אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

תמר

אנגלית:  Date Palm

שם מדעי:   Phoenix dactylifera

שם ערבי: נַחלֶה, תַמר - نخيل, نخيل البلح

משפחה: דקליים - Arecaceae

 

ראשי פרקים:

חלק מדעי

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. התמר בארץ ישראל  בימי הבית הראשון

ד. התמר בארץ ישראל בימי הבית ה-II

ה. זני הגידול בעבר

ו. תנאי גידול

ז. גידול התמר

ח. עלה התמר

ט. מבנה עלה התמר

י. ריבוי התמר

יא. האבקה

יב. שלבי התפתחות הפרי

יג. זנים לחים, חצי יבשים ויבשים

יד. גדיד

טו. זנים חשובים בארץ בהווה

טז. חידוש ענף התמרים בעת החדשה

יז. היקף גידול התמרים בהווה

יח. סגולות רפואיות

יט. מי דקלים

כ. שמן דקלים

חלק הלכתי

חלקי התמר שהוזכרו בחז"ל

א. גרעין

ב. חוטר

ג. חותל

ד. כפניות

ה. מכבד

ו. נובלות התמרה

ז. ענף

ח. פרי

ט. ציר העלעל

י. קור

יא. קורא

יב. שדרת הלולב

יג. שרביטים/ סנסינים

יד. תיומת

טו. חג הסוכות

טז. התמר במצוות התלויות בארץ

עונת המעשרות

כלאים

פאה

ביכורים

יז. שימוש בחלקי התמר

יח. האבקה

יט. עיתוי ההאבקה במקורות חז"ל

כ. שיעורי תורה

כא. דקל קנרי

נספחים


 

רקע כללי:

עץ התמר הוא ללא ספק אחד מעצי התרבות המרשימים בטבע, גובהו ומניפת ענפיו יוצרים רושם רב על כל רואיו. כבר במקרא תואר הדקל כעץ פרי תמיר בעל גזע זקוף: "זאת קומתך דמתה לתמר".[1] דימויו האציל של העץ הביא את חז"ל לדרוש את הפסוק "צדיק כתמר יפרח",[2] לדמות את הצדיק לעץ התמר, ולהמשיל לו מספר משלים.[3]. בתמר יש טעם (בפרי) ואין בו ריח, וזהו משל לחלקים בישראל שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים.[4]

רושם העץ בא לידי ביטוי גם בעיטורים של חלקי התמר שנמצאו בפסיפסים רבים, וחקוקים באבני בניין רבים. החל מימי הבית השני עץ התמר נחשב כאחד מסמלי עם ישראל בארצו, לא אחת הטביעו שליטים על מטבעות הארץ את ציור עץ התמר. במהלך מרד בר כוכבא הוטבעו מספר מטבעות, בין יתר סממני העצמאות הוטבע בהם גם הדקל וכן ארבעת המינים כשבראשם הלולב שהוא ענף עץ התמר.[5] וכן במטבעות "יהודה הכבושה" אותם טבעו טיטוס ואספאסיינוס לאחר נצחונתיהם, הדקל שימש בהם כמוטיב מרכזי, ראה תמונה בנספח.

ממספר אזכורים ניתן ללמוד על מרכזיותו של התמר;[6] בספר דברים[7] נזכרו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: 'ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש'. התמר אינו נכלל מפורשות בין שבעת המינים הללו, אם כי עשרות אזכורים של עץ התמר ופריו מצויים במקרא.[8] חוקרים ופרשנים דנו בשאלת זהות הדבש בפסוק זה,[9] אלו נטו לקביעה כי הפסוק בכללו עוסק בגידולי האדמה, על כן הדבש הנזכר הוא תוצר התמרים ולא הדבורים. נראה כי פרי התמר נכלל כבר בתקופת המקרא כפרי נוכח ומושרש בהווי החקלאי הארץ ישראלי.[10] 

משפחת הדקליים מכילה כ- 200 סוגים וכ-3000 מינים רב שנתיים, ורק כמה עשרות מהם מניבים פירות הראויים למאכל[11] התמר נמנה על משפחת החד-פסיגיים. התמר הוא צמח רב שנתי דו-ביתי [=יש בו עצי זכר ונקבה] והוא ירוק-עד.

 

ביות:

עץ התמר גדל באזורנו לפי המשוער מאז התקופה הנאוליתית קרמית, תרבות גידול ואכילת התמר באזורנו קדומה ביותר, במסופוטמיה נמצאו במספר אתרים גלעיני תמר בין שרידי תרבות מלכות שוּמר.[12] החל מהתקופה הכלקוליתית ישנן עדויות לגידול תמרים (Phoenix dactylifera L.) גם בבקעת הירדן.[13] ממצאים ראשונים של גלעיני תמרים מתורבתים, נמצאו בתחומי ארץ ישראל וירדן במספר אתרים כלכוליתים. בתולילאת - אל- ג'סול, תל קטן בקרבת קצהו הצפון מזרחי של ים המלח נתגלו שיירי מזון ובתוכם: גרעיני תבואה, גלעיני תמרים, קטניות, וכן גלעינים חרוכים של זית תרבותי. ממצאים דומים נתגלו גם בתל שונה צפון ובתל אבו חמיד שניהם בבקעת הירדן.[14]    

 

התמר בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

ממצאים ארכיאולוגיים ומקורות מקראיים מצביעים על כך כי התמר היה עץ תרבות ופריו היה מוכר בארץ ישראל כבר בתקופת המקרא.[15] י. פליקס אף סבר כי גידול התמר היה נפוץ בימי הבית הראשון.[16] במקרא נזכרו לא פעם פירות יבשים,[17] אולם מעניינת העובדה כי בסל הפירות המיובשים של הארץ בתקופת המקרא, פרי התמר לא נזכר כלל.[18] נראה כי מיעוט אזכורי התמר במקרא אינה עובדה מקרית,[19] נראה כי תפוצת מטעי התמרים בארץ ישראל בתקופת המקרא הייתה מוגבלת. ככל הנראה התמר בכלל והתמר כפרי יבש בפרט, לא היה גידול נפוץ בארץ ישראל בתקופת זו והיקף הסחר בו היה מצומצם.[20]

 

התמר בארץ ישראל בימי הבית ה-II  (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

 בספרות היוונית והרומית ובמקבילתה ספרות חז"ל, ישנם אזכורים מרובים של התמר כפרי[21] ארץ ישראלי נפוץ החל מהמאה ה-4 לפני הספירה. רבים מן הסופרים ביוון וברומא הזכירו את התמר וביניהם: תאופרסטוס,[22] סטרבו,[23] ווארו,[24] פליניוס,[25] אתניוס,[26] גלנוס,[27] דיודורוס[28] ועוד, למרות שפרי זה לא היה מוכר בארצותיהם. מעניינת העובדה כי מקום נכבד תפסו הדיווחים על תמרי יהודה, בעיקר אלו אשר גדלו לאורך השבר הסורי אפריקאי - העמק הסורי. במקורות פורטו בהרחבה זני תמרים איכותיים שצמחו בארץ ישראל.[29] במקורות חז"ל השונים כמות האזכורים והעיסוק בעץ התמר ובפריו גדלה בצורה ניכרת לעומת תקופת המקרא.[30]

גלעני תמרים וחלקי עץ דקל התמר נמצאו במספר אתרים ארכאולוגיים החל מ-1600 לפנה"ס ועד המאות 6 – 7 לספירה: ביריחו, בנחל משמר ועוד.[31] ביריחו ובסביבתה גדלו זנים שונים של עצי תמר.[32] יוסף בן מתתיהו תיאר את המגוון הגדול של זני התמרים הגדלים שם: 'עולים שם עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים דשנים, נדרכים ביקבות, ומוצאים דבש לרוב, שאינו נופל בטעמו מדבש הדבורים'....[33] חוקר הטבע הרומי פליניוס אשר חי בתקופה זו ציין בספרו: 'ישנם 49 זני דקלים.[34] עולה על כולם הוא זן הקריוטי שגדל בבקעת הירדן והניב פירות ענק, גודל הפרי הבודד היה 10 – 11 ס"מ היחידה ומשקלו כ-50 גר'.[35] זן איכות נוסף היה ה'כותבת', ועליו נאמר: "וכותבת אית ביה שני זיתים",[36] לדיניה לגבי שיעורי תורה, ראה להלן.

מעניין כי גודל הגלעינים מתקופה זו בממצא הארכאולוגי בבקעת הירדן אינו שונה בהרבה מהמצוי בהווה.[37] יש לציין כיום אין בנמצא פירות בגודל ובמשקל זה.

