחשיפה אירובית מאת: ר. סולומון, ג. עדין, ש. רווח, ג. ארונסון, מ. וסר, י. חן וצ. ויינברג עמ' 8, כמו כן יש לציין שישנם הבדלים בין הזנים, כשהזנים המבכירים מבשילים בשלב מוקדמים יותר ואילו האפילים מבשילים בשלבים מאוחרים יותר.

בשלב הדונג קוצרים את החיטה עבור חציר, ובבשלות מלאה, הגרעינים נקצרים לצורך מאכל אדם/ בהמה/ או לזריעה בשנה הבאה, הגבעול והעלים נקצרים לקש.

[5] ארוביים- אוירניים, חיידקים שדרוש חמצן לפעולתם וללא חמצן אינם יכולים לתפקד.

[6] אנארוביים - אל אוירניים, שאינם מתבססים על חמצן וכשהם באים במגע עם חמצן אינם יכולים לתפקד.

[7] לכן בדרך כלל קוצרים את התחמיץ בשיעור רטיבות של 30- 35 אחוז חומר יבש.

[8] מיקרואורגניזמים- יצורים חיים זעירים.

[9] הגדרה זו של התסיסה נלקחה מויקיפדיה ערך תסיסה. חומצה לקטית- חומצת חלב- חומר שנוצר כתוצר סופי של חילוף חומרים של גלוקוז בהיעדר חמצן. חומצה זו היא חומר משמר חשוב.

[10] עלייה זו יכולה להתבצע רק לאחר שכל הסוכרים המצויים בחומר התפרקו.

[11] תהליך זה מתרחש לאחר מספר קצר של ימים.

[12] חשיפה זו יכולה לגרום אך ורק להתיישבות של שמרים ופטריות על גבי התחמיץ, ולא להתחיל מחדש את תהליך נשימת התא, משום שהפעילות האנאירובית גרמה לכך שנשימה תאית שוב לא תוכל להתבצע.

[13] זאת משום שכל עוד ישנם סוכרים, רמת ה- ph מאפשרת התפתחות של חיידקים אלו.

[14] מתוך: THE USE OF SDS POLYACRYLAMIDE GEL ELECTROPHORESIS FOR DETECTION OF PROTEIN DEGRADATION DURING SILAGE FERMANATION, מתוך כתב העת Israel J. of Plant Sciences 2000, 48. המחקר נעשה ע"י חוקרי המכון לגד"ש במינהל המחקר החקלאי: שמואל גלילי ויואל לשם, ופרופ' צבי ויינברג ממכון וולקני חוקר "שימור מספוא על ידי החמצה".

יש לציין שהגלוטן הוא חלבון התשמורת המרכזי הקיים בגרעין, באופן עקרוני, מטרתו היא ליצור בבצק את יכולת התפיחה, כשהוא נהרס, או כשאיננו קיים, אין יכולת ליצור בצק, ומתוך כך חמץ בפסח.

כמו כן ניתן לומר, שמתוך דברים אלו מובן שהמשמעות המעשית של תסיסה אנאירובית היא כשל בישול או אפיה, משום שלאחר שתהליכים אלו בוצעו בחומר, לא יכולים להתבצע תהליכים נוספים בגרעין החיטה.

[15] מתוך "הכנת תחמיץ חיטה בפסח ללא איסור חמץ", הליכות שדה מס' 101 מחברים: מ. זקס, י' קליין, ש. גלילי, יונית הבה, ש. כהן, י. לשם.

[16] כדעת רבא בגמרא פסחים מ, א, וכן בדין 'חצבא דאבישנא' שם בגמרא וכך נוקטים למעשה: מאירי פסחים מ, א, רי"ף פסחים יב, א בדפיו, רא"ש פסחים ב, סי' כד, טוש"ע או"ח סי' תסג סע' א, כך מובן גם כן מהרמב"ם חמץ ומצה ה, ו, שהגדרת מי פירות היא כל נוזל היוצא מהצמח.

[17] פסחים לה, א: "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין".

