הסביבה בהלכה

הסביבה בהלכה

יהדות וקיימות, הילכו יחדיו? חלקים רבים בתורתנו הקדושים נוגעים לסוגיות מהותיות של הקיימות.

על האדם הוטל תפקיד מיחד במינו לשמור את עולמו של הקב"ה "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). אך משימה זו לא צלחה בידו של האדם ולאחר עשר דורות בלבד העולם בדור המבול נדון לכליה "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".

הרס וחורבן העולם בימי נח וודאי לא היה בתוכנית האלוקית, אך מאידך כנראה שכלו כל הקיצין והמשכו של עולם זה לא התאפשר אלא היה צריך להרסו ולבנותו מחדש. העולם על כל מרכיביו האנושיים, הביולוגים והגיאוגרפים שלא מזמן נברא נידון לחורבנו בימי נח, כל כך למה?

באר האבן עזרא (שם ו, יא) את הקושי בפסוק "ותשחת הארץ", וכי הארץ נשחתה? אלא מדובר שאנשי הארץ השחיתו את דרכם ואת טבעם: "ותשחת הארץ הטעם אנשי הארץ... שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע".

אין אלוקים חפץ בעולם מושחת, ולכן הקב"ה בוחר להחריב את העולם שברא, כולל החיות והדומם. הדבר דורש הסבר מה הקשר  בין מעשי האדם המקולקלים לבין העונש של חורבן כל הייקום כולל החי, הצומח ואף הדומם?

הרב סולוביצ'ק זצ"ל בספרו בית הלוי (בראשית ו, יב) מבאר שמעשיו של האדם משנים את טבעם של בני האדם, בעלי החיים, הצמחים ואף הדוממים:

"...ויש להבין דבשלמא האדם הוא בעל בחירה אבל הבהמה הרי אין לה יצה"ר לעניינים כאלו ועשייתה הוא רק בטבעה והיאך תעשה כדברים הללו?... ולא מבעי אם חטא בפרהסיא הרי ודאי דגורם לאחרים הרואים שילמדו ממנו, אלא אפי' אם חוטא בצינעא בינו לבין עצמו מ"מ ע"י המשכו אחר איזו תאוה הוא מגביר כחה של התאוה הלזו עד שמשריש זה בטבע של כל הברואים ובהעולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו, וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים אלא גם בדוממים נעשה טבע חדשה הגורמים להשוכן בתוכם להיות להם נטיה לזה...  כי טבע הארץ בעצם נשחת עד כי השחית כל בשר את דרכו גם הבהמה".

למדנו שאחריותנו על קיומו של העולם הנה ראשית אחריות על מוסריותו של העולם, על התנהלותו בצדק, חסד ורחמים, על ההטבה לבני אדם, ומתוך כך קיומו של עולמנו מובטח, קיימות הטבע ופעולות האדם יהיו לברכה ולא לקללה.

מדברינו אלו נוכל להוסיף נופך בהסבר דברי המדרש בקהלת (קהלת רבה פרשה ז):

"ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"

מדרש זה אינו עוסק רק בשמירה על הטבע בלבד, אלא מצווה אותנו לשמירת מוסריותו וערכיותו של עולמנו אשר יקיימו את העולם על יושביו ועל ישוביו. קיימות ואיכות הסביבה מתחילים באדם ובמוסריותו.

רבים טובים שואלים וכי מה לתורת ישראל ולתורת הקיימות? וכחי מה לנו, עובדי ה', לעובדי הסביבה? נראה שלא מעיון רב נשאלות שאלות אלו. ראשית חלקים רבים בתורתנו הקדושים נוגעים לסוגיות מהותיות של הקיימות. ודבר נוסף נראה שדווקא נטישת נושא זה והפקרתו לכל מיני תנועות שונות ולפעמים אף משונות יצרו אצלנו התנגדות תת הכרתית לנושא זה.

ההתעניינות ולמוד סוגיית הקיימות היו מאז ומעולם, בישיבות ובבתי הכנסת לומדים ומלמדים את ענייני הסביבה כחלק ממקצועות התורה. הדילמה בין שמירת טבע לבינוי, הרחקה מבתי העיר [ריאות ירוקות], סוגיות איכות המים, המרחב הציבורי הפתוח, שמירה על הצומח, נזקי עשן ורעש ואף מחזור. ואפשר לומר שבתקופה האחרונה גברה בחברה הדתית אף המודעות לנושאי איכות הסביבה בתחומי המחזור, מיעוט הצריכה בחומרים שאינם מתכלים, ואף שמירת סביבה אסטטית.

אם היינו צריכים להגדיר במילה אחת מה היא יהדות, היינו אומרים 'אחריות', אחריות זו מתחלקת לקיום הצו האלוקי והאחריות שלנו לקיימו הן כלפינו, הן כלפי הזולת והן כלפי הייקום כולו.