 

זני התמר בעבר:

סקירת המקורות העוסקים בתקופה זו מעלה כי בארץ ישראל היו כ-15 זני תמר חלקם איכותי מאוד ורובם נמנים על הזנים היבשים וחצי יבשים. בבבל נמצאו כ-11 זנים, בפינקיה ויוון 3 זנים ובאפריקה כ-8 זנים [38] הדקלים עיטרו את נופה של הארץ עד התקופה הצלבנית, בתקופה הממלוכית נעלמו כמעט לחלוטין מנוף הארץ והאזור.[39]

 

תנאי גידול:

ניתן לגדל את דקל התמר באזורים בהם הטמפרטורות גבוהות לאורך רוב ימות השנה, הפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה נמוכים, ימי השמש מרובים והלחות נמוכה. תמרים לחים ניתן לגדל באזורים בהם הטמפרטורות מעט נמוכות יותר והלחות גבוהה יותר.[40] את דקל  התמר ניתן לגדל אך ורק כגידול שלחין והוא נזקק להשקיה מרובה ביחס לכל עץ פרי אחר.[41] תנאים אלו הביאו לכך שאת התמרים גידלו בעבר לאורך הסהר הפורה בחלקיו החמים ועתירי המים. בארץ ישראל גידלו את התמרים בעיקר לאורכו של השבר הסורי – אפריקאי, במרחב שבין ים הכנרת לבין ים המלח, אזורי גידול נוספים היו לאורך חופי הארץ ובנאות המדבר.[42]

 

גידול התמר:

לדונם אחד נדרשים 10 -12 חוטרים (על פי הזן). כיוון שהמרווחים בין העצים גדולים במיוחד לעיתים הדיקלאים מנצלים שטח זה לזריעה או שתילה של ירקות או דגנים בין עצי התמר. התמר גדל במשך מספר שנים בקרקע ובתנאי גידול טובים במיוחד מתקבלים לעיתים לאחר שלוש שנים מספר קטן של מכבדים [=אשכולות פרי] בכל דונם. מכבדים אלו אינם מלאים בפרי כיון שלא הואבקו, ההנחיה היא להוריד מכבדים אלו כיוון שהם יעכבו את המשך צימוח העץ. בטיפול מיטבי בשנה הרביעית או החמישית מתקבל מהעץ מכבד אחד או שניים הראויים לגדיד.

 

עלה התמר:

מבחינה בוטנית עץ התמר מורכב מגזע ומעלים, ואין בו ענפים, אולם בלשון חז"ל העלעלים מוגדרים כעלים ראה תמונות בנספח.

צימוח דקל התמר מתרחש תמיד בקדקודו, קדקוד זה קרוי 'קור' [=בארמית "קורא"]. קדקוד זה הוא רקמת תאים עובריים לא ממויינים (מריסטמה) הממוקמת בקדקוד גזע הדקל ומשקלה עשוי להגיע ל 10 – 20 ק"ג. תאים אלו מתמיינים תוך כדי גידול הדקל והופכים לעלים ומכבדות פרחים. בגלל מיקומו של הקור בראש הדקל, והעדרה של רקמה יוצרת תאים באזורים אחרים של הדקל, הוא גדל רק בצמרת ואין הוא מתעבה או מגדל ענפים צדדיים (פרט לחוטרים). הסרת הקור או פגיעה בו גורמת למוות העץ משום שאין לו יותר תאים יוצרי רקמות חיות. ראה בערך "קודקוד צמיחה".

קור הדקל או לב הדקל משמש גם כמאכל מזין, נאכל טרי או משומר והוא מכיל: מים, חלבון, שומן, פחמימות וסיבים תזונתיים.[43]

הלולב הוא העלה החדש הפורץ מקדקוד הצמיחה של הדקל לאחר התמיינותו לעלה. עלה זה הוא שידרה ארוכה של עלעלים סגורים הצמודים לשידרה שהיא ציר העלה, ובפי התלמוד "שידרו של לולב".[44]

עלעלים אלו מורכבים משני חלקים המחוברים באחד מצדדיהם, החיבור שבין שני העלעלים הוא ציר העלעל, ונקרא גם כן "תיומת". עלעלים אלו עטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום, הם נפתחים אט אט עד שהם ניצבים בזוית של כ-45% לשידרת העלה.

ניתן לכפות את העלעלים ולהצמידם שוב לשידרת העלה רק עם תחילת פתיחת העלעלים בחלקו העליון של שידרת העלה (לולב), אולם עם התמשכות תהליך פתיחת העלעלים לא ניתן שוב להשיבם למצבם הסגור, עלי הדקל הם בין הגדולים ביותר בין הצמחים השונים.

יש לציין כי המבנה האנטומי של הדקל אינו מאפשר לבצע הרכבות. מבנה ייחודי זה קשור לכך שהדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים.

 

מבנה עלה התמר[45]:

עלי התמר בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו, עובדה זו מקנה לדקל את צורתו המיוחדת. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה").עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה, ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון, בדקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה.

 

ריבוי התמר:

את התמר מרבים בשני אופנים, השיטה המסורתית העיקרית, על ידי ריבוי מחוטרים השומרים על תכונות האם, אלו גידולי משנה הגדלים על גזע עץ התמר בין השנים 3 – 11 לערך. עוטפים בפואלתילן [=ניילון] את נקודת החיבור בין החוטר לגזע ובתוך הניילון מכניסים נסורת עץ או חול ים וטפטפת שתרטיב מצע זה. לאחר מספר חודשים החוטר מוציא שורשונים ולאחר כשנה ניתן לנתק את החוטר מהעץ ולשתול אותו בקרקע או להניחו בתוך מיכל מושקה עד לזמן השתילה. פעולה זו נקראת "ארגוז", וניתן לעשותה הן בחוטרי תמרים עילאיים, המחוברים לעץ האם (חוטרי  אוויר) והן בחוטרים הגדלים בסמוך לעץ האם (חוטרי קרקע). לדיני ערלה, חוטרי אוויר כל עוד הם מחוברים לעץ הם נחשב כחלק ממנו, אולם לאחר חיתוכם ונטיעתם מחדש יש למנות את שנות הערלה מרגע נטיעתם בקרקע, לעומת זאת, חוטרי קרקע נידונים כעץ בפני עצמו החל מרגע הצצתם מהקרקע. החקלאים מעדיפים את חוטרי האוויר על פני חוטרי הקרקע מאחר והם מניבים מוקדם יותר.

השיטה השנייה היא ריבוי מתרבית ריקמה, לוקחים את קור התמר [=קדקוד הצמיחה] מחלקים אותו ל 250 – 300 קוביות ומכל חלק ניתן לגדל בשיטה מיוחדת חוטר תמר הזהה לתכונות האם. תהליך זה אורך כשלוש שנים.

 

האבקה [=הרכבה בלשון חז"ל] :

בדרך כלל באמצע חודש פברואר נפתחים המתחלים [=התפרחת מצויה בתוך מתחל שהוא מעטה קשיח ומעוצה, ובהתבגר התפרחת, המתחל מתבקע ונחלק לאורכו לשניים]. מרגע היפתח המתחל מתחיל שלב ההאבקה, נוטלים אבקה זכרית מערבבים עם טלק ומפזרים על הפרחים הנקביים. כיוון שפתיחת הפרחים הנקביים נעשית בהדרגה לאורך כחודש וחצי עד חודשיים יש לחזור על ההאבקה בכל מספר ימים (מרווח מועד ההאבקה הוא על פי הזן). למשמעויות ההלכתיות לתזמון שלב זה ראה להלן.

 

שלבי התפתחות הפרי:

פרי התמר הוא ענבה- פרי המכיל רקמה בשרנית או עסיסית המקיפה את הזרעים, חלקיו הם: קליפה, ציפה, זרע. התפחות הפרי נמשכת מספר חודשים, התפתחות התמר מאופיינת כ'סיגמואיד פשוט'[46], שלבי ההתפתחות הם:

  1. חנטה- התחלקות התאים, התארכות ציר התפרחת עד גדלו הסופי. תהליך זה הוא כחודש לאחר ההפרייה.
  2. 2. גדילה- הצטמצמות חלוקת התאים מחד, וגדילת התאים הקיימים מאידך, בשלב זה הפרי ירוק ומעוט סוכר, תקופה זו מתמשכת כחודשיים.
  3. 3. הבשלת הפרי/ בוסר- מתחיל שינוי הצבע, היעלמות הדרגתית של הכלורופיל הגורמת התגלות הצבעים האופייניים לתמר- צהוב ואדום בקליפה. בתקופה זו מצטבר הסוכר ובסופה מגיע ריכוזו לשיא, בסיומה של התקופה הפרי מגיע להבשלה פיסיולוגית[47]. ישנם זנים שנקטפים בשלב זה כגון זו הברהי (זן צהוב, פריו עגול והוא נגדד ראשון, בדרך כלל לקראת ראש השנה), ותהליך ההבחלה מתבצע לאחר מכן.
  4. הבחלה/ בוחל- בסופה של תקופת הבוסר הפרי מתחיל לאבד מים דרך רשת סדקים המתהווה בקליפתו, מתגברות הנשימה ופעילות האנזימים, מתחיל פירות התאית של דפני התאים והפרי מתרכך. הצבע האופייני של הבוסר (אדום וצהוב) הופך בהדרגה לגוונים שונים של חום עד שחור. בשל פחיתת כמות המים, אחוז הסוכרים עולה. הטאנינים הופכים לבלתי מסיסים והפרי נעשה אכיל. בשלב זה התמר נקרא גם כן "תמר לח", הוא יכול להשתמר רק כמה ימים בטמפרטורה של חדר, כמה שבועות בקירור רגיל, וכמה חדשים כשהוא קפוא.
  5. צמל- המשכה של ההבחלה, פחיתת שיעור המים, הגדלה יחסית באחוז הסוכר בגלל איבוד המים, ורכישת גוונים חומים כהים יותר. ישנם זנים בהם שלב זה נעשה לאחר הקטיף, וישנם זנים, הגדלים בעיקר בערבה בהם שלב זה נעשה כשהפרי עדיין על העץ. צמל יכול להשתמר חדשים רבים לאחר הגדיד. כאמור, אחוז המים בפרי משתנה בין הזנים השונים.