[18] תוספות פסחים לה, רא"ש פסחים ב סי' יג, מאירי פסחים לה ע"א, ריטב"א פסחים לה ע"א, רמב"ם חמץ ומצה פ"ה, ה"ב, ב"י או"ח סי' תסב, שו"ע או"ח סי' תסב סע' א.

[19] רש"י פסחים לו ע"א ד"ה מי פירות, ראב"ד חמץ ומצה פ"ה, ה"ב, שו"ת הר"ן סי' נט; רמ"א או"ח סי' תסב סע' ד.

[20] גם בשלב בו הגרעין נמצא ב'הבשלה מלאה' יש בו כ 10% מים, ובודאי בשלב הדונג אחוז המים גבוה כ-70%. רבא מתיר לחרוך שתי שיבולים יחד, ולדעתו מותר לעשות כן אף לכתחילה.

התוס' מנחות נד ע"א מבאר בדעת רש"י שמכיוון שמדובר בחמץ נוקשה, ולא באיסור כרת, לא חוששים להחמצת הגרעינים על ידי מים שיצאו מהם משום שזו מילתא שלא שכיחא. לדעת המאירי פסחים לה ע"א בעל ההשלמה הוב"ד במכתם פסחים לו ע"א ד"ה תניא; והט"ז או"ח סי' תסג ס"ק ב, מכיוון שמדובר רק בחריכת השיבולים ולא בלישתם, לא חוששים לחימוץ.

לדעת שו"ע הרב או"ח סי' תסב סע' י; ערוה"ש או"ח סי' תסב סע' ד, וכן כתב המ"ב בסי' תסב ס"ק טו באפשרות שנייה החשש במי פירות הוא שמא נתערבו בהם מים, ובעשיית התחמיץ אין הכנסה של מים בצורה מתוכננת.

[21] עפ"י ירושלמי פסחים ג, א שו"ע או"ח סי' תסו סע' ה: "הטל מחמיץ" ובערוה"ש או"ח סי' תסו שטל הוא חלק משבעת המשקים שיכולים לגרום להחמצה,

עם זאת, נראה שאין הכוונה שכל טיפת טל מחמיצה את כל החיטים, כפי שכותב שערי תשובה (סימן תסז) שלא חוששים לטל שנפל על החיטים בין שלב הקצירה לשלב הדישה, ומתירים אף לאפות מחיטים אלו מצות בפסח . וכתב המ"ב (סי' תסו ס"ק כב) ששבעת המשקים מחמיצים רק אם הם שהו שיעור חימוץ בלא עסק

על כן נראה, שאין לחשוש לטל בתחמיץ, משום שבמציאות בה מדובר החיטה נקצרת במשך היום, והקומביין מעיף אותה לגובה לאחר קציצתה על ידי מפוח (פעולה שיכולה לגרום גם לייבושה), וודאי שאין עירוב ולישה של הטל בתבואה.

וכפי שכותב הגר"י אריאל שליט"א באוהלה של תורה ח"ה סי' מב: "כשאנו דנים לענין 'בל יראה' ו'בל ימצא' בתבואה שנקצרה, נראה שטל רגיל אינו מחמיץ כל כך ואין לחשוש לו".

[22] כפי שמובא בגמ' פסחים מב, א- ב נאמר: "ואלו עוברין בפסח... עמילן של טבחים" שהוא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא".

ביאר רש"י במקום שעובר על עמילן של טבחים בבל יראה ובבל ימצא, וכן לדעת חכמים במשנה חלה א, ג תבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, וכפי שמובאר שם בירושלמי, אך לדעת רבי אליעזר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מחלה.

כדעת חכמים פסק הרמב"ם ביכורים ו, ג.

בהגדרת שליש ישנן כמה דעות: בירושלמי (חלה פ"א ה"ג וכן במעשרות פ"א ה"ב) מובא, שהזרע יכול להצמיח: "אמר רבי זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח".

בראשונים הובאו דעות נוספות להגדרת השליש: שליש הנפח הסופי, שליש המשקל הסופי, שלב שבו הפרי נמצא אפשר לקבל שליש מהמוצר הסופי, וכן תשיעית מהגודל המקסימלי של התבואה. ראה שבת הארץ ד, ט אות ב.