דבר נוסף, אולי עמוק יותר. אנו מאמינים שאלוקים ברא את העולם ונתן אותו לבני אדם 'השמיים שמים לה' והארץ נתן לפני אדם', הבריאה היא מותאמת לצו האלוקי, האדם ובמיוחד עם ישראל קבל אתגר להפוך עולם זה לעולם טוב, עולם של נתינה וחסד, כפי שאלוקים הוא 'מלך רחמן וגומל חסד'. לכן ודאי ששורש התפיסה של הקיימות הוא הטוב והחסד ושמירה עליו. לכן יש לנו צו אלוקי לשמור את העולם, נאמר לאדם הראשון 'תן דעתך שלא תחריב את עולמי'.

מכוחה של אחריות זו אנו באים.

אמת שישנן תפיסות שונות בשורש המחוייבות כלפי הסביבה. האחת הטוענת למרכזיותה של הבריאה והתבטלות האדם כלפיה, השניה טוענת לעליונות האדם ושליטתו ללא מצרים על הבריאה. והשיטה השלישית המדברת על  קיום ערכים אלוקיים בעולמנו שחלקם הוא קיום סביבתי נאות לנו ולדורות הבאים. אין היהדות שמה את התפיסה הסביבתית בראש מעייניה ומוחקת ערכים תורניים אחרים אלא שכמו שישנה התנגשות בין קיום מצוות שונות כדוגמא האם ללוות את המת או ללמוד תורה באותו זמן? האם לקיים מצוות תקיעת שופר או לשמור את השבת ועוד דוגמאות רבות. באו חז"ל וקבעו לנו את סולם הערכים המתאים. כך גם אנו צריכים לדון בענייני הסביבה ולהעמיד את הערך של שמירת הסביבבה ע"פ קריטריונים של פסיקת הלכה ומה נדחה מפני מה.

בכדי להמחיש את הדילימה האם הריסת טרטור את הטבע חיובית או שלילית? ודאי הדבר תלוי בסיטואציה, סתם טרקטור ההורס במחצבת חול באמצע ריאה ירוקה או טרקטור הסולל תשתיות בכדי להקים ישובים חדשים להתיישבות בארץ ישראל. או בטרקטור הסולל שביל או כביש. כל אחת מדוגמאות אלו צריך לשקול בערכים יהודיים מה לעומת מה? ודאי שגם לאחר המסקנה נצטרך לדאוג למינימום נזקי סביבה. אך ודאי שחשיבות הריאות הירוקות לא יגברו על חשיבות של בניית ישוב בארץ ישראל.

אתן דוגמא שלילית, בגוש קטיף יבנה ויכונן היו חוקים סביבתיים בלתי מתפשרים להגנת הטבע, שמירת חוקי התכנון והבנייה, שמירת איכות המים, שמירת בעלי החיים וכו'. עם נטישת היישובים מיותר לציין שאיכות הסביבה לא נשמרת בתחומי הבנייה, המים ושמירת החי (ציד של ציפורים נודדות וחיות מדבר). ושוב השאלה הנשאלת האם אחריותנו על שמירת איכות הסביבה צריכה לבוא ליידי ביטוי רק ברחוב שלנו או שמא על כלל הבריאה?! אומר בפה מלא כאשר חובת הקיימות או אף מצוות הקיימות נובעת ממקור עליון היא נקייה מכל שיקולים זרים, או ערכים חולפים ועוברים.

העיסוק שלנו במכון התורה והארץ- [לשעבר בכפר דרום שבגוש קטיף וכעת באשקלון] התחיל כבר לפני הרבה שנים, טרם סלילת כביש 6,  אז נאבקו הארונים הירוקים בחברה שסללה את כביש שש ושמעו טענות והוערמו קשיים רבנים. [מעניין לקרוא היום את הטיעונים כנגד סליללת הכביש ואת התוצאה בפועל...], באותה תקופה שאלנו עצמנו מה יש לתורה שלנו לומר בסוגייה זו? הפקעת קרקעות מול סלילת כבישים? ניתוק בין אקלימים והשפעתם על החי והצומח? בניית מרכזי קניות? עקירת חקלאות ושטחים של ריאות ירוקות ועוד ועוד.

כמובן מכיוון שעיקר עיסוקנו הוא במצוות התלויות בארץ א"כ הקיימות היא ממש מצווה התלויה בארץ. ויש לה השלכות ומשמעות לשמירת מצוות השמיטה, שבה שנה שלמה בכל שבע שנים מפסיקים את התערבות האדם באדמה לפי מצוותה של תורה.

הנחת המוצא שאין לנתק בין 'איכות האדם' ל'איכות הסביבה' ככל שהאדם יהיה מוסרי יותר כך תהיה לכך השפעה על הסביבה והעולם, ככל שהאדם יהיה טוב יותר כך העולם יהיה טוב יותר. ככל שהאדם יהיה אחראי יותר כך נשאיר לילדינו ולנכדינו עולם אחראי יותר. לכן אלו שני ערכים שאי אפשר לנתק בינהם. נזכור שהשחתת העולם בפעם הראשונה עלי אדמות היתה דווקא ע"י אלוקים, ע"י המבול שניתך לעולם. וזה קרה בגלל שהאנשים היו מושחתים 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', אמנם אלוקים התחרט והבטיח שלא יחריב שנית את עולמו. אך אנו צריכים לדאוג לעולם שבו יש אנשים טובים ומוסריים ובכך יתקיים העולם.