בזן 'מג'הול' בשלב זה מתרחשת לעיתים התנתקות בין הקליפה לציפה, תופעה זו נקראת "שילפוח" תופעה זו גורמת להפסדים רבים באיכותו של היבול, נעשים מחקרים רבים על מנת למנוע ככל הניתן תופעה זו, ככל הנראה היא נגרמת כתוצאה מלחות יחסית גבוהה בעת הבשלת הפרי, לכן בבקעת הירדן תופעה זו נפוצה יותר מאשר במשקי הערבה.

 

זנים לחים, חצי יבשים ויבשים:

מקובל לחלק את זני התמר למספר קטגוריות:  זנים יבשים, חצי יבשים ולחים. הפרי היבש מכיל פחות מ-16% מים, כמעט שאינו משנה את הרכבו, הוא מתקתק, יבש וקשה לאכילה. הפרי היבש בדרך כלל אינו נתקף על ידי עובשים, חיידקים ומזיקים, לכן ניתן לשמר את הזנים היבשים לתקופה ארוכה למדי ללא כל אמצעי מיוחד. תמרים מזנים יבשים שימשו כצידה לדרך ארוכה, וכמזון לימות החורף. זנים אלו היו נפוצים בעבר, אולם בהווה זנים אלו נפוצים פחות. פרי חצי יבש הוא פרי אשר תכולת המים בו היא 17 – 26% לערך, זנים אלו נשמרים ואינם מחמיצים זמן קצר אחר הגדיד, אולם על מנת לשומרם לזמן מה יש לאחסנם במקום חשוך קריר ויבש, על זנים אלו נמנים: דקל נור, חדראווי, אמרי, מג'הול ועוד. פרי לח הוא פרי אשר תכולת המים בו היא 27 – 50% לערך. פרי זה נשמר ימים אחדים לאחר הגדיד ואחר כך מחמיץ ומתקלקל, על זנים אלו נמנים בין היתר החייאני הברהי ועוד.[48] כבר בעבר הייתה מוכרת אבחנה זו בספרות הקלסית ובמקורות חז"ל,[49]  כן נזכרו מגוון זני תמרים מתקופת הבית השני המשנה והתלמוד.

 

גדיד:

קטיף התמרים נקרא גדיד, גדיד זה מתחיל לקראת סוף חודש אוגוסט או תחילת ספטמבר ונמשך עד סוף חודש אוקטובר בדרך כלל. בתחילה נגדדים הזנים הלחים ובהמשך הזנים החצי יבשים. הבשלת הזנים הלחים היא באופן מדורג ואילו הבשלת הזנים היבשים היא באחת כאשר כורתים את המכבד בתום הגידול והבשלת הפרי נעשית על הקרקע.

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

חצי יבשים: מג'הול, דקל נור, חלאווי, דרי, אמרי, חדראווי, זהדי. לחים: ברהי, חייאני. בשנים האחרונות החלו לגדל את זן האנברה זן שפריו גדול במיוחד.

 

חידוש ענף התמרים בעת החדשה:

במאה השנים האחרונות הובאו לארץ חוטרי תמרים מזנים טובים ממצרים עיראק ואירן.[50] ענף התמרים לא היה בולט עד הגעת זן המג'הול לארץ בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום זן זה מוביל את הענף כולו וישראל היא היצואנית הגדולה של תמרים מזן זה.[51]

 

היקף גידול התמרים בהווה (2016):

עומד על כ-55,000 דונם כאשר הזן המוביל הוא זן המג'הול.[52] רוב מוחלט של מטעי התמרים פזורים לאורך השבר הסורי אפריקאי בין הכנרת לאילת. מעט מטעים פזורים לאורך מישור בעיקר בחוף הדרומי וצפון סיני בין עזה לאל עריש ונאות המדבר בסיני.

 

סגולות רפואיות:

במחקר שנערך בטכניון הראו החוקרים כי לכל זני התמרים בארץ יש יכולת מרשימה בעיכוב תהליכי חמצון, שהוא בין הגורמים המרכזיים בזירוז טרשת העורקים ותוצאותיה – התקף לב ושבץ מוחי. לתמרים יש יכולת לסילוק של עודפי כולסטרול מתאי דופן העורק – תהליך שעשוי להביא להאטה, בלימה ואפילו נסיגה של טרשת העורקים.[53] בחז"ל הובא שאכילת תמרים בעודם פגים אינה מזינה את האדם.[54] ניתן לאכול את כפניות התמר ללא צורך בעיבוד מיוחד.[55]

מזון המופק מדקלים: דבש תמרים: כאמור, "הדבש" שנאמר בתורה בפסוק בו נשתבחה ארץ ישראל הכוונה היא לדבש תמרים[56], ניתן למצות את בשר הפרי על ידי בישול או על ידי מעיכה, נחלקו התנאים במעמדו של דבש זה, יש הסוברים שהוא פרי ויש הסוברים שהוא משקה.[57] אך לענין לשון בני אדם התמרים ודבש התמרים, וכן דבש הדבורים נחשבים כל מין בפני עצמו.[58]

 

מי דקלים:

במשנה הובא שניתן לשתות "מי דקלים", והם שמשו הן לצרכים רפואיים, שגרמו לשלשל את המעיים, והן לצרכי שתיה רגילה, ומדובר במים שנשאבו ממעיין שיצא בין שני דקלים[59]

 

שמן דקלים:

אחד המוצרים שניתן ליצור מהדקל הוא שמן דקלים, שמן זה משמש כשמן מרכזי בארצות טרופיות רבות, וכרכיב משמעותי בסוגים שונים של מזון מעובד, בארץ, שמן דקלים מהווה את אחד התחליפים לשמן בפסח לנוהגים איסור בשמן הנוצר מקטניות.

 

חלק הלכתי

חלקי התמר שהוזכרו בחז"ל:

גרעין:

בהבשלה המלאה הגרעין אינו דבוק לבשר הפרי והוא חופשי, אולם כל עוד הוא בתוך הפרי הוא נחשב כחלק ממנו.[60]  הגרעין נקרא גם כן "שיחלא",[61] לענין שיעורי תורה הגרעין הוא חלק מהמדידות, אלא שהחלל שבין הגרעין לציפה אינו חלק מנפח הפרי[62] ויש למעוך את הפרי על מנת למדוד את השיעור כראוי.[63] הפרי נקרא גם כן "תחלא".[64] חלל זה נוצר בשל העובדה שהציפה ממשיכה לגדול לאחר שהגרעין כבר סיים את התפתחותו. זרע התמר מכוסה בשכבה צמודה הנקראת אפיקארפ (epicarp), מעליה שכבת האנודקארפ, המזוקארפ והאסוקארפ.[65]

 

חוטר:

הוא גידול משני המתפתח על גזע הדקל או צמוד לקרקע או באוויר, לאחר טיפול של כשנה בגידול משני זה (ראו לעיל), ניתן לחתכו מן העץ ולשתול אותו בקרקע או במשתלה, והוא יהיה זהה בתכונותיו לזן האם.

 

חותל:

הוזכר ביחס לתמרים בשני הקשרים; א. כלי שבו מניחים את התמרים[66] ב. חלק מפרי התמר שמפריד בין הגרעין לפרי.[67]

ישנם כמה דינים שחז"ל קבעו לפירות אלו: כשאדם רואה שפירותיו נשרו עליו לברך: "ברוך דיין האמת"[68], הברכה על פירות אלו היא "שהכל".[69] פירות אלו אינם חשובים ולכן לא גזרו עליהם את גזירת דמאי,[70] עם זאת, הם אסורים באיסור ערלה, ויש לנהוג בהם נטע רבעי.[71] מכיוון שבסופו של דבר מדובר בפרי.[72] יש לציין בדרך כלל כי עץ התמר מתחיל להניב פירות רק בשנה הרביעית לנטיעתו, המדריכים החקלאיים של ענף התמרים מנחים את החקלאים כי יבול המתקבל לפני השנה הרביעית או החמישית יש להוריד את הפרי על מנת שההתפתחות התקינה של העץ לא תיפגע. יבול משמעותי ראשון מתקבל בשנה החמישית או השישית, כך שבדרך כלל אין פירות ערלה של תמרים הנמכרים בשווקים בעת הזו.