עפ"י פרופ' מרדכי כסלו, תחומין טו החל מעמ' 46, "הבאת שליש בתבואה".הזמן העובר מהשתבלות החיטה, עד השלב בו הזרע יכול להצמיח, עוברים כ25 ימים, כששליש הנפח והמשקל כשהזרע טרי הוא לאחר 9 ימים, ושליש הנפח והמשקל כשהזרע יבש הוא לאחר 16 ימים.חישוב דומה הובא גם כן במאמרם של ד"ר זקס, יונית הבה, ד"ר יהושע קליין ויואל לשם- חוברת השדה כרך ע"ד חוברת ו' אדר תשנ"ד (תמצית המאמר הובאה גם כן ב'הליכות שדה' חוב' 128 עמ' 17-18), שיכולת הנביטה של הגרעין בתחילת הבשלת דונג (כחודש לאחר הפריחה) היתה כ- 85% מככל הזרעים, אחןז זה מוגדר כנביטה מלאה, יש להדגיש שעבודתם נעשתה לאחר שייבשו את הגרעין, גרעין שאמנם היה בהבשלת דונג אך לא יובש, לא הצמיח כלל.

[23] רמב"ם חמץ ומצה ה, א.

[24] שו"ע או"ח סי' תסז.

[25] עיין שו"ע או"ח סי' תסז.

[26] עפ"י גמרא פסחים לט, ב: ותיקא שנעשה משמן ומלח אינו מחמיץ:

הטור (או"ח סי' תסב) סובר שמלח הוא מי פירות: הב"י (או"ח סי' תסב): מבאר שמקור דינו של הטור הוא מהגמ' (פסחים לט ע"ב), ומבאר שאף לדעת הר"ן (פסחים דף יב בדפי הרי"ף סוד"ה ותיקא) החושש למלח מכיוון שמקורו הוא מהמים, זהו רק במקרה של מלח מרובה אך למלח מועט לא חוששים, מבאר כן אף בדעת הגהות מיימוניות (פ"ה ס"ק ה).

וכן מובן מהפרישה המבאר שחוששים למלח במקרה שהוא בא במגע ישיר עם מים: " וכן מובן מחידושי הגהות בשם מהרל"ח.

לדעת הב"ח (או"ח סי' תסב) יש לחלק בין מקרה בו המלח הוא משמעותי בחטה, לבין מקרה בו הוא אינו משמעותי בה: הגר"א (או"ח סי' תסב סע' ג) סובר שלמרות שהמלח הוא מתולדות המים אם הוא מעורב במים לא חוששים לו, מכיון שהוא מתבטל וכן כתב בה"ל (סי' תסב ד"ה הואיל).

הרשב"א כתב בשו"ת (ח"א סי' ד, סי' רכד, וסי' תנה), שכשהותיקא היא עם שמן ומלח בלבד לא חוששים שהמלח יחמיץ את העיסה.

[27] הרב יעקב אריאל באהלה של תורה חלק ד סימן לג, הרב יעקב אפשטיין אמונת עתיך 66.

[28] מקרים הפוכים כמעט ואינם מתרחשים בשל העובדה כי אינדקס הגלוטן בזנים המיועדים למספוא הוא נמוך (קרוב ל 40%), כך שאין כדאיות כלכלית בשימוש בגרעיניהם למאכל אדם.

[29] שביעית (ליברמן) ה, כ.

[30] בהר פרשה א, א, ז "ואכלו אביוני עמך הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה".

[31] שמיטה ויובל ה, ה.

[32] כפי שניתן למצוא בדברי המשנה שביעית ב, ז-ח. שפול המצרי שנזרע בערב השמיטה ונאסף בשמיטה שמשמש הן לירק והן לזרע, הגדרתו כשייך לשנה השישית או לשנת השמיטה תלויה בכוונת הבעלים, וכפי שפוסק הרמב"ם שמיטה ויובל ד, יד: "פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור".

[33] ראה הליכות שדה מס' 50 עמודים 81- 82, הערה 40.