 

כפניות:

קיימות שתי אפשרויות במפרשים לבאר מהם הכפניות, א. התפרחת של הדקל, הן הנקבית והן הזכרית, לפני התפתחות הפירות, הם נחשבים לחלק מהפרי ולכן גם הם אסורים בערלה[73]. ב. הכפניות הן פירות הבוסר של הדקל[74].

 

מכבד:

הענף הראשי שמחזיק את התמרים נקרא מכבד, והוא נחוץ להחזקת התמרים ולנשיאתם, לכן הוא נחשב כחלק מהשימוש הרגיל של התמרים, השיעור שנחשב שנחוץ לתמרים מתוך המכבד הוא ארבעה טפחים.[75] מכבד זה שימש גם לצרכי טאטוא וניקוי הבית.[76]

 

נובלות התמרה:

ישנם מקרים בהם פירות לא מגיעים להבשלה מלאה, או שהם ניזוקים במהלך הגידול, פירות אלו נקראים "נובלות"[77] בתמרים[78] הוזכרו שני מקרים: "בושלי כמרא", ומדובר בתמרים שנמצאים על העץ אך לא מגיעים להבשלה מלאה מסיבות שונות, (כנראה בעיקר מפני שלא הופרו כראוי).[79] או "תמרי דזיקא" דהיינו תמרים שנשרו מחמת הרוח.[80]

 

ענף:

בתורה הענף נקרא "כפות תמרים"[81] בנחמיה[82] "עלי תמרים", בחז"ל[83] נקראו חריות, "חרות", ו"חרותא", במקדש היו מביאים חריות בהושענא רבה, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות (בשונה מחיבוט הערבות).

 

פרי:

נקרא גם כן תמרה, צבעו של התמר מהווה מדד כצבע אדום בדינים מסוימים של הלכות טריפות.[84]

 

ציר העלעל:

החלק המחבר את שני חלקי העלעלים, חלק זה הוא ה"תיומת",

 

קור: 

קדקוד הצמיחה של העץ וניתן לאוכלו במהלך כל השנה, אלא שפגיעה בקור מביאה למותו של הדקל, לעומת הלולב שהוא הוא עלה חדש של עץ התמר שאולי בתחילת צימוחו הוא רך ואולי ניתן לאוכלו. נחלקו התנאים האם יש לברך עליו כפי שהוא כעת, ולכן מכיוון שהוא חלק מהאילן ברכתו היא "בורא פרי האדמה", או שמא מכיוון שהוא יתקשה בשלב מסוים לא ניתן לראות בו כחלק הראוי לאכילה, ואף מטרת נטיעת העץ היא לא לצורך שימוש בקור, לכן ברכתו היא "שהכל".[85]

 

קורא:

במקורות חז"ל יש הקוראים לשכבה העוטפת את הלולב כ"קורא" אך אין זה הקור שהוא קדקוד הצמיחה של הדקל, אלא הוא השכבה חיצונית העוטפת את הלולב בתחילת צימוחו.[86]

 

שדרת הלולב: 

הציר המרכזי המחבר את העלעלים.

 

שרביטים/ סנסינים:

השרביטים הם הסנסינים שהוזכרו בשיר השירים: "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו"[87], יש האומרים כי הסנסנים הם גדעי ענפי התמר הנשארים מחוברים לעץ והעולה על התמר נאחז בסנסיניו. השרביטים הם הענפים שמחזיקים את התמרים עצמם, ויש להם חשיבות כל עוד יש בהם תמרים,[88] לדיני טומאה וטהרה כל שרביט עומד בפני עצמו.[89] לאחר הגדיד עשו מהמכבד והסנסינים מטאטא לניקוי (כיבוד) הבית, ולאחר הפרדת הסנסינים מהמכבד קלעו מהם מחצלות וכלים רבים שונים ושימושיים. כך גם נהגו לעשות שימוש ברוב חלקי התמר כולל הגלעינים שעשו מהם מעין משקה הדומה לקפה. 

 

תיומת- ראה ציר העלעל

 

חג הסוכות

התמר הוא אחד מהמינים שהתורה ציוותה ליטול בחג הסוכות, כפי שנאמר[90] "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים..." מתוך כך שהתורה כתבה "כפות" בלשון יחיד למדו חז"ל שדי בכף אחת, כדי לצאת ידי חובת מצוות לולב[91].

ישנם פרטים הלכתיים רבים ביחס לכשרותו של הלולב, ומכיוון שהלכה למעשה ישנן דעות רבות בפוסקי ההלכה ביחס לכשרותו של כל חלק, אנו מביאים כאן את עיקרי הדיונים ההלכתיים, וכל אחד יפסוק לפי רבותיו.

שדרת הלולב- הציר המרכזי המחבר את העלעלים, שיעור לולב נמדד לפי ארכו של ציר זה, ארכו צריך לעמוד לפחות על 4 טפחים.

ציר העלעל- החלק המחבר את שני חלקי העלעלים, חלק זה הוא ה"תיומת", כשהתיומת נחלקה (דהיינו- שני חלקי העלעל התפצלו) אזי הלולב פסול.[92] מחלוקות הראשונים השונות נסובות סביב השאלה באיזה חלק מחלקי הלולב הפיצול משפיע, האם די בכך שהתיומת של העלה המרכזי נחלקה על מנת לפסול את הלולב, או שרק במקרה של רוב התיומות בלולב נחלקו אזי הלולב פסול.[93] וכן נחלקו בשיעור הפוסל, האם חלק קטן מהתיומת, או שדווקא כל התיומת נחלקה, אזי הלולב נפסל.

במקורות חז"ל יש הקוראים לשכבה העוטפת את הלולב כ"קורא" אך אין זה הקור שהוא קדקוד הצמיחה של הדקל, אלא הוא השכבה חיצונית העוטפת את הלולב בתחילת צימוחו.[94]

במשנה בסוכה הוזכרו גם "ציני הר הברזל", ומדובר בלולבים הגדלים בגיא בן הינום, העלים שלהם קצרים, במקרה והם חופים אחד את השני, לולבים אלו כשרים, ואם לא- אינם כשרים.[95]

 

התמר במצוות התלויות בארץ

עונת המעשרות: חז"ל קבעו בכל מין את השלב שממנו ואילך הפרי מתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות, שלב זה נקרא "עונת המעשרות"[96], ומדובר שהפרי נעשה ראוי קצת לאכילה, בתמרים שלב זה הוא "משיביאו כשאור".[97] שהחריץ מתחיל להתמלא ולאחר הגדיד פירות אלו יבשילו וניתן יהיה לאוכלם.[98] שלב זה הוא ככל הנראה בתחילתו של שלב ההבשלה.

כלאים: בברייתא הובא אופן של הרכבת זית בתוך תמר, הרכבה זו אסורה מכיוון שיש בכך איסור כלאים[99], ככל הנראה לא מדובר בהרכבה שיוצרת איחוי בין המינים, שהרי תמר הוא עץ חד פסיגי ולכן לא ניתן להרכיבו או להשתמש בו ככנה, וכן ניתן להרכיב זית רק על מינו, כנראה שנוטע את שתיל הזית בתוך הגזע החתוך וזאת זמן קצר לאחר גדיעת התמר (שאל"כ הסיבים שבו מתייבשים במהירות) ולחות הדקל מאפשרת צימוח הזית אף בימות הקיץ, ללא איחוי ממשי בין המינים, ולמרות שאין איחוי, פעולה זו אסורה משום כלאים.[100]

פאה: בחז"ל הובא שישנו זן של תמרים שניתן לקטפו בעודו לח, קטיף זה מתבצע באופן הדרגתי במשך העונה ואינו מתבצע ברציפות לכן אין חובה להשאיר פאה ממין זה[101]. לא ברור כיום באיזה זן מדובר, מכל מקום הדקלאים נוהגים לעשות יותר מסבב של גדיד אחד, בכל פעם חותכים את האשכולות שרמת בשלותם מתאימה.

ביכורים: כאמור לעיל, התמר זקוק לטמפרטורות גבוהות יחסית בזמן גידולו, טמפרטורות אלו מצויות בדרך כלל במקומות נמוכים, לכן אין להביא ביכורים מתמרים שגדלו בהרים, מכיוון שאיכותם היא נמוכה, וניתן להביא ביכורים מתמרים שגדלו בעמקים מכיוון שאיכותם גבוהה[102]

 

שימוש בחלקי התמר:

התמר נחשב כעץ רב שימושים מקדמת דנא. כמובא במדרש: "מה תמרה זו ואין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין  להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית".

ניתן להשתמש בחלקים שונים של הדקל על מנת להכין מהם סלים; בהלכות טומאה וטהרה קיים כלל שחפץ יכול לקבל טומאה רק לאחר שהסתיימה הכנתו[103], שלב זה בכלים העשויים מתמר הוא "משיחסום", דהיינו יסיים להכין את שפת הכלי, גם אם נשארו קצוות ענפים שעדיין לא נחתכו.[104] ניתן להשתמש בכיפי התמר לצורך יצירת כלי לשבת עליו, לכלי זה נחשב ככלי לכל דבר - גם לגבי טומאה.[105]

 

האבקה (קרויה בלשון חז"ל בדרך כלל 'הרכבה'):

בחז"ל הוזכרו כמה שיטות האבקה:

  1. פיזור אבקה זכרית על התפרחת הנקבית[106]
  2. הנחת חלק מהתפרחת הזכרית, הרווי באבקה זכרית, בין גבעולי התפרחת הנקבית[107].
  3. האבקה והפריה על ידי הרוח[108]

וכך מובא בערוך[109] הקב"ה ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח, והאיך היא מעשיהם? בהגיע זמן הדקל הנקבה, ומשלחת המכבדות שלה עם תמרה, ועדיין התמרים כעדשים, מבאין הכפניות ומסביכין בעוקץ ידה מהן, ומזהמין אותן, וכורכין לה אגד והמכבדות של התמרה מצליחות, ומוציאה פירות נאים, ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד.

 

עיתוי ההאבקה במקורות חז"ל:

כבר בתקופת חז"ל היה ידוע שיש משמעות גדולה לעיתוי האבקת התמרים. כמובא במשנה:[110] "ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום" וכן מובא במדרש: "אמר רבי תנחומא מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן ולא הייתה עושה פירות, והיו מרכבין [מאבקים] ולא עשתה פירות. אמר להם דיקלי, תמרא היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בליבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה, מיד עשתה פירות".

קרוב לוודאי שסיבת עקרות הדקל בחמתן היא שלא היה מפגש בין מועדי הפריחה של דקלי הזכר ובין מועדי הפריחה של דקלי הנקבה. הבאת אבקה זכרית מיריחו, במועד פריחת דקלי הנקבה בחמתן, פתרה את הבעיה. על פי הידע הידוע היום, נראה שגם בעבר החלה האבקת התמרים בחלקו השני של חודש פברואר, ונמשכה עד תחילת חודש אפריל. היעילות של האבקת תמרים בערב פסח, החל בדרך כלל בתוך חודש אפריל, נמוכה.[111]

את התמרים גודדים לפני הבשלה מלאה, משאירים אותם על המכבדים, מניחים אותם על ענפי דקל או מחצלות במקום חצי מוצל ושם הם מבשילים בהדרגה. את הגדיד יש לעשות רק כאשר התמרים הגיעו למצב צמל וכן התמלאות סוכרים בפרי. שכן עם הבשלה מלאה מתחילה נשירה גדולה של תמרים ולא ניתן להשתמש בתמרים בשלים שנשרו. בתמרים לחים בוודאי שגדדו לפני הבשלה על מנת למשוך את עונת הפרי, בתמרים חצי יבשים ויבשים גם אותם השתדלו לגדוד לפני הבשלה מלאה על מנת לא להגיע לנשירה גדולה של הפרי, בראשונים הוזכרו מספר אפשרויות שנעשו בתמרים לאחר הגדיד על מנת להבחילם, יש שהסביר שהכניסו את התמרים לתוך סלים שנעשו מענפי הדקל והם "התבשלו מאליהם"[112] ומדובר בתמרים שלא יבשילו כלל באילן לעולם[113] או שמדובר בתמרים שיכולים להבשיל על העץ, אך קוטפים אותם לפני ההבשלה, חותכים אותם ומייבשים אותם.[114] אפשרות נוספת היא שחתכו את התמרים כדי להבחיל אותם, פעולה שבמקרים מסוימים גרמה לריקבון בפירות, אך גם להשבחתם.[115] חז"ל הסתפקו בדינם, האם הם מוקצה כל עוד הם לא הבחילו כל צרכם.[116]

 

שיעורי תורה:

הכותבת הוזכרה בהלכה כמדד לשיעור חיוב כרת באכילה ביום הכיפורים[117] שיעור זה הוא גדול משל כזית בשל העובדה שרק משיעור זה ואילך האדם שבע והוא עובר על הציווי: "תענו את נפשותיכם".[118] ולדעת בית שמאי כשעור עליו מתחייבים בחמץ בפסח.[119] הכותבת נמדדת כמידת נפח ושוויה כשני זיתים, או מעט פחות מביצה[120] - כ 54 גרם.[121] אולם למעשה נקטו הפוסקים שיש לחוש לשיעור הקטן ביותר של ככותבת- כ 30 גרם[122].

 

דקל קנרי:

אחת השאלות המרכזיות שנידונו ביחס לתמר היא כשרותו של הלולב הבא מהתמר הקנרי (Phoenix canariensis) לחג הסוכות. מקורו של התמר הקנרי הוא מהאיים הקנריים (ומכאן שמו) תמר זה מאוד דומה לתמר המצוי, ושני מינים אלו אף יכולים להפרות אחד את השני. בדומה לתמר המצוי הפרי הוא ענבה, ציפתו היא דקה וטעמה אינו מתוק כשל התמר המצוי, אך ניתן לאכלו. תמר זה הוא בין הרגישים ביותר לחדקונית הדקל האדומה, המזיק שמאיים על כלל עצי התמר במזרח התיכון. בשל מבנהו ועמידותו הגבוהה הוא משמש כאחד מעצי הנוי המרכזיים בגינון בעל אקלים ים תיכוני.

יש הסוברים שמכיוון שאיכותו של הפרי היא ירודה והוא אינו משמש לאכילה, יש להתייחס כלפיו כמין שונה מהתמר המצוי, ולכן לא ניתן לצאת בו ידי חובה כחלק מארבע המינים.[123] ויש הסוברים שמכיוון בתורה נאמר "כפות תמרים", הכוונה היא למין דקל שגדלים בו תמרים, ולכן גם אם הוא לא נותן פירות כשר למצות לולב[124].

לדעת י. פליקס אלו ההבדלים שבין הלולב של הדקל המצוי, ללולב של הדקל הקנרי: יש לציין כי קיימים זני תמרים רבים כיום ברחבי הארץ, רובם גדלו מזריעים והשונות בניהם קיימת, חלק מההבדלים הללו להלן בטבלה קיימים וחלקם לא, אולם ההבדלים בגוון ובסידור העלים מהווים מדד משמעותי לבחינת ההבדלים בין הזנים.

 

לולב התמר המצוי

לולב התמר הקנרי

צורה כללית

הלולב הולך ומתחדד בהדרגה כלפי קצהו, כמין יתד

בדרך כלל הוא מתחדד באופן פתאומי בקצהו

צבע

ירוק אפרפר

ירוק בהיר- כחלחל (לרוב)

שדרה

מסתיימת לרוב במרחק ניכר מקצה הלולב

מסתיימת לא הרחק מקצה הלולב

הוצין (עלעלי השדרה)

קשים, מרוחקים קצת זה מזה

מונחים בצפיפות זה על גב זה. בגב השדרה ישנו מרחק קטן (כדי המחצית שבתמר המצוי) בין בסיסי ההוצין

ההבדלים במבנה העץ

 

תמר מצוי

תמר קנרי

חוטרים

גזע שמצמיח חוטרים

גזע יחיד

הגזע לאחר כריתת הענף

לאחר כמה שנים מכריתת העלה ניתן לקלף את בסיס הענף והגזע נשאר חלק

לאחר קילוף בסיסי הענפים ישארו תמיד כעין צלקות על הגזע

קוצים

קוצים בודדים וירוקים

קוצים צהובים ערוכים באגודות

פרי

פרי גדול, מתוק וטעים

פרי קטן ציפה דקה טעם תפל על פי רוב

יש לציין כי קיימים סוגי דקלים נוספים כגון דקל "וושינגטוניה", ועוד, לגבי דקלים אלו אין חולק שלא ניתן לצאת בהם ידי חובה בסוכות, מכיוון שצורת העלה היא כשל מניפה ולא כשל כף, והדרישה היא שהלולב יהיה מעץ שעליו הם: "כפות תמרים"[125].

כתיבה: ע"ל, מ"ר, ד"א

 

נספחים

מטבע יהודה הכבושה של אספייאנוס):

 

נצרי התמר

 

עץ התמר ושמות חלקיו השונים:

א- גזע, ב- חוטר, ג- עלה,

ד- שידרה, ה- עלעל (הוץ),

ו- קוצים, ז- לולב, ח- קודקוד   צמיחה, ט- סיבים, י- שרביט,

יא- סנסנים, יב- תמרים,

יג- תפרחת נקבית, יד- מכבד,

טו- תפרחת זכרית, טז- מתחל. (איילון, 1997, 9)

 

 

 

כתיבה מדעית ד"ר עקיבא לונדון,

כתיבה הלכתית: הרב דוד אייגנר

 

ביבליוגרפיה:

  1. אנציקלופדיה לחקלאות כרך ב עמ' 213.
  2. בניש, חיים, מידות ושיעורי תורה עמ' רמז.
  3. ברנשטיין, צבי. התמר. תל אביב 2004.
  4. גור, אסף. פירות ארץ ישראל. תל אביב 1974.
  5. יוסף בן מתתיהו .תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום י. נ. שמחוני . רמת גן 1963.
  6. כסלו, מרדכי, הרטמן, ענת. 'שרידי מזון של יושבי מערת כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא', ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, תל אביב 1998, עמ' 153 – 168.
  7. לונדון עקיבא, האבקה של דקלים לפני פסח, אמונת עתיך מס' 90.
  8. לונדון, עקיבא, 'מטעי ארץ ישראל בתקופת הבית השני המשנה והתלמוד', עבודת גמר. אוניברסיטת בר אילן, 2003.
  9. לונדון, עקיבא, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, 2010.
  10. ליפשיץ, נלי, 'התמר המצוי בארץ ישראל בעת העתיקה לפי מחקרים דנדרוארכיאולוגים', השדה. סט (תשלג), עמ' 2022-2024.
  11. סטולר, שמואל. גידול התמר בארץ ישראל. תל אביב 1977.
  12. פליקס, יהודה. לבעיית לולבי התמר הקנרי, המעין (ברויאר) תשרי תשכז עמ' 24- 31.
  13. שלומאי, שרגא. לולבים מדקל קנרי, המעין (פרשבורג) חוברת לט, ניסן תשיח עמ' יג- כב.

 

  1. Athenaeus, Lacus Curtius. The Deipnosophists, trans. C.B. Gulick. London 1969.
  2. Colt Harris  Dunscombe, Excavations  at  Nessana, 1,  London 1962 ,pp. 59-60.
  3. Columella, Lucius Junius. On agriculture (De Re Rustica), Trans. H. B. Ash. London 1926.
  4. Diodorus , Bibliotheca  Historica, Loeb Classical Library (with an English translation by Oldfather C. H.),  London, 1933.                 
  5. Galen, Aelius On Natural Faculties, trans. J. Brock, London 1916.
  6. Liphschitz, Nili. Timber in Ancient Israel: Dendroarchaeology and Dendrochronology. Tel- Aviv 2007.
  7. Pliny Gaius Secundes Natural History (XIII, 113- 115,XIII,214.26), trans. H. Rackaman. London 1938, Taken from Stern Menachem.. Greek and Jewish Authors on Jews and Judaism. Jerusalem 1976, pp.490-493.
  8. Geography, trans. & ed. L.J. Horace. London 1966.
  9. Theophrastus, Tyrtamus. Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 1961.
  10. Varro M. T., Res Rusticae, Loeb Classical Library (with an English translation by Roland   Kent ), London, 1969.
  11. Zohary, D. Hopf . M. & Weiss E., Domestication of Plants in the Old World: The origin and spread of domesticated plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin, (4th ed.), Oxford 2013, pp. 166-175
  12. Zohary, Dan & Pinchas Spiegel-Roy. 'Beginnings of Fruit Growing in the Old World'. Science (1975), pp. 319-327.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  שיר השירים  ז,  ח.

[2]  תהילים  צב,  יג.

[3] כגון זקניהם של משה ואהרון נמשלו למכבדות התמר: אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבי עקיבא, עמוד 422: חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם נמשלו לגזע התמר:  אגדת בראשית (בובר) פרק יט. ריבוי נצריו של התמר נמשל לאהרון ובניו שהגיעו למדרגת כהונה כמותו מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני: וראה משלים רבים ביחס לעם ישראל בכמדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר [יז].

[4] ויקרא רבה אמור, ל, יב: כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

[5] פליקס, 1994, 120, הערה 79; קינדלר, תשל"ד, 224.

[6] כגון הגעתם של בני ישראל לאילים, שם הם מוצאים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, שמות טו, כז.

[7] ח, ח.

[8] כגון: בראשית יד, ז;; ויקרא כג, מ; דברים לד, ג; שופטים א, טז; שם, ג, יג ועוד.

[9] א"א שמש, '"ארץ זית שמן ודבש": תמרים דבש תמרים או מוצר אחר?', על אתר, י (תשס"ב), עמ' 97 – 109; מ' ברושי, 'שיכר תמרים ויין תמרים בעת העתיקה', ירושלים וארץ ישראל, 4- 5 (תשס"ז), עמ' 85 – 92; י' רוזנסון, 'גידול תמרים בארץ ישראל בעבר על פי המקורות', א' איילון (עורך), התמר עץ החיים, תל אביב תשמ"ח, עמ' 94 – 104; א' נצר, 'גתות ליין תמרים באחוזת המלך ביריחו', מחקרי יהודה ושומרון, יא (תשס"ב), עמ' 69 – 79.

[10] י' פליקס, עצי פרי למיניהם, תל אביב 1994, עמ' 113- 114; י' פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן 1976, עמ' 40.

[11] Christenhusz, M. J. M. & Byng, J. W, "The number of known plants species in the world and its annual increase". Phytotaxa (Magnolia Press) 261 (3): 201–217, 2016. 

[12]  XIX,.Garstang, 1967, Plate

[13]. D. Zohary, M. Hopf & E. Weiss, Domestication of Plants in the Old World: The origin and spread of domesticated plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin, (4th ed.), Oxford 2013, pp. 166-175; J. Smartt & N.W. Simmonds Evolution of Crop Plants. London 1995, 399-403.

[14] D. Zohary & P. Spiegel-Roy, 'Beginnings of Fruit Growing in the Old World', Science 187 (1975), pp. 319-327; N. Liphschitz, Timber in Ancient Israel:  Dendroarchaeology and Dendrochronology, Tel- Aviv 2007;

[15] לוינגר י'  וגבריהו ח', 'דבש', האנציקלופדיה העברית, יא, עמ' 893-897.

[16] ראו להלן הערה 16.

[17]  לדוגמה: בראשית מג, יא; שמואל א כה, יח; שמואל ב טז, א.

[18] שמואל א כה, יח; שמואל ב טז, א; כמו כן ראו שמואל א ל, יב; יואל א, י - יב.

[19] ראו: לונדון (לעיל, הערה 14), עמ' 383 – 388, שעסק ברמת העיסוק במקורות ככלי מחקר.

[20] רוזנסון (לעיל, הערה 5); מאידך יש לציין כי פליקס סבר כי גידול התמרים היה ענף משמעותי כבר בימי הבית ה-I . ראו: י' פליקס, כלאי זרעים והרכבה, מסכת כלאים פ"א-ב, תל-אביב 1967.

[21] שמו המדעי - Phoenix dactylifera; בלטינית - Date palma; ביוונית - χουρμαδιά

[22]  Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8.

[23]  Geography, XVII 1 :15.

[24]  Res Rusticae, II, 1:27.

[25] 101-97 N.H.  XXIII. XLVIII,; 49-26VI  ,XIII  Natural History,.

[26] Deipnosofhists, II. 70-71.

[27] De Alimentorum Facultatibus, II, 26:2.

[28]  LIBRARY OF HISTORY, xix, 98

[29] 49-26VI  ,XIII N.H. Pliny -; 8, 2,5: 6  II H. P. Theophrastus -

[30] ראו: לונדון, 2010, שעסק ברמת העיסוק במקרא ובמקורות חז"ל ככלי מחקר, עמ' 387 – 389.

[31] W. F. Albright, The Archaeology of Palestine and the Bible, Baltimore 1942, pp. 283-287; גלעיני תמרים ופירות שלמים, נתגלו בחפירות שנערכו 'במערת הבריכה' אשר בעין גדי שנחפרה על ידי נ' אביגד, ראו: א' דנין, 'הצומח בחוף ים המלח', טבע וארץ, יג (1971), עמ' 81-79; א' דנין, 'קווים להכרת הצומח של מדבר בסיני', טבע וארץ, ט (1967), עמ' 351-343; הירשפלד (לעיל, הערה 11);  בחפירות שנערכו בקומראן על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה א' מגן בשנת 1993 נתגלו כ-100,000 גלעיני תמר בסמוך לגת, רויטמן טען כי הם שימשו לעשיית יין ודבש תמרים (סילאן), ראו: רויטמן (שם); מ' כסלו וע' הרטמן, 'שרידי מזון של יושבי מערת כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא', ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, תל אביב 1998, עמ' 153 – 168; בחפירות עין גדי נמצאו שרידים של קורות גזעי דקלים ששמשו לבניה, כך למשל גג בית הכנסת שנהרס במהלך המאה השישית נישא על גבי קורות תמרים, ראו: א' פורת, 'חקלאות שלחין קדומה ומתקניה באזורים שחונים של ארץ ישראל', עבודת דוקטור, אוניברסיטת  תל-אביב, תשמ"ה, עמ' 137; בחפירות ניצנה נתגלו שרידי סלים המתוארכים למאות 6-7 שרובם נעשו מסנסנים ועלעלי עצי תמרים, ראו:H. D. Colt , Excavations  at  Nessana, 1,  London 1962 ,pp. 59-60; נ' ליפשיץ, 'התמר המצוי בארץ ישראל בעת העתיקה  לפי מחקרים דנדרוארכיאולוגים', השדה, סט (תשל"ג), עמ' 2022-2024; נ' ליפשיץ וג' ביגר, '"כי האדם עץ השדה": עצי ארץ ישראל, מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם', אריאל וירושלים 1998, עמ' 175-171; ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים תש"ס, עמ' 192 – 193.

[32] מ' כסלו  וע' הרטמן, עמ' 153- 154.

[33] יוסף בן מתתיהו (לעיל, הערה 28) ד ח, ג, עמ' 269.

[34] פליניוס  XIII. IX. 40

[35] Theophrastus : 8- 2, 5: 6  II Historia  Plantarum.; :Pliny  Naturalis Historia. XIII. IX. 42 – 46; משנה, ביכורים א, ה.

[36]כריתות יד, א.

[37] רויטמן, 1997, 32-44; נצר, תשס"ג, 77-89.

[38] ראו לונדון 2003, 126 - 171.

[39] גור (לעיל, הערה 12), עמ' 160; עמר (לעיל, הערה 26), עמ' 189 – 190.

[40] ש' סטולר, גידול התמר בארץ ישראל, תל אביב 1977, עמ' 27-20; צ' ברנשטיין, התמר, תל אביב 2004, עמ' 51-46; SC Mason, 'The Minimum Temperature of the Date Palm and the Absence of a Resting Period', Agri. Res. 31 (1925), pp. 401-411.

[41] סטולר (לעיל, הערה 8), עמ' 83-81; ברנשטיין (שם), עמ' 94-89.

[42] מ' זהרי, נופי הצומח של הארץ, תל אביב תשמ"ב, עמ' 50; א' איילון, התמר "עץ החיים" סגולותיו ושימושיו, תל אביב תשמ"ח, עמ' 36, 72.

http://ndb.nal.usda.gov/ndb/foods/show/3553?fg=Vegetables+and+Vegetable+Products&man= [43] &lfacet=&format=&count=&max=25&offset=750&sort=&qlookup=

[44] בבלי, סוכה לב, ב.

[45] מאת מ. רענן.

[46] עיין ערך הבאת שליש.

[47] דהיינו הפרי בשל, הזרעים סיימו את התפתחותם והם מוכנים להקמת הדור הבא, מבחינה צרכנית, שבו נדרשים טעמו ואיכותו של הפרי, ההבשלה מוגדרת בשלבים מאוחרים יותר.

[48] ראו: ברנשטיין (לעיל, הערה 8) עמ' 79-72.

[49] ראו לדוגמא: משנה, טבול יום ג, ו.; משנה, עוקצין ב, ב; תוספתא, פאה א, ז.; במדבר רבה (וילנא) פרשה ג.; ירושלמי, מעשר שני ד, א.

[50] ראה בהרחבה אבידב י', 1959; עלילות עיראק, תל אביב.  

[51] אגודת הדקלאים 2015.

[52] אגודת הדקלאים 2015.

[53] Journal of Agricultural and Food Chemistry2009.

[54] מסכתות קטנות כלה רבתי ה, ה: "שלשה נכנסין לגוף, ואין הגוף נהנה מהם, גודגדניות וכפניות ופגי תמרה.

[55]  אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מח: "ג' דברים נכנסים לגוף כמות שהם... השומשמין וזרע פשתן וכפניות של תמרה".

[56] סילאן תמרים מיוצר על ידי בישול התמרים. ומדוע נאמר בספר דברים (ח, ח) דבש ולא תמר? כנראה שהסיבה לכך נועצה שבזמן המקרא רוב זני התמרים בארץ היו מהזנים הלחים, הדרך היחידה לשמרם מעבר לתקופת הגדיד הקצרה הייתה על ידי הפיכת לדבש תמרים, דבש זה נשמר לאורך השנה כולה. 

[57] מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר במשנה תרומות יא, ב.

[58] משנה נדרים ו, ח- ט.

[59] שבת קי, א "כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרים מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו". פהמ"ש שבת יד, ג. על הזיהויים השונים למקום שבו נמצאים "מי דקלים", ראו: י' ברסלבי, הידעת את הארץ, ים המלח סביב-סביב, תל אביב תשט"ז, עמ' 343-342. הרמב"ם מונה את התמרים בין המאכלים שאין להרבות באכילתם, אלא אם כן יש בהם צורך רפואי; ראו הלכות דעות ד, י, ראה ז. עמר הצומח והחי במשנת הרמב"ם, ערך "דקל".

[60] תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) ב, ח: "התמרים... המתקשקשין משתערין לכמות שהן".

[61] רש"י חגיגה טו, ב.

[62] יומא עג, ב.

[63] ירושלמי יומא ח, ב.

[64] רש"י חגיגה טו, ב.

[65] ראה Palm Morphology and Anatomy, T. K. Broschat, University of Florida

[66] משנה כלים טז, ה, תוספתא שבת (ליברמן) יב, טו: "חותל של תמרה ופטליא של גרוגרות מקרע ואוכל ובלבד שלא יקשור".

[67] משנה עוקצין ב, ב תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) ו, ד: "חותל של תמר שהוא עתיד לאכול תמרה ולזורקה טהור חשב להכניס ולהוציא בו מן הבית ומן השדה טמא".

[68] ירושלמי ברכות ו, ג, רב ניסים גאון ברכות מ, ב: "נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת".

[69] רמב"ם ברכות ח, ח.

[70] משנה דמאי א, א: "הקלים שבדמאי... ונובלות תמרה". רמב"ם מעשר יג, א בירושלמי דמאי א, א, הובאה מחלוקת תנאים האם פטור זה הוא רק בנובלות שהם דמאי, אך בנובלות שודאי לא מעושרות יש לעשרן, או שמא גם בנובלות שודאי לא עושרו אין צורך לעשרן מכיוון שרוב הנובלות מגיעות מן ההפקר. ראה תוספתא דמאי (ליברמן) א, א שלדעת רבי יוסי בר' יהודה פטור זה שח הנובלות ההוא רק אם הן נמכרות בפני עצמן, אך אם הן נמכרות יחד עם תמרים הן חייבות בהפרשת תרומות ומעשרות, ולדעת חכמים פטור זה הוא רק עד שלב החיוב של עונת המעשרות, אך נובלות שהגיעו לעונת המעשרות, חייבות. (נראה שלדעת חכמים יש נובלות שבשל גריעותן לא הצליחו להתפתח לכדי תמרים בשלות).

[71] משנה ערלה א, ח.

[72] ריבמ"ץ ערלה א, ח.

[73] משנה ערלה א, ט.

[74] ראה ערובין כח, ב, תוספתא כפשוטה שביעית ג, כא.

[75] משנה עוקצין א, ג, תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) א, ד: "יד מכבדת של תמרה שהיא יתרה על ארבעה טפחים", תורת כהנים שמיני פרשה ט תחילת פרק יא, ראה רמב"ם פיה"מ: "וידוע כי סנסני התמרים יש להן קצה עב הכוללן כעין חריות של דקל והוא הנקרא מכבד של תמרה מפני שהוא כמו יד המטאטא אשר שמה מכבדת, ומשתרגין מן היד העבה הזו שהיא כמו ענף החריות זמורות דקות וארוכות יהיה באורך כל אחת מהן כשתים שלש זרתות וכל אחת מאותן הזמורות הדקות נקראת שרביט של תמרה ובו צומחים התמרים" ראה תוספתא מעשר שני א, י ובתוספתא כפשוטה עמ' 245, האם המכבדות (=דיתבאות) הסלים (=פוטליאות), וכלים שאיתם דורסים את התמרים= דרוסות של תמרה, שיש בהם פירות מעשר שני, נחשבים כחלק מהפירות, והאם מותר להשתמש בהם ללא פדיון.

[76] שבת קכד, ב.

[77] במקרים רבים נובלות הוזכרו בפני עצמם ולא רק ביחס לתמרים, ראה למשל ירושלמי שביעית ה, א :שיתין הנובלות", רמב"ם פיה"מ ערלה א, ח: "והנובלות מכל מיני הפירות כשהן פגין". תפארת ישראל ערלה א, ח נז: שכתב "והנובלות, פירות שנשרו מאילן אחר שליש בשולן קודם שנתבשלו כל צרכן".

[78] ברכות מ, ב.

[79] רש"י ברכות מ, ב מבאר שהסיבה היא שהם ניזוקים מחמת החום, ראה מאירי ברכות מ, ב שכתב: "נובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים", לדעת הר"ש ערלה א, ח מדובר ב:"תמרים פגין שאינן ראוים לאכילה וכומרין אותן בעפר להתבשל", לדעת הרע"ב דמאי א, א מדובר בתמרים שמבשילים רק לאחר הגדיד.

[80] רש"י ברכות מ, ב.

[81] ויקרא כג, מ

[82] ח, טו.

[83] משנה סוכה ד, ו, בבלי סוכה מה, א.

[84] פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת שמיני ל, א: "ריאה שנקלפה כתמרה אדומה אם אין הרוח יוצא הימנה כשרה".

[85] מחלוקת רב יהודה ושמואל ברכות לו, א, מסקנת הגמרא היא שההלכה היא כשמואל וברכתו "שהכל".

[86] ראה מ. רענן, פורטל הדף היומי רבי חנינא צייר חרותא – תמר מצוי, ראה תשובות והנהגות כרך ג סימן קפא: "לולב המדובק בקליפה אדומה ["קארע"] כיון שברייתו כן אין לפסול, ואדרבה אם הסיר האדום כמו שנהגו רבים היום, לדעת הט"ז (תרמ"ה ס"ק ד) לגאונים בזה גופא פסל הלולב. ואמנם הידור הוא לקחת לולב שמתחילת ברייתו התיומת נראה לעין שבשלימות, אבל אם לא מצא כן, יקח עם "קארע" ואין לחשוש מעיקר הדין לפסול.

[87] ז, ט.

[88]משנה עוקצין א, ה: "שרביט של תמרה שריקנו טהור שייר בו תמרה אחת טמא", ראה פיה"מ עוקצין א, ג. התוספות יום טוב עוקצין א, ה, מתאר את השרביטים כך: "שרביט של תמרה - יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין, שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים."

[89] תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) א, ג.

[90] ויקרא כג, מ.

[91] סוכה לד, ב.

[92] סוכה לב, א.

[93] שתי הדעות הובאו בשו"ע תרמה, ג. בסעיף זה ישנן מחלוקות נוספות, ראה שם בנושאי הכלים.

[94] ראה מ. רענן, פורטל הדף היומי רבי חנינא צייר חרותא – תמר מצוי, ראה תשובות והנהגות כרך ג סימן קפא: "לולב המדובק בקליפה אדומה ["קארע"] כיון שברייתו כן אין לפסול, ואדרבה אם הסיר האדום כמו שנהגו רבים היום, לדעת הט"ז (תרמ"ה ס"ק ד) לגאונים בזה גופא פסל הלולב. ואמנם הידור הוא לקחת לולב שמתחילת ברייתו התיומת נראה לעין שבשלימות, אבל אם לא מצא כן, יקח עם "קארע" ואין לחשוש מעיקר הדין לפסול.

[95] סוכה כט, ב.

[96] עונת המעשרות מתייחסת לגדלו של הפרי ולהליך הבשלתו, לעומת שנת המעשרות שמתייחסת לשנה שבה נמצאים, עיין ערך שנת המעשרות וערך טו בשבט.

[97] משנה מעשרות א, ב, רמב"ם מעשר ב, ה.

[98] ירושלמי מעשרות א, ב: "רבי חייא בר ווא אמר משיתמלא החרץ. רבי יונה בעי מה נן קיימין אם כשיתמלא החרץ נובלת היא אם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה. רבנן דקיסרין אמרו משישטחם ויהיו יפות לאכילה", ביאר הרש"ס שרבנין דקיסרין לא חולקים על רבי חייא אלא מבארים את דבריו, והכוונה היא שכשהחריץ מחיל להתמלא ניתן להשתמש בתמרים באופן מסוים לצרכי אכילתם.

[99] תוספתא כלאים (ליברמן)  א, י: "אין מרכיבין זתים ברכב של תמרה מפני שאילן באילן".

[100] תוספתא כלאים (ליברמן) א, י, מובאת בירושלמי כלאים א, מסקנת הירושלמי היא שלא מדובר בהרכבה ממש אלא בסיוע בהעברת נוזלים ומינרלים מהכנה (התמר) לרוכב (הזית). יש לציין שבחז"ל הוזכרו עוד פעולות דומות שנעשו בחיבור בין צמחים שמטרתם היא לא הרכבה ממשית אלא סיוע לאחד המינים על מנת להשיג נוזלים ומירלים באופן טוב יותר, עיין ערך זמורה.

[101] תוספתא פאה (ליברמן) א, ז "ר' יוסה בי ר' יהודה או' רטובות תמרה פטורות מן הפאה שאין ראשון ממתין לאחרון".

[102] מנחות פד, א- ב, וברש"י שם.

[103] משנה כלים טז, א. יש לציין כי אחד המדדים שהובאו בחז"ל ביחס לחור שמבטל כלים הוא "מלוא חוט תמרה" ראה השיעור אותו חז"ל קבעו ביחס לביטול תנור הוא "מלוא חוט תמרה" ראה ספרי זוטא פרק יט.

[104] משנה כלים טז, ב: "הסלים של עץ משיחסום ויקנב ושל תמרה אף על פי שלא קינב מבפנים טמא שכן מקיימין."

[105] תוספתא כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) ב, א "מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה ובא מעשה לפני חכמים וטימאום".

[106] פסחים נו, א

[107] כפי שמובא בגמרא פסחים נו, א: 'רב אחא בריה דרבא מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא' דהיינו מניחים סנסני זכר על (פריחת) הנקבה.

[108] ירושלמי, יבמות פרק טו,

[109] ערך 'ניסן'

[110] פסחים ד, ח.

[111] ראו הרחבה בנושא זה: לונדון, תשס"ג, 84 – 87.

[112] רש"י שבת מה, ב פצעילי תמרה - תמרים הנלקטים קודם בישולן, וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין, והן מתבשלות מאליהן, ראה רש"י גיטין פט, א: באציפא דתוחלא - הם תמרים שלא בישלו כל צרכם ומניחין אותן בחותלות כלים העשויים מכפות תמרים ומתבשלים קצת וכשאוכלים אותן נשאר מן האוכל על הגרעין שאינו נפרד ממנה יפה מפני שאינה מבושלת וההוא אוכל קרי ציפא... וראוי למאכל בהמה.

[113] רש"י ביצה מ, א, ראה מאירי ביצה מ, ב: "פצעילי תמרה והם מיני תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם ומשירין אותן ומצניען בחותלות ומתחממין זה בזה"

[114] תוספות ביצה מ, א.

[115] כך מבאר הערוך את דברי הגמרא לגבי פצעילי תרומה, הוב"ד ברשב"א ביצה מ, א.

[116] שבת מה, ב-  פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? - אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.

[117] יומא עג, ב.

[118] יומא פ, א

[119] משנה ביצה א, א.

[120] יומא עט, ב

[121] כסלו, תשמ"ט, 435 - 436.

[122] בניש, עמ' רמז, מכיוון שאיסור האכילה ביום כיפור הוא מן התורה, והעובר עליו מתחייב בכרת, יש לנקוט כשיעור הקטן ביותר, יש לציין כי כיום יש צילום של שני תמרים ממבואות יריחו במשקל 52 גרם כל אחד

[123] אגרות משה או"ח ד, קכג  לדעתו, מכיוון שישנם מעט שינויים במראה בין הלולב הקנרי ללולב המצוי, וכן טעם הפרי הוא שונה בתכלית, מדובר בשני מינים ולא ניתן לצאת כלל ידי חובה בלולב הקנרי, ראה תשובות והנהגות ג, קפא שדן בדבריו.

[124] ראה חת"ס סוכה לד, ב שכתב שהמנהג פשוט וברור בהונגריא ליטול לברכה לולבים הגדלים שם, אף על פי שאינם נותנים פירות של תמרים לעולם. ומה שנאמר בתורה "כפות תמרים" אין הכוונה אלא על מין הדקל שדרכו לגדל תמרים, אבל אין צורך שהלולב יהיה מדקל המגדל תמרים. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן סז, לסיכום הדעות השונות בסוגיה זו ראה בספר "הלולב הקנרי" מאת א, וייספיש.

[125] ויקרא כג, מ.